יוצאת מארון הקודש

כמו ריחות, יש שירים שלוקחים אותי אחורה בזמן. ומלים, וסיפורים ושמות גם כן. עולם האסוציאציות הפנימי שלי נוטה להיות פסיכי לעתים. מלה נזרקת לאוויר, והופה, כאילו עשר או עשרים שנה לא עברו להן במהירות האור. השיר "כשזה נוגע" של אתי אנקרי, למשל. שבמקרה נפלתי עליו לפני שלוש דקות ביוטיוב. פעם הייתי הרוסה על הדיסק שלה עם הדנדינטרקדונהנה המהפנט שלה. ואנקרי לעולם תציף לי זכרונות של אמיר, שבגיל 21 הייתי דלוקה עליו וקצת מאוהבת, ושיחקנו יחד באותו ארגז חול כמה שבועות עד שהוא טס לטיול של אחרי צבא המסורתי וחזר אחרי שבעה חודשים. ובזמן הזה קצת חיכיתי, אבל לא ממש, אבל בעצם כן. והוא חזר שזוף וחייכן, ונפגשנו, ולא היה שם דבר יותר. ואז עשיתי מסיבה [פעם הייתי עושה המון מסיבות] וגם הוא הוזמן. ומישהו הביא את הגיטרה שלי מהחדר והתחיל לנגן ואני שרתי את "כשזה נוגע" של אנקרי. היו שם איזה עשרים אנשים בסלון ואני שרתי לאמיר. והוא ידע.

ובזמן שזיכרון מוצף לו בשלווה הזאת של הלילה, נוגע-לא-נוגע, שום זיכרון אחר לא מתקרב. לא מעז אפילו לגרוע ולו מעט מהיופי והשקט של ההצפה הרגשית הזאת. אני יכולה לעצום עיניים לרגע מתוק אחד ולהרגיש, באמצעות הזיכרון העורי, את הנשיקות שלו על הגוף שלי, ואת ההבל של הלחישות לו על האוזן ואת הנגיעות הראשונות המהוססות. העור זוכר, את יודעת, הוא זוכר הכל. קראתי פעם מאמר או שניים על יחידת הזיכרון שיש בתאים, שגם כשהם משתכפלים, המטען של הזיכרון נשמר ועובר הלאה. והעור זוכר הכל, מתברר, או אולי זאת רק תיאוריה מופרעת, ואולי זה זיכרון לא ממשי שהמצאתי. אני באמת צריכה לחזור ולבדוק את העניין הזה.

מצד שני, היי, אני יודעת שהעור זוכר הכל. אני לא צריכה מחקר אקדמי בשביל לדעת את זה. כי הוא זוכר. את הליטופים ואת החבטות. את תאונת הדרכים הקלה לפני יותר מ-11 שנה שגרמה לי להפסיק ללמוד נהיגה ומעולם לא לחזור לשיעורים האלה ולוותר לעצמי על הוצאת רשיון. העור זוכר את הנשיקות, והחיבוקים. הוא גם זוכר את הטראומות וההתעללות. הוא ספג הכל, שנים. את הכימותרפיה, למשל. ואת ההקרנות. את הצלקות הוא משמר היטב. והצלקות האלה, של מלים קשות, גם שם. סימנים על הבינפוכו של העפעפיים. כשעוצמים עיניים, הכל שם. והאף לוקח שאיפה עמוקה, והריח שמודבק לאותו זיכרון, או זיכרונות. הכל שם.  

 כמו עץ אנחנו. כמו עץ. הכל נשאר בפנים, ואנחנו צומחים וגובהים, ומתרחבים ועולים מעלה-מעלה. הכל נשאר בבפנוכו. המלים הרכות, והצלקות, האהבה והטראומות. וצדק עוזי וייל כששאל לאן הזיכרון הולך כשאנחנו מתים. לאן באמת. הזיכרון שצרוב לו בתאי העור פשוט כבה? 

 אלה ימים כאלה של שאלות. ג'ון, השכן שלי, גילה לפני שבועיים שיש לו סרטן במוח. הרופאים נתנו לו 3-5 שנים. אין שום הליך רפואי שיכול לעזור לו. אז לא מציעים לו דבר, למעט תרופות שמשככות את התסמינים שנובעים מגידול באונה הקדמית בצד שמאל של הראש. הוא קצת יותר רגוע ונחמד בימים האחרונים. היה שם בכי והמון צעקות וכעס, אוף כמה כעס. והוא קנה אקדח לפני שבועיים. הוא מתכוון להתאבד לפני שהוא יאבד שליטה על החיים שלו. והיה ערב אחד שקראתי משהו שהוא כתב אונליין, וישר חייגתי ואמרתי, היי, ג'ון. תבוא, נדבר. ותוך שתי דקות הוא היה פה. כועס. מדבר על הגידול. וכועס. ומספר שהוא הולך להתאבד. וכועס. והוא לבד. אמריקאים מטומטמים. חמש אחיות יש לו, ואף אחת לא פה כדי להיות איתו, גם לא בכריסמס. לא אמרתי מלה. אבל בלבי חשבתי, ערכי משפחה בתחת שלי. אמריקאים צבועים, מזוייפים. העיקר הם הולכים לכנסייה כל יום ראשון. דיברנו חמש או שש שעות. והקשבתי לו. והחזקתי לו את היד. הוא יודע על סרטן השד שלי מלפני ארבע שנים. אבל אי אפשר להשוות. אי אפשר לכרות מוח. אין מה לעשות במקרה שלו. ודיברנו על אומץ וערכים ומה חשוב. והוא שאל מה הייתי עושה. אז אמרתי שהייתי מוכרת את הבית ועם הכסף הייתי עושה מסיבת פרידה ענקית ואז הולכת לטייל במקומות שהכי הייתי רוצה לבקר. הייתי טסה לאלסקה ולהוואי. ולנורבגיה. ולצרפת וספרד. הייתי מטיילת באנטרטיקה ואז כשהיה נגמר המסלול שלי, הייתי הולכת למות בהודו. ואז ג'ון אמר, אבל בכל זאת מתים, מה זה משנה איפה מטיילים לפני. ואני אמרתי, כן, אבל איזה מגניב זה יהיה לראות את כל המקומות האלה לפני. אולי אחרי שמתים אפשר לבחור לאן מתגלגלים חזרה, ואז יש לך רעיונות.

 מקודם ג'ון בא לבקר, עם שלוש הכלבות המהממות שלו. קבענו שאני מבשלת ביום ראשון ארוחה חגיגית לכריסמס. הוא הזכיר לי שהוא לא נוצרי. הזכרתי לו שאני יהודיה. אני אבשל משהו מזרח-תיכוני. יש לג'ון איזה פיקסציה עם גמלים. לא יכולה להסביר. אבל בכל פעם שאנחנו נפגשים יש לו מה לומר על גמלים. זה דווקא מצחיק. ג'ון הוא חכם ומצחיק ושנון. הוא חיה פוליטית אבל לא אקטיביסט. יותר אנרכיסט כורסא שזועם כשהוא צופה בחדשות, ורוטן על הרפובליקנים שהרסו את המדינה. ג'ון הוא האמריקאי היחיד שאני מכירה שיש לו כל כך הרבה ידע מופרך על גמלים. 

 אז עכשיו אני יוצרת זיכרונות חדשים, כל הזמן. את חלקם אני מתעדת - בתמונות, בטקסטים. הזיכרונות הטובים החדשים שלי מהשנה האחרונה קשורים לחברות שלי עם ג'ון שגר מעבר לכביש. הם גם קשורים לקייט התראפיסטית שהיה לי העונג לפגוש פעמיים-שלוש בחודש בזמן הלימודים ושעזרה לי לקבל את ההחלטות שהכי נכונות לי. קייט היא גרמניה, ולא נבהלת מבדיחות שואה. הוא מגניבה ומלאת חמלה, וזה היה אחד המפגשים הכי הכי מועילים ומעולים בבויסי. בגלל שהיא מגרמניה וחיה בארה"ב רק כמה שנים, גם לה יש את המבט החיצוני על התרבות המקולקלת של האמריקאים, בעיקר לנוכח הצביעות ההו-כה מרגיזה ורקובה. לפעמים הייתי מספרת לה משהו והיא הייתה אומרת "אני יודעת!!". ולשתינו לפעמים היו מתבלבלות המלים, והיינו צוחקות על ששתינו לא דוברות אנגלית כשפה ילידית ואנחנו יכולות להבין האחת את רעותה בגלל החוויה המשותפת שלנו. 

 הזיכרונות החדשים שלי מהשנתיים האחרונות קשורות למנעד רחב כל כך של אנשים חדשים, ורגשות, ואירועים. וגם נופים ומאכלים ושפות. הזיכרונות החדשים נוצרו בניו אורלינס ובפורטלנד. בניו יורק ובסן פרנסיסקו. ברינו ובאל פאסו. באוסטין ובאלבקורקי ובילו סטון פארק. הם נוצרו עם צ'רלס והילבורן, עם קים ובראד. עם אולגי ולינדה. עם ג'ייק וג'ייסון. וסה-יון וקלאודיה. ורוברטו וארתורו. הם נוצרו עם כריסטופר ושרה, וטורי ולינדסי. עם ג'ון וליילקה, וסטן ומיכל. וגם עם מייקל ובלנקה, כריסטיאן ונורם, קרולינה וכריסטינה. ולינאה, קולט, יו-אן, ומוחמד ואניס. ואלווה, וליזט, ועומר, וסוניה, וג'ני וכריסטי, ודונלדו, וג'יימי, וג'סי, וכרמן, ורודולפו ודאג וקלי וקיילי וכריסטי ומונק. וג'ורג' וברברה וסטיב וטינה וצ'ייס ופייטון ובו. וג'ף וג'ין ופרדי ודבי. ועוד עשרות או מאות נשים וגברים שיצא לי במקרה לדבר עמם, או לרקוד איתם, או להכיר אותם בארוחת ערב אצל חברים משותפים. וילדים מתוקים כמו ג'יידן, הילד הכי מבריק שאני מכירה, וריימונד, התינוק הכי מהמם שיש בבויסי כיום, והיילי שלימדתי לחבק עצים בפארק, ואנטוניה שאוהבת לרקוד ולמרוח לק על האצבעות ברגליים רק עם אמא שלה. 

 את כל האנשים והמראות והנופים והנסיעות; את כל הקורסים והספרים באנגלית והשעות ששרפתי על כתיבה. את כל החיבוקים, והנשיקות, והסקס והאינטימיות; והבדיחות, והמלים החדשות שלמדתי כל יום; ואת כל הריחות והצבעים והשפות והמוסיקה. את כל אלה אני נושאת בתוכי. כמו עץ. כל האנשים האלה, כל החוויות האלה. מתחילה לספור לאחור את הימים בארה"ב והלב שלי נשבר. לא רוצה לעזוב, לא רוצה להישאר. אנקרי מזמזת לי ברקע "לא רוצה לגעת עוד, אם זה כואב כשזה נוגע". אלוהים, כמה שהיא מפסידה. עדיף לגעת ולכאוב, מלֹא לגעת בכלל.

1. אני יושבת עכשיו בבית קפה באלבקורקי, ניו מקסיקו. לבית הקפה קוראים Flying Star. יש להם לאטה סויה מהמם ומוסיקה מעולה. יש ווי-פיי חינם ומלא סטודנטים/ות יושבים/ות כאן עם לפטופים. בלוק אחד מפה יש שלושה צעירים שמחזיקים שלט ענק בגנות מסעדה שמפרה זכויות עובדים. ממש מול הכניסה. שלט ענק, לבן, עם כיתוב באדום. זה לא הפריע לכמה אנשים להמשיך לשבת בתוך המסעדה ולאכול. 

2. בינתיים, בצד השני של השעון, בישראל, הייתה הפגנה הערב בעקבות התיקון המעוות לחוק לשון הרע. רק כמה אלפים הגיעו. אבל גם כמה אלפים זה הרבה. שלושת הצעירים שעומדים כבר שעות עם השלט מול המסעדה פה ליד, הם אפקטיבים לא פחות. מאות אנשים עוברים ליד פינת הרחובות. יש נראוּת. 

3. אפרופו נראוּת, אני חוזרת לישראל בפברואר. בחודש הבא אני משלימה שנתיים וחצי של לימודי תואר שני באיידהו הלבנה והקפואה. בחודשים האחרונים אני מחפשת אחר תוכנית דוקטורט שתהלום את התוכניות, החלומות, הפדגוגיה והפמיניזם שלי. אני באלבקורקי עכשיו כי הצגתי בכנס חינוך ונשארתי כמה ימים אקסטרה. אני כבר כאן, המחלקה שלי בבויסי שילמה גם ככה את כרטיסי הטיסה; אז מצאתי קאוצ'סרפינג מגניב (קומונה קווירית היפסטרית מגניבה לחלוטין ב-Nob Hill) ואני הולכת עוד מעט לשיעור באוניברסיטה. התחלתי למלא אפליקיישן לאחת התוכניות פה. יש לי כבר הצעת מחקר. עכשיו נשאר לכתוב מסמך כוונות. אין לי כוח לשטויות הבירוקרטיות האלה. אני פשוט רוצה להתחיל ללמוד, ואם אפשר במלגה מלאה, כי החסכונות שלי נגמרו כבר מזמן. אפילו לא נשארו האדים של הרזרבה. 

4. השבוע זה חג ההודיה האמריקאי. ביום חמישי, הערב של התרנגול הודו וההצגות של טבח הילידים האמריקאים בבתי הספר היסודיים בארה"ב, אני חוזרת לבויסי, הישר לארוחת ערב מסורתית שבעלת הבית שלי, צ'יקנה מהממת (מקסיקנים-אמריקאים שנולדו בצד של ארה"ב), מכינה מדי שנה. דווקא היה מתאים לי להישאר עוד כמה ימים בניו מקסיקו, אבל יש לי את הדדליינים הארורים של הדוקטורט, ואני חייבת לחזור ולהכין את הפורטפוליו הנדרש. אמריקאים אוהבים מסמכים, אלא אם כן הם הודלפו על ידי וויקיליקס.

5. השנה אני מודה על כך שגם הסמסטר הזה קיבלתי מלגה מלאה. ושמצאתי חדר לשכור במחיר נמוך. ושיש לי כמה אנשים חדשים בחיים שלי שאני יכולה לקרוא להם חברים, ושלמרות שהסיכוי שאראה אותם אחרי שאעזוב את איידהו שואף לאפס, הם תמיד יהיו שם בשבילי, ואני בשבילם. זה לא מובן מאליו. אני מודה על כך שיש לי משפחה וחברים וחברות שאוהבים/ות אותי כפי שאני וכפי שאני לא. שיש לי כמה גרושים בחשבון הבנק ואני יכולה להרשות לעצמי לאטה סויה בבית קפה מדי פעם. שיש לי איפה לישון ומה לקרוא. שיש לי פריבילגיה אפילו לחלום על לימודי דוקטורט. גם זה לא מובן מאליו. אני מודה על הטרנספורמציה הפדגוגית שעברתי בשנתיים האחרונות. אני אחרת מאוד מאיך שהגעתי לפה, מאיך שעזבתי את ישראל. בחודשים האחרונים מבינה עד כמה. אני פחות כועסת ופחות עצובה. אני יותר אופטימית, באופן פרדוקסלי, למרות טירוף המערכות והקריסה הכללית בעולם המערבי, מבחינת כלכלה, חקיקה, זכויות אדם ואלימות כלפי נשים וילדים. למרות המלחמות הארורות והשחיתות בכל מקום. השנה אני מודה על כך שבחרתי להיות מחנכת ושהשכלתי לחלום חלומות טובים וגם להגשים אותם. אני מודה על כך שאני מרגישה בנוח לגמרי עם הפמיניזם הרדיקלי שלי. ושהיו לי סטודנטיות בשנתיים האחרונות ששיגעו אותי וגרמו לי להפוך בראשי שוב ושוב ולהמציא את הפדגוגיה שלי מחדש בכל סמסטר. בכל שיעור. בכל אינטרקציה עמן. שהפסקתי להאשים ולהתבייש. שלמדתי להחליף את הטרמינולוגיה במלים יותר מאפשרות, כמו אחריות. 

6. אני מודה על ההזדמנויות המדהימות שהיו לי בשנה האחרונה: קורס עם דונלדו מסדו ורודולפו צ'אבז צ'אבז ודאג פולי. סמינר עם ג'יין אליוט שנתנה לי הסמכה להעביר קורסים של "עיניים כחולות - עיניים חומות" שהיא פיתחה. קורס קיץ על התערבות בינלאומית בסכסוכים שהשתתפתי בו בבלגרד, סרביה. השיעורים שלימדתי בבויסי וההתעקשות שלי שהשתלמה בסופו של דבר להשלים את הלימודים שלי פה, שזה בפני עצמו עניין לא פשוט, לעשות תואר שני באנגלית במדינה לבנה, גזענית, דכאנית, ענייה ובורה. ויחד עם זאת, לראות את כל נקודות האור שכן נמצאות בכל מקום אם רק מתאמצים למצוא אותן. המרצים שכן אכפת להם. הסטודנטים שמבקשים שתשלחי להם עוד כמה קבצים לקרוא, וקונים עותק של הספר שהמלצת בשיעור האחרון ומספרים לך על זה בעיניים נוצצות. והאנשים שפגשתי בדרכים. אילו אנשים יפים, אילו נשים יפות. וחכמות, ומבריקות, ומגניבות. 

7. והחברה המיוחדת שלי, בינדרית, שנותנת חיבוק, גם אם הוא טרנס-אטלנטי, דרך הסקייפ. שמאפשרת לך לשבת מולה ולבכות, ולהתנקות, ולהשתחרר. השנה אני מודה עליה מאוד מאוד מאוד. 

8. השנה, זו הפעם השלישית, אני בארה"ב בחג ההודיה. גם בפעמיים הקודמות טיילתי (יש לנו שבוע חופש מהאוניברסיטה). בפעמיים הקודמות זה גם היה קשור לבחור. הפעם זה קשור אליי בלבד. ולעתיד שלי. ולחיים שלי. אני יושבת בבית קפה וממלאת טפסים וכותבת חיבורים ומחייכת עם סיפוק. ומזכירה לעצמי שהיי, יש כל כך הרבה על מה להודות. יומולדת 35 כבר חלף לפני חודשיים, ואני עדיין כאן, בריאה ובחיים. מודה על זה שהציצים בריאים, ושהבריאות תקינה, ושהאנגלית שלי מעולה פלוס פלוס, ואני אוהבת ונאהבת ומאושרת. 

9. ומודה גם על הפריבילגיה לשבת בבית קפה ולכתוב בבלוג ומרגישה הכרת תודה גדולה לקוראים/ות שלי שמגיעים לפה באדיקות כבר שנים.

10. בברכת תרנגול טופו, וכו' וגו'. תתפנקו. 

בלילה שבין שישי לשבת לא הצלחתי להירדם עד, כך נדמה לי, 3 בבוקר. כל רבע שעה התהפכתי והסתכלתי על השעון המעורר, חישבתי לעצמי כמה שעות יש לי לישון עד שההפגנה הגדולה בישראל תתחיל. שעה תשע בערב שלכם היא חצות היום שלי. הפער לא מסתיים שם. אוקיינוס שלם וגעגועים ומחשבה רודפת מחשבה. בשישי בערב דיברתי עם ההורים שלי, עם אחותי, אחי, גיסי לעתיד, דודה שלי; וידאתי שכולם ילכו להפגין. חזרתי לארה"ב באותו שבוע שהאוהלים בתל אביב התחילו להתמקם בשדרות רוטשילד. לא הספקתי להגיע אבל שמחתי. כל כך שמחתי על תחילתה של מהפכה.

כשההפגנה הגדולה עם יותר מ-350 אלף איש ואישה הייתה לפני שבועיים, כבר התמקמתי בבית החדש שלי. ישבתי מול המחשב, עם סטרימינג לקפלן וירדו לי דמעות. התרגשתי כל כך לראות את כל האחיות והאחים שלי צועדים/ות בכל רחבי המדינה שהיא הבית שלי. צרחתי מול המחשב ומחאתי כפיים ודמעתי. "מדהים" הייתה מלה שחזרה על עצמה במשך שלוש שעות. וגם: "איזה יופי!". בינדרית, חברה טובה שבדיוק הייתה בברלין, הייתה בחלון של סקייפ. זה מוזר קצת לתאר את התחושה של שתינו, יושבות מול הסקייפ, עם סטרימינג מההפגנה, מנהלות שיחה על אקטיביזם. מתרגשות עד לשד עצמותינו ומתבאסות עד עמקי ישבננו שאנחנו לא בישראל באותם רגעים ארוכים של מהפך.

אחר כך, כשהחברות והחברים שלי חזרו הביתה מאותן הפגנות, נפתחו חלונות נוספים של צ'טים ארוכים, עם "אני לא מאמינה שאת לא פה לראות איזה מדהים! מה קורה ברחובות! מטורף!". כמה שבועות לפני שעזבתי חזרה לארה"ב דיברתי עם חברה ואמרתי לה שצריך לצאת לרחוב עם מגהפון ולזעוק, ואנשים יצטרפו. אותה חברה אמרה שהיא בחיים לא תעז לעשות את זה, ושהיא תחכה שמישהי אחרת תעשה את זה בשביל כולו. דפנה ליף, האישה והאגדה, עשתה את זה. ובגדול.

בלילה שבין שישי לשבת לא הצלחתי להירדם כי דאגתי שלא יגיעו מספיק אנשים. חשבתי על האקטיביזם שלי, במשך שנים ארוכות, עוד ב-2002 כשרק הבשילו לי ההבנות במוח, והחיבורים המתבקשים בין מאבקים שונים. ב-2002 סילבן היה שר אוצר, והגזרות הכלכליות התחילו כשהוא עמד בראש המשרד שאחראי על הכסף שלנו. היה ניסיון באותה תקופה להקים ארגון גג של כל הארגונים החברתיים. זה לא הצליח. אבל כן עמדנו יחד כל יום שישי בצהריים מול הבית של סטיב וג'ודי, ועשינו קבלת שבת חברתית. שרנו את "אדון סליחות" בהתרגשות. מישהו תקע בשופר. ישראל טוויטו ז"ל הביא חלה ובצע אותה וחילק לנו לאחר שבירך עליה. כיכר הלחם התחילה לרקום אוהלים ומבנים ארעיים וסחפה לתוכה קומץ של אקטיביסטים שתמכו. נבנתה גינה קהילתית צנועה. באתי לכיכר הלחם בכל הזדמנות שהייתה לי. להקשיב, למחות, לסייע. לא הבנתי איך זה שחוץ מקומץ אקטיביסטים, אנשים לא מגיעים בהמוניהם. איך אנשים לא מבינים שהמחאה של כיכר הלחם נוגעת להם. לפני הבחירות של ינואר 2003 הדפסנו כרזות. הסיסמה הייתה "היום עני, מחר אתה". 2002 ותחילת 2003 היו בשבילי בית הספר הכי חשוב באקטיביזם. החבר'ה המקוריים של סלון מזל היו שם. החבר'ה של "מאבק סוציאליסטי" היו שם. קבוצת אקטיביסטים וחברים/ות מהקשת המזרחית שניסו להקים התארגנות חברתית בשם "תש"ח", היו שם. גברים ונשים מארגונים חברתיים רבים, אנשים מהקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת רמת גן. כמה סטודנטים מ"מהפך". כל מיני פמיניסטיות רדיקליות שהכירו לי לראשונה את בל הוקס. זאת הייתה תקופה פרועה עבורי, עם האקטיביסטים שנתפשו בתודעתי כהארד קור חברתי. הם דיברו על מהפכה תודעתית. סיפרו לי על קרן המטבע העולמית. הם לימדו אותי שיעורים חשובים בפמיניזם ובכלכלה. דחפו לי ספרים לידיים ואמרו לי תקראי. שם נולדה התודעה החברתית שלי. שם, בכיכר הלחם ומול הבית של סטיב וג'ודי, פגשתי אנשים שהגזרות הכלכליות של סילבן דחפו אותם לשוליים הכי קיצוניים בחברה הישראלית. שם, לראשונה, הרגשתי בבית.

משם התחיל האקטיביזם שלי. הפגנות, עצרות, פעולות מחאה נקודתיות. עבודה עם עובדות נקיון, עבודה עם עובדות קבלן. וכל הזמן מפגשים ושיחות ארוכות, ומה נעשה הלאה ואיך נגרום לאנשים להבין שאם לא נפעל יחד כעת, עוד כמה שנים אותם אדישים יגיעו למצב של תושבי ותושבות כיכר הלחם. "אנשים לא יילחמו עד שזה לא יגיע לבית שלהם, לכיס שלהם", אמרה לי מישהי שאני לא זוכרת את שמה. אוהו, כמה שהיא צדקה. ואז היו בחירות של ינואר 2003. הליכוד בראשות ביבי גרפו 36 מנדטים. שרנסקי עם 3 מנדטים נוספים הצטרף לליכוד, קיבל את תיק ירושלים ובכך הליכוד גדל ל-39 מנדטים חסרי תקדים. יום לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, אני זוכרת שכתבתי באחד הפורומים שמה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לעלות לירושלים, לבנות סוכת אבלים מול הכנסת ולקרוע את החולצה שלי. הייתי במשבר אישי-פוליטי. והחלטתי לקחת הפסקה מהאקטיביזים. לנוח אחרי חודשים ארוכים של עשייה חברתית אינטנסיבית ולהחליט לאיפה אני ממשיכה הלאה. זעמתי, בכיתי. הרגשתי אבודה, והרגשתי שאנשים שהצביעו לליכוד בגדו בערכים של ערבות הדדית, של מדיניות רווחה.

הפמיניזם שלי התעצב באותם ימים. קראתי כל מה שהצלחתי להניח עליו יד, פיתחתי תודעה שחיברה מגדר עם מעמד חברתי. הבנתי דברים על גזענות שלא הבנתי קודם. הכרתי אחיות ואחים למאבק חשוב ואהבתי כל רגע, כל מפגש, כל תובנה חדשה. הבנתי ששינוי חברתי זה ריצה למרחקים ארוכים.

בלילה שבין שישי לשבת לא הצלחתי להירדם כי חשבתי על אחותי, שמתה לפני כמעט 11 שנה. היה לה התקף אפילפטי אחד יותר מדי שגמר אותה, והיא מתה. היא לא התעוררה בבוקר שבת, בנובמבר. היא הייתה בת 21. ובמשך שנתיים לאחר מותה האשמתי את עצמי שלא הייתי אחות טובה מספיק, כי לא הצלחתי להציל אותה. המוות שלה קשור באופן ישר באקטיביזם שלי. את זה הבנתי בחודשים האחרונים.

לא הצלחתי להציל את אחותי. אבל קצת אחרי מותה הבנתי שיש כל כך הרבה אחרים שאפשר לעזור להם. כל המוחלשים והחולים, הנדפקים שיטתית והעבדים בחסות ממשלות ישראל לדורותיהן שנתנה יד לחברות קבלן לשסע, לפגוע, לנצל ולהשפיל. שידע ומידע הם כוח, שצריך להפיץ אותם בכל הזדמנות. לדבר, לדבר, לדבר. ולעשות, לעשות, לעשות. במותה ציוותה לי אחותי את האקטיביזם שלי. הפמיניזם הרדיקלי, הסוציאליזם עם החמלה, התודעה החדשה שיחד אפשר לשנות. שלעולם לא לבד. החיים גלגלו אותי לכל מיני מקומות מאז מותה המצער. היא הייתה המעריצה הכי גדולה של הכתיבה שלי, וכמה חודשים לאחר מותה מצאתי את העבודה הראשונה שלי כעיתונאית. עשיתי כל מיני דברים בחיים שלי, והיא תמיד הייתה שם ברקע. כשהתחלתי תואר ראשון בחינוך לצדק חברתי בסמינר הקיבוצים, זה כבר היה כמעט 6 שנים לאחר מותה. שבועיים אחרי שסיימתי את התואר הראשון, הגעתי לארה"ב לתואר שני. בשנתיים האחרונות שאני כאן, אני עושה דברים אחרים, חשובים לא פחות, עם הסטודנטים והסטודנטיות שלי. שינוי חברתי הוא גלובלי. ויש לי סטודנטים/ות שפיתחו תודעה חברתית, כלכלית, אישית בעקבות הקורסים שאני מלמדת.

בשבת, כשישבתי מול המחשב וצפיתי בסטרימינג של ההפגנות בישראל, הרגשתי ניצחון אישי וקולקטיבי. הזרעים שנזרעו בכיכר הלחם ב-2002, נבטו בחודש האחרון עד לנקודת השיא של ההפגנה בכיכר המדינה. כיכר המדינה לעולם תישאר כיכר הלחם בשבילי. הימים הארוכים מחוסרי השינה, ההתרוצצות בין מאבק למאבק, העבודה הסיזיפית עם נשים, ילדים, תושבי/ות שכונות, אמהות חד-הוריות, עובדי/ות קבלן, מהגרי עבודה, פליטים, עניים, בעלי/ות מוגבלויות, מורים/ות, עובדים/ות סוציאלים/ות השתלמה ברמה מסוימת. הצורך העז לחבר מאבקים שונים ולבנות סולידריות איתנה הצליח בסופו של דבר. כיום, בישראל, יש ניצוצות של סולידריות. הדרך עוד ארוכה, זאת רק ההתחלה. ההפגנה במוצ"ש בכיכר הלחם היא רק יריית פתיחה לשינוי חברתי שייקח שנים ארוכות. התיקון הנדרש ייארך שנים.

כשדפני ליף, הסובלת מעצמה מאפילפסיה, דיברה בנאומה על אלכס, חברה המשורר והחולם, שבחר לחדול והיה הטריגר שלה לבחור להיות, לא הפסקתי לבכות. הרגשתי שמעגל אישי קטן נסגר. כשאחותי מתה, חרב עליי עולמי, והייתי צריכה לבחור להמשיך ולהתקיים בעצמי. זה לא היה פשוט. אבל המוות של אחותי הוביל אותי לאן שאני עכשיו, עם כמעט תואר שני בחינוך, עם חלומות ותוכניות לעתיד טוב יותר בישראל, הבית שלי.

לפני שנה זה לא היה ברור, כי כל הזמן תהיתי לאיזו מדינה אני חוזרת אחרי הלימודים, ואם בכלל שווה להתאמץ. כן, היו גם רגעים כאלה, בעיקר בגלל החקיקה האנטי-דמוקרטית והגזענית המאסיבית שנעשתה בשנתיים האחרונות בכנסת ובממשלה. חברים אפילו אמרו לי "תישארי שם" ו"אין לך מה לחפש יותר בישראל". התבוסתנות, הציניות, המרירות - כל אלה גם היו אצלי בלב לפעמים. והזעם, גם פה; כשאני קוראת על ניצול עובדים אמריקאים, כשאני שומעת מעוד ועוד חברים שלי באיידהו שמעקלים להם את הבית כי אין להם מאיפה לשלם משכנתא. כי אין עבודה, וגם כשיש, זה לא מספיק לגמור את החודש. כשאני לומדת מהסטודנטים/ות שלי על כך שכולם פה כמעט על הלוואות כדי לשלם על לימודים, כדי שכשיסיימו תואר ראשון בחינוך, לא יהיה להם איפה לעבוד, כי המצב פה של מערכת החינוך גרוע יותר ממה שקורה  בישראל. כי נורא ואיום גם כאן, במעוז הקפיטליזם האמריקאי. אחוזי אבטלה גבוהים, בעלי תארים מתקדמים עובדים בשכר מינימום. גם בארה"ב יש כל הזמן עלייה במחירים ובתעריפי חשמל, מים וגז, וכו'. נשמע מוכר, נכון? הנס שליף דיברה עליו בנאומה, "נס קיץ 2011", יכול להיות הניצוץ של השינוי החברתי הנחוץ כל כך. הזרעים שנזרעו בכיכר הלחם, נזרעו שוב במוצ"ש בכיכר המדינה.

דפני ליף היא מנהיגה. היא אחות למאבק. והלוואי שיכולתי לתפוס מחר טיסה חזרה לישראל רק כדי לחבק אותה ולהגיד לה תודה. כי האישה המופלאה הזאת, שנאמה נאום זועם, מדהים, חשוב ועוצמתי מאין כמוהו, היא אשת העשור שלי. כולנו חבים/ות לה את מה שקורה בישראל. היא הקריבה כל כך הרבה מעצמה, מחייה, מפרטיותה. היא לא נסוגה ולא הרימה ידיים. היא אש. ואת האש הזאת צריך להמשיך ללבות ולוודא שתמשיך לבעור בקרב כולנו. אם מי מכם/ו מכיר/ה אותה, תמסרו לה שאפילו שמעולם לא נפגשנו, אני אוהבת אותה אהבת נפש, ושאני מעריכה את מה שהיא עושה כדי שאני ורבים/ות אחרים/ות נחזור בסיום הלימודים שלנו לישראל טובה יותר, צודקת יותר, הוגנת יותר, יפה יותר.