נותר לי עוד טיפול כימותרפיה אחד. אחרון אחרון. חביב? לא משנה. האחרון. הטיפול לפני שבוע ומשהו קרע אותי לגמרי. רק אתמול-שלשום חזרתי לעצמי. לקח לגוף לחזור לעצמו קצת יותר משבוע, ועדיין יש אדוות קטנות קטנות שממשיכות לטלטל טלטולים קטנים את הגוף. זה היה כאב פיזי נטו. כל הגוף כואב. איך אפשר להתחיל לתאר מה זה אומר שכל הגוף כואב. שכל העצמות כואבות, שהמחיצה באף כואבת. שאי אפשר ללכת. ואם כבר אני מכריחה את עצמי, אני הולכת בצעדים קטנים ומדודים. לאט לאט. על מדרגות אין בכלל מה לדבר. מדרגה מדרגה, ורק אם ממש ממש חייבים. בשביל להגיע הביתה, למשל.
חשבתי השבוע על כל מיני דברים. על כאב, בין השאר. כאב פיזי הוא הדבר הכי ממשי שיש לנו לחוות. כל השאר זה תפישה. אבל כאב פיזי, לא קשורה לחלק החושב של המוח שלנו. אלא בדיוק לחלק הפרמינטיבי בפיזיות שלנו. כשכואב לי, כואב לי. כשאנחנו מקבלים זפטה רצינית, אנחנו נצעק או נצרח, תלוי מה עוצמת הזפטה. וכשזה כאב חונק, עוטף את כל הגוף, נייבב בשקט לתוך הכרית. נבלע משככי כאבים, נקמץ אגרופים וניתן לגל הכאב הזה לעבור אותנו.
חשבתי גם על שיער. מלבד הגבות שהדלדלו עד מאוד אך לא נשרו באופן מוחלט, והריסים המעטים שנותרו ושעוד נחשבים לחלק בלתי נפרד מפעולת העפעוף שלי, אין לי כמעט שיער על הגוף. דולפין. זה מאוד כיף. עכשיו, בלי שיער, אני חווה חוויית שחרור. בלי שיער, אני מרגישה יותר משוחררת, כאישה. זה מוזר. חשבתי על זה שהשתחררתי לתוך חווית דיכוי. שבכך שאני מרגישה משוחררת עכשיו מעול מריטת השיער, עיצוב הגבות, מריחת השעווה על הרגליים וקיצוץ שערות אחרות, אני בעצם נופלת לידי תעשיית הקוסמטיקה שאומרת לנו כבר כמה עשורים שחלק זה יפה, ושום בית דין לא יעזור.
אני עושה דיקור סיני. פעם בשבוע. מבקשת מראש במה לטפל. בעייפות, בפחדים, בקושי להירדם. כבר שלושה שבועות אני ישנה נהדר. חזרתי לזכור את החלומות שלי. אני הרבה יותר רגועה. לא בכיתי כבר שלושה שבועות. לא כעסתי על העולם כבר שבועיים. מומלץ.
היו לי גם מחשבות אחרות. אני אשמור אותן לפוסט הבא.
כל כך בא לי לחבק בתגובה את כל התגובות לפוסט הקודם. זה משמח אותי לקרוא שאכפת. תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
