1. ביום ראשון האחרון נקעתי את הרגל. ריחפתי לי כמו תמיד, התעסקתי עם הטלפון הנייד ופיספסתי מדרגה. זו הייתה דרכו של היקום להגיד לי "הופה, תעצרי קצת. אז הבראת. זה לא אומר שאת צריכה לחזור לעשות את הדברים שלך בטורבו". אז נעצרתי. ונחתי עוד קצת, וישנתי השבוע פעמיים צהריים, שינה מתוקה וחצופה שכזו. וקראתי קצת, וראיתי טלוויזיה ותיכננתי את החיים שלי בקווים גסים.
2. זה מדהים. הכל טוב יותר. אני מרגישה טוב. העייפות בקושי מורגשת. הכל טעים ונעים, והצבעים חדים ויפים, והמוזיקה נשמעת מעולה, וכל הזמן בא לי לרקוד. אנרגיות צהובות מתפוצצות לי בבטן, בא לי להשתולל, ואין כל כך פרטנרים לעניין הזה. קשה להסביר. בא לי ובא לי ובא לי. ואין עם מי. החברות שלי עסוקות. זאת מתחתנת והשנייה חולה, והשלישית עייפה מעבודה קשה וגם הרביעית ככה והחמישית והשישית.
3. בא לי להשתולל והן כל מה שמתאים להן זה בית קפה או מסעדה פעם בשבוע, עם איזו מנה טובה של המבורגר או סלט טוב. גג סרט. פאסיבי. ואני, מה כבר ביקשתי. בואו נטייל, ניסע, נסתובב, נרקוד.
4. בלילות האחרונים אני כמו הילדים האלה, שלא רוצים ללכת לישון, חוששים לפספס משהו. לא בא לי ללכת לישון מוקדם. בא לי להמשיך ולהמשיך. לשמוע מוזיקה חזק חזק באוזניות ולפזז לי בסלון.
5. אחד הדברים שהחזיקו אותי שפויה בכל החודשים של הטיפולים היה המוזיקה. כל הזמן מוזיקה. הרבה פורטיסחרוף והיהודים ואהוד בנאי, וכנסיית השכל (הדיסק הראשון המהמם שלהם) ועידן רייכל. וגם: קובי אפללו כפרה עליו. הוא כזה ממי. יום אחד, כשאני אחליף טבעות בחתונה רפורמית, השיר "מה שהלב בחר" ינוגן ברקע. זה שיר כל כך יפה, שאני יכולה להאזין לו בלופ.
6. בקרוב גם יהיה לי חבר, בחור טוב כזה, שיכתוב לי שירים כאלה. או לפחות יחשוב עליי מלים יפות ומרגשות כל כך. אחד כזה, שאני אצליח לקרוע אותו מצחוק ונשתולל יחד. כזה שהצלקת על הציצי לא תרתיע אותו. כזה שיגרום לי לחייך בכל פעם שאני אחשוב עליו. כמו עכשיו, שאני יושבת כמו אני-לא-יודעת-מה מול המחשב, מאוהבת. בינתיים בחיים.
7. לילה טוב. שבוע טוב. חיים טובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
