יוצאת מארון הקודש

הציטוט שייך לויקי כנפו. תוך האזנה לחדשות בטלויזיה שמעתי אותו מדברת. על מאבק, שעוד לא נגמר, על זעקה. בצהריים קראתי שהיא אמרה ש"לא נותר לי דבר מלבד הגוף שלי". ככה זה, כשיש ואקום חברתי-אישי. כשהפוליטי הוא האישי, ואי אפשר להפריד. עוזי וייל כתב ספר עם כותרת בסגנון, עם "היום שבו ירו בראש הממשלה - סיפורי אהבה". הספר יצא לאור בשנת 90' או 91', אני כבר לא זוכרת. מה שבטוח, שזה קרה הרבה לפני שרבין נרצח. וויקי כנפו החליטה למחות בעירום הרבה אחרי שלאה רבין אמרה "הלכה לי המדינה" (או משהו דומה).

ובתוך הואקום החולני שנוצר כאן, בארץ הקודש, אור לגויים מיי אס, יש אחת ויקי כנפו, שגם אם אני לא מסכימה עם הדרך בה החליטה למחות, אי אפשר שלא להגיד שהיא היא הדבר האמיתי היחיד שנותר כאן, בארץ ששבעה מספינים תקשורתיים של פוליטיקאים (השר שטרית, מה עם החופשי חודשי ברכבת ישראל?; השר פורז, מה קורה עם השכר של עובדי העיריות והמועצות?; השר נתניהו, איך היה הבר-מצווה של הבן שלך?; השר נווה, מתי בפעם האחרונה מישהו מבני משפחתך היה מאושפז בבית חולים ציבורי במסדרונות?), מבנקים עושקים, מדמוניזציה של חד-הוריות, מחוסרי עבודה, מהגרי עבודה, מקבלי אבטחת הכנסה, נכים, נשים מוכות, נשים עובדות, מקבלי שכר מינימום, עובדי נקיון, עובדי מטבח, אנאלפביתים, נרקומנים, אלכוהוליסטים, זקנים, חולים, עצמאים שלא מקבלים קצבת אבטלה למרות ששילמו ביטוח לאומי כחוק (הלו, החברים בשינוי, מה קורה עם העצמאים באמת? לא הבטחתם לעזור להם?), אסירים שלא עוברים שיקום, פושעי מין שלא מקבלים טיפול, מילדי רחוב שנפלטו מבתיהם (בערך 7000 בני נוער מתחת לגיל 17 מתגלגלים ברחוב ברחבי הארץ, הידעתם?) - כי הרי ברור להם, "שם למעלה" (ולא, הכוונה לא אלינו, למשפחת האצולה הקדושה על כרוביה, שרפיה ומלאכיה), שהאשמה באותם קשי יום.

להאשים את הקורבן. כמה זה קל. אמר פעם ברנרד שו, שהאדם הלבן נותן לאדם השחור לצחצח את נעליו בלבד, ואחר-כך מסביר שזה כל מה שהאדם השחור יכול לעשות. וככה זה עובד. חלוקת תקציבים נוראית וחסרת תקדים במגזרים מוחלשים (ולא חלשים), ואז מאשימים את אותם מגזרים בבעייתם.

וכך האשימו את ויקי כנפו. שהיא מאוהבת בחשיפה התקשורתית, שהיא רודפת בצע, שמשרד האוצר בראשותו של ביביהו שיחד אותה בהרבה כסף כדי שתפסיק לעשות רעש.... ועכשיו היא מתפשטת, וכולם עושים קרכצען. ושכחו שעירום זה לאו דווקא פורנוגרפיה. שיש לא מעט מיצגים אומנותיים ו/או מחאתיים שקשורים לעירום. כביסה שחורה עשתה את זה במצעד הגאווה לפני שנתיים. והצקצוק מתמשך. הצביעות הגדולה של כולם. של פשוטי העם, של העיתונאים המסקרים, של בעלי הדעות, של התקשורת. ויקי כנפו התפשטה.

היא התפשטה כי דבר לא נותר. לא נותר לה דבר מלבד גופה. היא מרוקנת. היא זועקת. היא יכולה להיות את בעוד חודשיים, חמישה או שנתיים, כשגם אותך יפטרו יום אחד ממקום העבודה, ותיוותרי לבד במערכה, עם ילדים לגדל ובלי אמצעים כלכליים לשרוד. זו יכולה להיות את, אם חלילה תחלי פתאום בסרטן השד, ויגידו לך שהתרופה לא כלולה בסל התרופות. זו יכולה להיות את, אם פתאום, חלילה, תלדי ילד עם שיתוק מוחין, לא עלינו, ומרוב עלויות של שיקום, טיפול, תרופות וכו', לא תוכלי לעבוד, בעלך לא יוכל לעמוד במעמסה, ואת תזרקי לרחוב כי לא עמדת בתשלומי המשכנתא בכוחות עצמך. זו יכולה להיות את, עם בעל שמתגלה כאיש אלים, מכניס בך מכות רצח, עד שלא תוכלי עוד ותקחי את הנשק של בנך החייל ותרוקני מחסנית שלמה לתוך גופו של האיש שפעם, לפני עשרים שנה, עשה איתך אהבה משתוקקת, שלימים נולד בנך החייל, שעומד עכשיו במחסומים ומרגיש לפחות כמו הבן של האיש שלי כשהוא מחליט מי עובר ומי יחזור הביתה בידיים ריקות מפרנסה ואוכל. זו יכולה להיות את, שממש במקרה, נסעה לעבודה ובדרך האוטובוס התפוצץ, אבל הביטוח הלאומי יתחיל לשלם לך רק שלושה חודשים אחרי, כשאת עדיין מאושפזת בלוינשטיין, כי חצי גוף של מרוסק. וזו יכולה להיות את, שבדייט אחד לא סימפטי במיוחד, מישהו יחליט שכשאת אומרת לאו, את מתכוונת ל-Love ועם תחתונים קרועים, מדממת והמומה, תגיעי לתחנת המשטרה ושוטר חסר טאקט ישאל אותך אם נהנית.

ויקי כנפו היא האישה שכל אחת מאיתנו יכולה להיות יום אחד. אלא אם כן נצטרף אליה, ונביע תמיכה, ונרעיש יותר ויותר, ואז יותר ועוד יותר. ואולי, הנכדות שלנו יקטפו את הפירות. אבל זה צריך להתחיל איפשהו. ויקי כנפו הרימה לכן להנחתה. לכו על זה.