יוצאת מארון הקודש

שאם היתה תקשורת וטלוויזיה רב-ערוצית וכל הממבו ג'מבו הטכנולוגיה הזו בזמן מלחמת העולם השנייה, הנאצים לא היו מוציאים לפועל את התכנית השטנית שלהם, והרבה מוות היה נחסך. למעלה מ-30 מיליון בני אדם ובנות חווה, אם אני לא טועה (ואם אני טועה, תקנו אותי, בבקשה), נהרגו, נרצחו, נטבחו ונשרפו במהלך מלחמת העולם השנייה.

והיום, כשכולי שתולה מול הטלוויזיה, מזפזפת לי בין CNN ו-Sky News, כשכל גופי מתייפח מבכי מאז הצהריים, לא יכולתי שלא לחשוב כמה מטומטם לחשוב שקיומם של ערוצי הטלוויזיה יכול לעזור במשהו. הם אמנם דיווחו לאורך השנים על מעשים נתעבים, על פשעי מלחמה. אבל נותרו אימפוטנטים ובמקום לגרום לשינוי בדעת הקהל, הקהו את חושיי הצופים והצופות. השכנה שלי, שמצאה אותי מתבוססת בערמות של טישו לא מבינה למה אני צופה ב-CNN. "יש לנו מספיק צרות משלנו", היא אומרת.

אבל הילדים. תראי את הילדים. ושוב דמעות. תראי מה פוטין עושה לצ'צ'נים מאז היבחרו במרץ 2000. אני לא מדציקה ולו לרגע את הטרור הנורא שעדיין מתרחש בבית הספר בבסלאן. אני רק אומרת, שימים כאלה גורמים לי לרצות להרים ידיים. להתייאש. לצרוח עד-אין-קץ, להתעטף בבגדים שחורים, לקרוע את חולצתי, לעשות פווווף אחד ארוך ולהיעלם מכאן. הילדים. תראו את הילדים. תראו את המבט המפוחד שיש להם בעיניים, עת רצו בכוחותיהם האחרונים אל מישהו שיושיט להם בקבוק מים. תראו איך הם ערומים ומפוחדים, ורזים כל-כך. והטלוויזיה, מה היא עושה. בני נוער ישראליים השתגעו כאן. הם לא מביעים דעתם על מלחמת ההתשה שמתנהל בין מחוסרי עבודה ומקבלי הבטחת הכנסה לבין משרד האוצר. גם לא על מצב מערכת החינוך המתפורר. גם לא על מדיניות הכיבוש הדורסנית והרצחנית. גם לא על כך שלמעלה מ-3000 בני/ות נוער ניסו בשנת 2003 להתאבד.  וגם לא על כך שלמעלה מ-2000 בני/ות נוער הותקפו מינית בשנה החולפת. הם הניפו שלטים והביעו תמיכה בעופר "תראו לי את התחת" שכטר.

ועם כזה נוער עתיד, אני תוהה כאן, בין דמעה לדמעה, מה יהיה בסופם של ילדיהם שלהם, בעוד 30 שנה.