יוצאת מארון הקודש

ב-6 בדצמבר התחלתי לכתוב פוסט. בשלב מסוים התעייפתי והלכתי לישון. חשבתי להמשיך לכתוב אותו יום למחרת. זה לא קרה. העייפות הכניעה אותי. שלשום התחלתי להרגיש טוב יותר. זה מה שכתבתי בתחילת החודש:

עוד לא מובסת, אבל מרגישה מאוד קרובה לזה. היום נשברתי. בכי ובכי ובכי. לא רוצה את החרא הזה יותר. כימותרפיה זה זין כזה גדול. התופעות לוואי הורגות אותי. יש לי בפה טעם כאילו משהו זחל פנימה ומת. אני עייפה כל כך, למרות שאני ישנה בערך 12-14 שעות ביממה. יש לי חלומות מוזרים, אין לי ריכוז לעשות כמעט דבר, אני מסוגלת לעשות משהו אחד ביום - וזהו. לפעמים זה פשוט להחזיר טלפון לחברה שחיפשה אותי. לפעמים זה פשוט לענות לשני מיילים עד שהעייפות מכניעה אותי שוב.

אני הולכת ברחוב, רואה נשים עם המון שיער ומקנאה. בא לי לעשות קוקו או צמה, או סתם ללכת פזור, אבל אי אפשר. נמאס לי מהמטפחות והבנדנות והכובעים, נמאס לי שאני ישנה בלילה עם כובע פליז כי קר לי בקרחת. כל כך קר, כל כך לבד. אוף.

ובוכה, מהבוקר כבר בוכה. אני יושבת וקוראת כתבות באינטרנט ולא מבינה למה אני רואה מטושטש הכל, ופתאום מבינה שיש דמעות בעיניים. זה לא קרה לי אף פעם ככה. מצד שני גם מעולם לא קיבלתי כימותרפיה. והכימותרפיה הזו משגעת את הגוף, מתישה אותו. אני עולה במדרגות או שוטפת את החדר ומרגישה עייפות כאילו רצתי עכשיו מרתון. חוש הטעם נדפק, חוש הריח עובד יותר מדי. לא נותר לי כמעט שיער בגוף, הריסים התחילו לנשור. אנשים מסביב מרחמים עליי, אני רואה את המבטים. נשים מבוגרות באוטובוס מביטות בי ומצקצקות. מסכנה, מסכנה. הנהג מונית שלקח אותי לטיפול באיכילוב אמר לי "גם לאשתי היתה את המחלה. שתהיי בריאה, שהשם ישלח לך כוחות". סרטן. סרטן. קוראים לזה סרטן. כל הצקצוקים והכיבוס מלים מעצבן לי ת'תחת. מחלה, עאלק. סרטן קוראים לזה, לעזאזל. ולטיפולים בו מתווספות כ-30 תופעות לוואי שונות ומשונות. זה שאיבדתי את כל השיער זו התופעה שהכי פחות מטרידה אותי. השיער יצמח בחזרה עוד חודשיים בערך. אבל כשישבתי עם הנטורופתית שלי על רשימת תופעות הלוואי - פתאום, לרשום אותן על דף, ואז להזדקק לדף נוסף, זה היה לא פשוט. הפצעים בפה, והכוויות על העור שפתאום צצו, הריח והטעם, הרגישות, העייפות, גלי החום, הבחילות הקשות, הכאבים. כוסאמו ערס. יאללה, שייגמר כבר.

זה מה שכתבתי אז. הבכי נגמר רק ב-11 בדצמבר. זה היה משבר רציני, בעיקר רגשי. העומס היה היסטרי. חשבתי שאני לא יכולה יותר. רציתי להפסיק את הטיפולים. אף אחד לא מזהיר אותך כמה קשה זה עלול להיות.

עכשיו אני יותר בסדר. סיימתי ארבעה סיבובים של AC שזה סוג כימותרפיה הכי חרא שיש היום בשוק. התחלתי את הטיפול בטקסול. יש לי עוד שלושה סיבובים ממנו. תופעות הלוואי פחות חמורות. רק כאבים עזים בכל העצמות בגוף. העייפות פחתה מעט. מזמן לא הייתי ערה בשעה מאוחרת כל כך. הטיפול הכימי האחרון יהיה בסוף ינואר. אני סופרת את הימים, בחיי. אחר כך יש חופשה קצרה ואז 35 הקרנות ישר לציצי. כולי תקווה ששיא החרא מאחוריי באמת. שלא יבואו לי פתאום הפתעות שבוע הבא.

ויש גם דברים חיוביים. למשל: העור שלי חלק כמו של תינוקת בת חודשיים. אולי זה פילינג כימי כזה, כחלק מהחבילה הקוסמטית שזומנה לי בגילי הצעיר. וזה שלא צריך להוריד שערות? שוס. אני מסתובבת כבר חודשיים עם בתי שחי חלקים לגמרי ומבינה את אלה שעושות לייזר. זה באמת נעים יותר. עוד דבר טוב זה שלא משגעים אותי. שאני יכולה לרבוץ יום שלם במיטה, לראות סרט או לקרוא ספר. שהתחלתי לעשות סדר בחיים שלי. חקירה פנימית כזו על המקום שלי עכשיו בחיים, מה באמת טוב ונכון לי, ומה לא. הטלטלה הזו מזמנת התבוננות פנימה, וזה חשוב. אני כותבת הרבה במחברת שמסתובבת אתי בכל מקום. המחשבות שמתרוצצות, נכתבות במבולגן על השורות במחברת, וזה מעניין מה יוצא לפעמים כשפשוט כותבים בלי לחשוב יותר מדי על סגנון, תחביר ופיסוק נאות.

אז אני מטפלת בעצמי. יש לי מטפלת, ואני עושה דיקור במחטים, והתחלתי השבוע עם יוגה, ומשתדלת לשבת עם המדיטציות שלי כמה שיותר, גם אם לפעמים זה ל-7 דקות בבוקר אחרי שאני עושה פיפי ורצה מיד בחזרה למיטה כי אני קופאת מקור. אני לא עובדת כבר חודש בגלל המצב הבריאותי שלי, אבל אני מקווה לחזור לעבוד מתישהו בינואר.

ועכשיו אני אלך לישון.

לילה טוב.