בהתחלה תכננתי לקחת חופש מהאינטרנט במהלך החג הארוך והמתוק הזה. לא ממש יצא ככה. לא נורא [תזכורת לעצמי: להשתדל יותר בהחלטות השנה החדשה]. לפני כמה ימים פגשתי אישה אחת, מאוד נחמדה, שקיבלה החלטה מסוימת לפני שלושה או ארבעה חודשים, ועמדה בהטחה שלה בגבורה, עד לפני שבוע, בו נשברה ועשתה את ההפך ממה שהבטיחה לעצמה. במשך שלושה ימים, מרוב בעסה, היא לא יצאה מהמיטה. היא כל כך התעצבנה על עצמה, התאכזבה והרגישה רע עם השבירה.
שאלתי אותה מה הבעיה לקבל מחדש את ההחלטה ולעמוד בה. "אבל תראי", היא אמרה, "נשברתי". אז מה, שאלתי אותה. קורה. אנחנו בנות חווה, לא רובוטיות. שלושה חודשים עמדת בהחלטה שלך באומץ ובגבורה. אז תחליטי שוב. תבטיחי מחדש. עד הפעם הבאה שתשברי. "אבל אני אשבר", היא קוננה. אז מה, אמרתי שוב, אבל השבירה הבאה תיקח יותר זמן, עד שתתרגלי. מוח זה כמו שריר, הוא זקוק לאימונים ולתרגולים שלו בכל פעם מחדש.
אז מה ההבטחות שלי לתקופה הבאה [ולא לשנה החדשה, אני ממש זיקית לפעמים. יום אחד אני בריאה על הטוסיק של רובי וויליאמס, שבוע אחרי זה אני מוכנה להישבע אמונים לדרור קרן. אף אחד לא אמר שכשמבטיחים משהו הוא לנצח. אנחנו משתנים כל הזמן. אסור לשכוח את זה]?
יותר הקשבה וחמלה, פחות שיפוטיות, פחות אגרסיות ושליפות מהמותן, יותר אהבה, יותר סיסטרהוד, יותר נדיבות, יותר בגובה העיניים. לכתוב יותר עבור יותר נשים, לכתוב יותר בהפנייה למין הנשי. לפעול יותר, לדבר יותר. המציאות שלנו מצויה בשפה. המילים שלנו בוראות את העולם. השפה שלנו יוצרת מציאות. בחירת המילים חשובה מאין כמוה. להתנדב יותר ברמה הקהילתית, להעביר יותר מסרים פרו-נשיים, לנטרל תפישות שוביניסטיות, לא לסתום את הפה כשלא נעים.
לזכור מאיפה הגענו, לדעת לאן אנחנו הולכות/ים. לזכור את האמהות שלנו, את הסבתות, את הדודות והדודניות, האחיניות והאחיות, להזכיר לבנות שלנו שאנחנו בנות חווה, ושהרחם שלנו לא הופך אותנו לפחות טובות או שוות. לזכור שיחד אנחנו יותר עוצמתיות. כל אחת היא אור קטן וכולנו אור איתן.
מאחלת לכולנו שנה של עוצמה, בריאות, עצמאות כלכלית, שקט נפשי, שלווה פנימית, סקס בריא, אהבה אין סופית, שמחת חיים וימבה הפתעות טובות.
מנשקת את כולכן, אחיות שלי -
אלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
