יוצאת מארון הקודש

אתמול בערב ירדתי למכולת לקנות קרטיב אננס. התחשק לי נורא, אבל עד שהגעתי הביתה - עניין של שלוש דקות הליכה - לא התחשק לי פתאום. אז הכנסתי לפריזר. במכולת עמד לידי ילד קטן, חמוד מאוד. שאלתי אותו באיזו כיתה הוא, הוא  ענה שבכיתה ה'. נזכרתי בילד שהיה חבר שלי בכיתה ה' למשך שלושה ימים. לאחר שלושה ימים גיליתי שיש לו עוד חברה בבית ספר אחר. בהפסקה באתי אליו, כולי נעלבת, נתתי לו סטירה וקראתי לו בוגד. אין לי מושג מאיפה הבאתי את זה. הימים היו ימי טלוויזיה של ערוץ 1 והערוץ הלבנוני. זה לא ששאבתי רעיונות מכל מיני אופרות סבון וטלנובולות.

החבר הרציני הבא שלי היה בגיל 15. נשיקה ראשונה מתחת לעץ בכניסה לבית. הוא היה נקודת הפתיחה לתקופה ארוכה ומשוגעת של מרד נעורים באקסטרים. ההורים שלי דווקא אהבו אותו. שבועיים לאחר שהתחלנו להיות סיפור אהבה לוהט - כמו שרק נערה בת 15 וחייל ג'ובניק יכולים ללהוט יחד בלי להיכנס למיטה - גילינו שההורים שלנו מכירים. אבא שלי ואבא שלו עשו יחד צבא. כמה חודשים אחר כך נפרדו דרכנו, ואני גיליתי את כיכר דיזנגוף, ממש במקרה. הלכתי עם חברה לסרט ברב-חן ובחור אחד התחיל לקשקש איתנו על המדרגות וקבענו למוצאי שבת הבא.

שנתיים סוערות של פסטיבלים בערד, צמח, הרבה אביב גפן ושוק קחתן במתחם הדולפינריום זימנו לחיי את החבורה ההזויה, הפריקית, המנותקת-חברתית-רגשית, שמצליחה - כך אני רואה זאת היום - לתקשר רק בינה לבין עצמה. היו שם אהבות ואכזבות, אלימות ורכילות, והרבה הרבה ביחד. היינו חבורה של כמה עשרות ילדים-נערים-מתבגרים שמסוגלים לאהוב זה את זה ולשנוא את העולם מבחוץ בכפיפה אחת, עם הגיון פנימי ברור. איכזבו אותנו. נטשו אותנו. ההורים לא הבינו אותנו. היועצות בבית ספר סלדו מאיתנו. יצרנו לנו מקום שהיה שייך רק לנו, עם קודים ונורמות וגינונים.   

כל מוצאי שבת הייתי חוזרת הביתה עם אוטובוס אחרון, כשעל זרועות הידיים שלי מספרי טלפון של החברים החדשים שהצטרפו אלינו. עד היום יש לי את היומן שכתבתי בזמנו, עם רשימה מסודרת של כל השמות ומספרי הטלפון. אני לא זוכרת הרבה שמות. את זה שהכי העריץ את משינה אני זוכרת. הייתה לו להקה, והיה לו את המתופף הכי טוב בתל אביב. הייתי באה לשמוע אותם בחזרות, והיינו מאוהבים - אני והוא - והערצתי אותו על זה שהוא פציפיסט שלא הסכים להחזיק נשק ונכנס לכלא לתקופות של שלושה חודשים בכל פעם, עד ששוחרר על אי התאמה. הייתה לי שם חברת נפש שגדלה להיות אישה יפהפיה ודוגמנית מצליחה. היו את החבר'ה מקריית אונו ונווה מונסון. היו את אלה מדרום תל אביב, פתח תקווה, בת ים וחולון. וככה, כל מוצאי שבת, נפגשים בכיכר, בשש בערב פחות או יותר, מגיעים עם אוטובוס ראשון וחוזרים עם האחרון.

ישבנו באופן קבוע על המדרגות של כיכר צינה דיזנגוף. לפעמים היו מכות בין הפריקים לפאנקיסטים. לפעמים סיפורי אהבה. והמון בכי ומצוקה נפשית, ושנאה עצמית וזעם על העולם הזה, כוסאמו על העולם הזה. והמון עגילים. באף, באוזן. עד היום יש לי חמישה חורים בצד שמאל ושניים בצד ימין, זכר לימים ההם שממשיכים להדהד בזמן הזה. היינו האנדרדוגז בתיכונים שבהם למדנו, דיברנו על לסרב להתגייס, ישבנו עם גיטרות ועישנו סיגריות בידי חומות קטנות, לפעמים היינו מגיעים את כל הדרך לתל אביב יחפים. היינו אנטי הכל. חשבנו שאנחנו הכי מגניבים בעולם, שיום יבוא וכולם יבינו שאנחנו צודקים. היו זוגות עם סיפורי אהבה כמו בסרטים, כאלה שהתנשקו בעוז מול כולם. היו את אלה שעשו מגביות בשביל כסף לאוטובוס או סיגריות. היינו יורדים לפעמים עם הגיטרות ברגל לחוף הים, דרך בוגרשוב, צוחקים ונהנים. היה לנו אותנו, לעצמנו. בעולם שהתחיל להתפורר לנגד עינינו, הכיכר הייתה נקודת המפלט היחידה.

היה אחד שאהבתי. ילד חוץ בקיבוץ שאליו הייתי בורחת בטרמפים מדי פעם. ערב אחד ישבנו במרפסת של החדר שלו בקיבוץ, הוא עם הגיטרה ואני עם האהבה. הוא ניגן לי את "האם להיות בך מאוהב" ואני חשבתי שאף גבר לא יוכל לרגש אותי כל כך, יותר מאותו רגע של השיר הזה, בלילה ההוא, רק שנינו, והכוכבים שדלקו על אש קטנה. רק שנתיים מאוחר יותר התנשקנו בפעם הראשונה, שהייתה גם האחרונה. בפעם האחרונה ששמעתי ממנו - הוא התחתן ועבד בהייטק. המרדן בן ה-15 התברגן, כמו רובנו, לפחות עד כמה שיצא לי לשמוע על החבורה שבשלב מסוים התפרקה לה.

נזכרתי בחבורה המשוגעת הזו, שקיבלה אותי אז, כפי שאני, ואהבה אותי באמת, כפי שהייתי. חשבתי עליהם היום, כי יצא לי לשבת בתל אביב ולצפות בקבוצה אחרת של נערים ונערות, שגם הם, גילם לא עלה על 16. הסתכלתי עליהם ולא הצלחתי למקם את עצמי שם. איך הייתי אז, איך נראיתי, איך אהבתי, איך נישקתי. הם, עם הפלאפונים שלהם והחולצות הקרועות והג'ינס דיזל והאייפוד, ישבו על הספסל ועישנו סיגריה ואחר כך נכנסו לבית קפה והמשיכו לצחוק ולקשקש. לפני חמש עשרה שנה לא היינו הולכים לבתי קפה. היינו הולכים לכיכר, כל מוצאי שבת.

ניסיתי להיזכר בשמות של עשרות החבר'ה ובקושי הצלחתי להיזכר בחמישה מהם. אני זוכרת את הפרצופים שלהם, את הניצוצות האלה בעיניים, כמו אומרים "חכו חכו, עוד מעט אני אהיה בן 18 וכולכם תהיו על הזין שלי". אני זוכרת את הגישה הזועפת, המנוכרת, זו שגרמה לנו לא להאמין לאף אחד. גם לא בעצמנו. הגישה הזו, שלקח לי שנים להיפטר ממנה, אחרי עבודה עצמית עמוקה.

כשהייתי בצבא פגשתי אחד מהם במקרה בשלישות ברמת גן. הוא היה נהג בוס והמשיך לנגן בהרכב. תבואי לשמוע, אמר, ואני הנהנתי. היה מבט מהיר ומלא תוכחה עצמית שזרם בין שנינו - בסוף נכנענו והתגייסנו, למרות ההצהרות והתכנונים.

אחד אחר, פגשתי לפני שנה ליד מקום העבודה שלי בדרום תל אביב. הבגדים שלו היו מלוכלכים מטיח וצבע והוא בדיוק קנה פלאפל אצל ג'ינה. הוא ביקש אש לסיגריה, היה חשוך, וכשהוא הצית את הסיגריה, ראיתי שזה הוא. עמדנו שלוש דקות בפינת הרחוב וקישקשנו. הוא עדיין עישן נובלס.  

לפעמים אני עוברת שם, בכיכר צינה, מסתכלת מי יושב שם. לפעמים אני מתיישבת בעצמי, חושבת אולי מישהו מהחבורה של 92' יגיח במקרה ויישב לידי ונצחק על אז, איך היה מטורף, וכמה חבל על ההוא שמת ממנת יתר ואיזו אמיצה ההיא שבסוף התגלגלה לאירופה עם החבר שלה שהכירה בבית השאנטי. איך היא מצאה אהבת אמת למרות כל מה שהיא עברה בבית, עם האבא הסוטה שלה. לפעמים אני מתחילה משפט ב"לפני חמש עשרה שנה" ונגנבת לגמרי שאני אומרת משפט שמתחיל ככה. זה לא ממש נתפש העניין הזה, להתחיל ככה משפטים.

קראתי מקודם מיילים ממישהו שכתב לי מכתבים ב-2001. פתאום אני מבינה שעברו שבע שנים מאז. אני מנסה להיזכר מה הספקתי לעשות בשנים האלה. הוא הספיק לעשות שניים-שלושה סרטים וילדה. אני הספקתי להחליף חמישה מקומות עבודה, ארבע מערכות יחסים ושלוש דירות. הקפיצות האלה בשנים מהממות אותי. מה הספקתי, באמת, לעשות? לפעמים אני אותה מתבגרת בגוף של אישה בת 31 שעומדת מול פקידה בביטוח לאומי ואומרת לה שהיא יכולה לשכוח מזה שאני אגיש תביעת נכות חוזרת. אותו זעם של פעם, האכזבה הזו, שנמצאת אי-שם עמוק בפנים, קופצים החוצה, ואני שוב אותה פריקית עם מיליון צמידים על הידיים והרגליים וחולצות קרועות, שעומדת מול ממסד מאיים ומסואב שדורס את הזכויות שלי בלי למצמץ. שלא סופר אותי ממטר. שאני עבורו רק עוד מספר שצריך לגייס, שצריך לדכא, שצריך לתייג ולהתאים למערכת נורמות שמרנית ועיקשת. וכמו אז, בגיל 16, עם הדמעות של התסכול מול היועצת של הבית ספר שביקשה שאני ארגיע קצת את ההתנהגות שלי, ישבתי אתמול מול פקידה שאיחלה לי בריאות שלמה והסבירה לי שידיה כבולות ושלא מאשרים לי קצבת נכות. הדמעות זלגו לבד, כאילו יש להן חיים משלהן. צריך עוד אישורים וטפסים והסברים. אין מה לעשות. זה התקנון. תבואי עוד פעם בשבוע הבא, נראה מה יהיה. לא נורא שתפסידי עוד יום עבודה. אם את רוצה כסף, את צריכה לבוא לפה, להביא את האישורים האלה והאלה, למלא את הטפסים האלה והאלה, ולקוות לטוב. אם מגיע לך - תקבלי. נבדוק שוב.

אין לי פואנטה הפעם. קורה. אבל יש בשורות משמחות. עשיתי היום ממוגרפיה, והכל תקין ונקי ובריא. Woo-Hoo.