יוצאת מארון הקודש

תכף סוגרת חודש בלי טיפולים. מחר, כלומר. השיער כבר עבר שני גילוחים קפדניים ועתה הוא צומח לבד, בלי עזרה ודרבון. הוא עושה את הקטע שלו, כמו שהטבע קבע. אני חופפת עם טיפה קטנה של שמפו, ומקציפה בחיוך. אני שמה לב שהציצי חוזר לצורה שלו ושמחה מאוד, וגם מצ'פרת עם קרם גוף נפלא שקיבלתי השבוע מתנה לכבוד פסח. אני כותבת טור שבועי לעיתון שבו אני עובדת, ומנקרת מול המחשב. אני מלמדת ביום שלישי בבוקר את הכיתה שלי, בצהריים ישנה שעתיים על הספה במרכז מהפך בפלורנטין (פר"ח) ובארבע מתעורת לקראת הילדודס שמגיעים מהמועדונית אלינו - החניכים והחניכות שלנו מקסימים ומתוקים שכל מה שאני רוצה זה לחבק אותם. בשמונה ומשהו אני חוזרת הביתה וידיד שלי מגיע. שנינו עייפים ומנקרים על הספה. הוא הולך הביתה בחיוך מתנצל. פתאום העייפות שלי נעלמת ואני שוב מתיישבת מול הטלוויזיה והמחשב לסירוגין ומחפשת משהו - לא יודעת מה - כמו נאו מהמטריקס שישב לילות וחיפש משמעות.

זה לא שאני מחפשת משמעות. היא כבר קיימת, אני מודעת לכך שאני יכולה להחליף אותה בכל פעם מחדש. להמציא משמעויות כל בוקר, אם רק בא לי. משמעות החיים? בגדול - שכולנו נפסיק לסבול ונהיה מאושרים ומאושרות. לבודהה יש אפילו שיטות מצוינות שעוזרות לי להמשיך לצעוד בנתיב הזה.

בחול המועד פסח הייתי בריטריט מצוין בקיבוץ תובל, שאורגן על ידי ידידי הדהרמה בישראל. הנזירה האוסטרלית, חדה הלשון ומלאת החמלה והאמפטיה, רובינה קורטן, הייתה נהדרת. חידשתי את ארבעת הנדרים שלקחתי לפני שנה וחצי (לא להרוג, לא לשקר, לא לגנוב, לא לקיים יחסי מין לא נאותים). את הנדר החמישי לא לקחתי (בלי אלכוהול וסמים. אני אוהבת יין אדום מפעם לפעם, והג'וינטים בזמן הכימותרפיה עזרו לי מאוד להתמודד עם כל החלושס).

בריטריט, התמודדתי שוב עם הסרטן שלי. הפעם הגעתי בריאה לריטריט. לריטריט הקודם באוקטובר הגעתי שבועיים לפני שהתחלתי עם הכימותרפיה. חשבתי על המסע שעברתי בתשעת החודשים האחרונים. זו הייתה לידה מחדש שלי את עצמי. חזרתי לעצמי בימים האחרונים, אבל חזרתי אחרת. הריטריט של אוקטובר עסק במדיסין בודהה, והוא כלל המון תפילות לבריאות והחלמה מהירה. תפילות, מתברר, אכן עובדות. בין ריטריט לריטריט עברתי כימותרפיה והקרנות. תקופת חיים משוגעת ומצוקתית. והנה, הגעתי ליום הזה, לגלות שיש חיים אחרי סרטן, והם מתוקים ונהדרים ומשמחים. בריטריט של פסח הבנתי שבשבועות האחרונים הייתי קצת בדיכאון. פתאום אני לא יודעת מה אני באמת רוצה. מה חשוב, מה לא חשוב. בשבועות האחרונים לא אהבתי אף אחד ואף אחת. אם היו נותנים לי עכשיו ללכת לגור במדינה אחרת, הייתי עושה את זה. לא מתגעגעת לאף נפש חיה מסביבי. לא היה אכפת לי לא לראות אף אחד. הפחד הכי גדול שלי היה שאני אחזור על הטעויות שהביאו לי את הסרטן באוגוסט 2007. אז התנתקתי. לא הרגשתי. הרהרתי המון על מה אני הולכת לעשות ומה להגיד ואת מי לחבק. הרגשתי שאני לא אוהבת. אני. לא אוהבת.

בריטריט הבנתי שזה לא שאני אוהבת. זה הפחד שכיסה את הכל וצבע אותי ואת השכל והרגשות החיוביים בצבעים לא מחמיאים. הפחד הזה היה משתק. ימים ארוכים במשך החודש האחרון הסתובבתי עם דמעות בעיניים. אנשים סביבי שחיבקו וליטפו אמרו לי שאוהבים אותי ואני לא שמעתי. ועכשיו אני כן. ואפילו מאמינה. ואוהבת בחזרה, ונותנת לחיבוקים לחדור אל מתחת לחומה שבניתי בשבועות האחרונים מפחד להיפגע שוב. מרגישה מאושרת. מבורכת.

את הפחד שלי השארתי בקיבוץ תובל. הלב שקפא הפשיר. חודש ניסן, כמו שחברה אמרה לי אמש, הוא ראש השנה החדש שלי, כמו פעם, בתקופת המקרא. יומולדת שמח לי.