יוצאת מארון הקודש

[מול המחשב, השעון מראה 18 באוקטובר. במקרה יצא, בחיי, שהיום, לפני 6 שנים בדיוק, קיבלתי את טיפול הכימותרפי הראשון שלי, מתוך שמונה סיבובים של כימו, שהגיעו אחרי שני ניתוחים. לאחר הכימו, סדרה של 33 הקרנות. התחלתי לחשוב על מה זה אומר, מעבר לעובדות הברורות, המספרים, הימים שעברו בין לבין ומאז. ובמקרה נתקלתי בטור מעצבן במיוחד על האחריות שלנו כמטופלות סרטן השד לתחזק זוגיות. אני עייפה מהטורים המטומטמים האלה. הגיע הזמן להפסיק לפרסם את הטורים המטומטמים האלה. הם לא  מלמדים אותך משהו חדש. הם רדודים ושטחיים וסתומים ומעצבנים. הם עלבון לאינטליגנציה. הם לא משרתים כל טובת הציבור, הם לא עושים דבר למעט לעצבן ולהזכיר לנשים שמלבד האחריות הרבה הרובצת על כתפיהן בימי טיפולי הסרטן, הן גם צריכות לעשות את האקסטרה מייל ולוודא שהגבר שלהן מבסוט] 

 לפחות פעם בשבוע אני חוזרת ואומרת לעצמי לא להיכנס לוויינט. ובכל זאת נכנסת. ואז אני אומרת לעצמי לא להיכנס לכתבות של מדור בריאות (או לחלופין, לא להיכנס לכתבות של דוקטור איתי גל). אני אומרת את זה לעצמי כמה פעמים, וזה לא עוזר. יש בי איזה יצר הרס אינטלקט עצמי, ואני ממש מתפתה ללחוץ על הכתבה והפעם עשיתי זאת כי מדובר בכתבה שנוגעת לסרטן השד. ובתור שורדת של החרא הזה, בעודי קוראת את "הכתבה" חשבתי למה, לאלף עזאזל, אישה שעוברת את תופת הטיפולים של ניתוח-כימו-הקרנות צריכה לקרוא ולהפנים "למה חשוב לשמור על הגחלת גם בימי הטיפולים הקשים". 

 למה באמת. ברצינות אני שואלת. זה לא בסדר לא לרצות להזדיין עם הבנזוג שלך כמה חודשים? מה יקרה? ימות העולם? הוא יעזוב אותך? שיעזוב הבנזונה. הבעיה שיש לי עם הטור הזה היא שילוב של טעם רע באיך עורך המדור החליט על כותרת משנה (לשמור על הגחלת, כן? יענו ברבאק) ועל השטחיות בטור עצמו שכתוב בסגנון טור טיפים של תוכניות אירוח בוקר בערוץ 2. 

 "נשים שמתמודדות עם סרטן השד נמצאות במאבק הישרדות, כך שהזוגיות, הרומנטיקה והמיניות נדחקות לשוליים."

מהרגע של הגילוי, הגוף שלך לא שייך רק לך. הוא שייך לרופאים ולאחיות ולטכניאות של מכון הקרינה. הוא שייך לזאת שלוקחת לך דם לפני שאת מקבלת את הכימו, ולטכנאית הקרינה שעושה לך מדידות של הציצי שלוש שעות כדי להגיע לרמת הדיוק הגבוהה ביותר. יכולת ההתפשטות שלך, כחולה - כבר לא אדם (או חווה) - משתכללת מביקור לביקור, מטיפול לטיפול. המהירות שאני מורידה היום את החזייה מהגוף שלי היא מטאורית. שש שנים, ברטרוספקטיבה, וואלה, נהייתי אלופה. אז הגוף שלך כבר לא שלך, לתקופה מסוימת. את בהלם, את נקרעת מהלקאה עצמית כי את אוטומטית מאשימה את עצמך בסרטן. לוקח זמן להחזיר לעצמך את הכוח הנפשי ולהבין שהיי, סרטן זה לא משהו שבא בהזמנה, זה לא שהגוף היפה שלך בוגד בך. סרטן קורה, לאחד משלושה אנשים על פני כדור הארץ. סרטן השד קורה לאחת משבע (זה כבר מזמן לא "אחת מתשע". החרא הזה מתעצם והולך, גם בקרב נשים בנות עשרים ושלושים. זה כבר לא מחלה של דודות וסבתות). 

 אז כן, את נכנסת למוד של הישרדות, קובעת תורים, עוברת ניתוח, רואה רופאים ורופאות ואחיות, וכולם מבקשים שתתפשטי ואת נהפכת למטופלת ממוכנת. יש את השבועות הראשונים, בין ניתוח לכימו ראשון, שאת על מוד הישרדות, התארגנויות, משלמת חשבונות, מסדרת דברים כי את יודעת - כך הרופא שלך אמר - שהחודשים הבאים הולכים להיות קשים, ושתעברי כל מיני דברים נפשיים וגופניים, ושהשיער ינשור, והפנים יתעגלו מהסטרואידים, והתרופה הזאת שמכניסים לך לגוף שמקפיאה את הפעילות ההורמונלית , כדי שהביציות שלך לא ייפגעו (ועמו הפריון שלך, שחשוב, בעיקר אם את אישה צעירה, שמתכננת להקים משפחה מתישהו) מפחיתים לך את הסקס-דרייב לאפס. ויש לך מנאופזה וחלושס, ומה לא. והדבר האחרון שאת יכולה לחשוב עליו זה תנוחות סקסיות ולשונות מתלפפות. בחיי. הייתי שם, שש שנים אחורה. את. לא. חושבת. על. סקס. את חושבת על היום הולדת הבא שלך, שאינשאללה תחגגי עם שיער קצר, אבל עם שיער.

 עכשיו, זה לא שהזוגיות, הרומנטיקה והמיניות נדחקות לשוליים. לשוליים נדחקים הרבה דברים אחרים, כמו עבודה או לימודים, כמו טיול שתיכננת להודו ונאלצת לבטל את הכרטיס טיסה בשיחת טלפון אחת קצרה, מהבית חולים. התקשרת לסוכנת הנסיעות שלך, שהיא במקרה גם חברה קרובה, ואמרת לה, אחותי, צריך לבטל את הכרטיס להודו. החיים זימנו לי מסלול אחר. 

הזוגיות לא נדחקת לצד, המיניות לא נדחקת לצד. הרומנטיקה לא נדחקת לצד. הן פשוט מקבלות הקשר אחר לגמרי. את עסוקה בלחשוב עליהן. את עסוקה בלחשוב על מי ירצה אותך אחרי שתבריאי, מי יסכים בכלל לצאת איתך עם הציצי המעוות הזה מהניתוחים שעברת, ושתי הצלקות שמתנוססות על הגוף המתוק שלך. את חושבת על הבחור האחרון שיצאת עמו, שהיה קצת טמבל אבל חמודיק לגמרי, אבל וואלה, הוא אמר לך, בוביק, יש לך ג'ולה בציצי, שמת לב? ואת אומרת, כן, כן. כבר קבעתי תור לרופא ליום שני הבא, אל תדאג, בוא נמשיך להתמזמז. שש שנים אחרי ואת חושבת על הבחור הזה שהיה גר מעבר לכביש ברחוב שבו גרת אז. שפגש אותך שנה אחר כך במקרה באוטובוס, ואמר יואו, איך יפה לך שיער קצר, נסעת בסוף להודו? ואת אומרת, לא, מאמי. הג'ולה ההיא, זוכר? זה היה סרטן. והא יחייך לעברך, וישתוק כל המשך הנסיעה עד שירד ברחוב המסגר.

שש שנים אחרי, אני קוראת "כתבה" וחושבת על הדייטים עם אותו בחור, חולוני מתוק, שיום אחרי שאמרו לי שזה סרטן התקשרתי ואמרתי, מאמי, אתה באמת מאמי, אבל לא מתאים עכשיו, יש לי דברים אחרים על הראש. ולהבין שכל השנה הזאת שנמתחה כמו נצח הוא חשב שנסעתי להודו. 

הרומנטיקה לא נדחקת לצד אם אין לך זוגיות. ולא היתה לי זוגיות בערך שנתיים ומשהו מרגע הגילוי. אז נניח את זה בצד לרגע. אבל המיניות. בואו רגע נדבר על מיניות. המיניות לא נדחקת לצד. המיניות עומדת במרכז תשומת הלב, במלוא כובדה וחשיבותה. המיניות מקבלת צורה אחרת, ריח אחר. המיניות נבחנת במיקרוסקופ אכזרי של ממש. ההורומונים שלך לא פועלים למשך שנה בערך. את לא מקבלת מחזור המון המון זמן. הגוף שלך חלק, אין שיער. לא במפשעה ולא גבות, לא ריסים ולא על הזרועות. זה לא רק שהרגליים שלך חלקות. הכל חלק. ודווקא כשאת נחשבת להכי סקסית על פי אמות מידה של טלוויזיה-לאישה-את-קוסמופוליטן-פרסומות-ערוץ2, הדבר האחרון שאת חושבת עליו זה שבא לך זיון. כי המיניות שלך נהפכת לא-מיניות. החֵסֵר הוא הנוכח. 

אבל את כן חושבת על זיונים. ועל סקס. ועל לעשות אהבה. את כן חושבת על זה, אבל בהקשר אחר, של "כשאני שוב אהיה בריאה, אני אעשה מלא סקס, ואוהב את הגוף שלי כפי שמגיע לו, כפי שהוא ראוי לאהבה" (חושבת, אם אוהב את הגוף שלי יותר, הוא לא יחולל שוב סרטן, כאילו סרטן הוא משהו כזה שלא מתרחש כשיש מספיק אהבה. אני מוצאת פה קו ישיר ל"האשמת הקורבן"). לעתים את חושבת על סקס, וזה מחזק אותך קצת, בפנטזיות ובמחשבות החצופות על איך תעשי מלא סקס, ואז את ממתנערת מהמחשבות האלה ואומרת, אבל עם מי. מי ירצה אותי ככה, מי ירצה להתחתן איתי. אני פצצת סרטן מתקתקת. הסרטן עלול לחזור, מה פתאום זוגיות, אני לא רוצה למות למישהו ולהרוס לו את החיים. 

"לשמור על הגחלת בימים הקשים", איזו בחירת עורך אומללה של מלים. כאילו מדובר בימים שבהם, נגיד, כואב הראש, או יש אוברדראפט בבנק. סקורניק, החתום על הטור-אודטה-הזה שעוסק באיך לשמור על הגחלת בימים הקשים הוא מאמן אישי וזוגי ליצירת חופש בחיים. אני לא נגד מאמנים לחיים וכל זה, אני חושבת שהטור הזה הוא דוגמה לאיך אימון לחיים הוא בהרבה מקרים שטחי, כאילו כל מה שאני צריכה לעשות זה איזו רשימת טיפים שיגרמו לי להרגיש טוב יותר בזמן תופת הסרטן. כי זאת תופת. זה מגעיל וכואב והופך לך את העולם. שלא יהיה ספק. ואם העורך של מדור בריאות חשב שהטור הרדוד הזה יעזור למישהי מאיתנו, ובכן, אז זה לא. ונכון שזה אוקטובר וזה חודש המודעות לסרטן השד ומלא אחיות ושותפות למאבק מסתובבות עם הסרטים הוורודים בדש, אבל מר-עורך-מדור-בריאות צריך להבין שמשפט כמו "אל תוותרו על המגע. חיבוק ונשיקה, ליטוף ועיסוי מאפשרים קירבה מיוחדת, שבה כל אחד מבני הזוג יכול להביע את הכרת התודה ולחוש שותף לחוויה הקשה שעוברת עליכם." הוא חתיכת משפט מטומטם. אני עוד לא סגורה על למה זה כל כך מרתיח אותי. אולי כי כשעוברים כימו (וזה לא רק אני מספרת, תשאלו מסביב), מרגישים שהגוף מסריח. הכימו מסריח לנו את הגוף מבפנים החוצה. הריח שלו נוזל החוצה מהנקבוביות. ולפעמים הדבר האחרון שבא לך זה חיבוק או נשיקה או מסג'. הגוף רגיש, העור רגיש. העצמות כואבות. יש נימול בכפות הידיים והרגליים. יש לך צמרמורות. את פאקינג קרחת. אולי זה בסדר לא לרצות מגע. אולי זה בסדר להגיד מאמי, הכימו הזה מחרב לי את הצורה, אני לא בעניין של לשמור על הגחלת. אני עכשיו במאבק על החיים שלי, אני הולכת לישון. זה כל מה שאני מסוגלת עכשיו לעשות. 

יש מישהי, פילוסופית חינוך מהממת שאני מתה עליה ועל הספרים שלה. קוראים לה מקסין גרין. היכרתי אותה בלימודי התואר השני והיא כתבה לא מעט דברים על חופש. כשאנחנו אומרים חופש, למה אנחנו מתכוונות? יש חופש ל- ויש חופש מ-. שני סוגים שונים של חופש שלא תמיד חופפים זה לזה. חשבתי על האבחנה החשובה של מקסין גרין כשקראתי את הטור של סקורניק. 

 כשיש לך סרטן ואת עוברת את הטיפולים המכאיבים והקשים, יש לך חופש ל- 

יש לך חופש להתלונן, להיות קוטרית, לישון המון. יש לך חופש להגיד דברים בפרצוף לאנשים שאולי לא היה לך אומץ לומר קודם לכן כשהיית בריאה. יש לך חופש לדבר על סרטן כאילו את והוא כבר שנים במערכת יחסים דיספונקציונלית. יש לך חופש ללכת לנוח מתי שמתחשק לך, יש לך חופש לפתח הומור שחור במיוחד על המצב שלך. יש לך חופש להגיד למרצה שלך שהיום את לא מגיעה כי את מרגישה ממש חרא. יש לך חופש לשבת בסלון בבית של ההורים שלך ולגלגל ג'וינט, ואף אחד לא יגיד כלום, כי יש לך סרטן וג'וינטים עוזרים להקל על כאבי התופת שהכימו גורם. יש לך חופש להגיד לעצמך דברים שלא העזת להודות בפני עצמך קודם לכן. למשל, שאולי את כן רוצה להיות אמא יום אחד. יש לך חופש לתכנן תוכניות נועזות וחסרות תקדים. פתאום יש לך חופש, בגדול, לשבת עם כימותרפיה תקועה לך בזרוע יד שמאל, וביד ימין להחזיק עט ופנקס ולכתוב את הרשימות שבהמשך הדרך יובילו אותך ללימודי תואר שני בחו"ל. יש לך חופש לחלום חלומות שלא העזת לחלום קודם. את מגיעה לנקודה בחיים שבה את מבינה, אם עברת כמעט שנה של טיפולים, ושרדת, את יכולה לעשות הכל. 

 יש לך גם חופש מ-

יש לך חופש מהעבודה וחופש מאנשים שרגע אחרי שסיפרת להם על הסרטן הם נעלמו. יש לך חופש מלדאוג לכסף, יש לך חופש מלהתנצל על דברים שאת עושה. כמו לפרוץ בבכי באמצע האוטובוס בדרך לסמינר הקיבוצים. או כמו ללכת להצגה יומית כפולה, סרט אחרי סרט, מיד אחרי הסשן עם המטפלת שלך שישבת אצלה בקליניקה, בכית שעה, שילמת 200 שקל והיית חייבת לברוח לעולם אחר, מדומיין, באולם חשוך, ולחגוג על פופקורן במחיר מופקע. את לא מתנצלת יותר על דברים שאת עושה, חושבת, אומרת. אם יש לך מזל, את תפסיקי להתנצל על מי שאת גם אחרי שייגמרו הטיפולים. דף חדש את לא תפתחי, כי אין באמת דבר כזה, אבל החלטה מהסוג של 'לא מתנצלת יותר על ההחלטות בחיים שלי' עשויה לשמור אותך (1) מבסוטה לגמרי ממי שאת לומדת להיות ו(2) בריאה, שפויה ומוותרת על כל הבולשיט של לייפות דברים ולרֵצוֹת אחרים וכל זה. בניגוד לכל מיני כותבי ספרים ניואייג'ים וטורים באתרים פלצניים של מהות החיים וכל זה, אני לעולם לא אתייחס לסרטן כמתנה. סרטן זה חבילה אחת גדולה של חרא שנזרק על הפרצוף שלך ועל החיים שלך. סרטן זה בומבה, זה אלימות. סרטן זה זובי אחד גדול שהורס לך את החיים. אבל מה, אחרי שהוריקן החרא הזה הסתובב לך בחיים שנה, נגיד, במקרה הטוב, עם ההריסות את לומדת להתמודד בעצמך. וברוב המקרים את עושה את זה לבד. אם יש לך מזל, יש לך מטפלת מעולה שעוזרת לך לעשות סדר בחיים שאחרי ומשפחה תומכת שנותנת לך פשוט להיות, גם אם אין להם מושג איך לאכול אותך עכשיו, פוסט-סרטנית שכמותך. ואם יש לך ממש מזל טוב, יש לך חברה אחת או שתיים שיחזיקו לך את היד ויעזרו לך להבין מה קורה שם בראש שלך, ובגוף החמוד הזה שלך שגם שש שנים אחרי עדיין מחלים. הן יבכו איתך ויצרחו איתך. הן יחגגו איתך כשתצייני שנה של בריאות, וחמש שנים של בריאות. במקרה שלי, בינדרית האהובה היתה הדבר הכי חשוב ויפה וחכם ומהמם שיכולתי לקבל. בינדרית היתה המתנה שלי. לא הסרטן. עד היום בינדרית ואני מדברות על הסרטן. רק איתה אני מסוגלת לחלוק מצוקות (עד היום אני לפעמים חוטפת פחדים. מתחיל לגרד לי ברגל, בלי סיבה, אני ישר חושבת..  מוצאת נמשים חדשים בזרועות, אני ישר חושבת...  כואב לי קצת בבטן, או יש לי סחרחורת, או ישנתי יותר מדי, אני ישר חושבת... ). 

 יש לך גם חופש לבחור מי החברים/ות שלך. יש לך חופש להציב מחדש גבולות עם עצמך ועם אחרים. עם הבוסית שלך בעבודה, עם קולגות. יש לך גם חופש להגיד, מר סקורניק, הטור שלך טפשי, רדוד ומבאס בטירוף. כי אם נראה לך שבשלוש מאות מלים תאמן מטופלות סרטן לשמור על הגחלת בימים הקשים, כאילו זה לא בסדר אם לא יבוא לנו כמה חודשים, אז תראה, אתה במקצוע הלא נכון. ולמר-עורך-מדור-בריאות, אתה דביל. והעובדה שמדובר בשיתוף פעולה של שני גברים אינה מפתיעה אותי. מותר לנו, מטופלות סרטן, לסובב את הגב ולא לרצות חיבוק או נשיקה. מותר לנו לעשות את זה בלי שום קשר למצב הבריאותי שלנו. לסכם מציאות לתוך משפט אחד "הדבר הופך קשה במיוחד אחרי ניתוח או כריתת שד, כאשר צורתו של השד נפגעת ונותרת צלקת קשה ורגישה" זה הדבר הכי לא רגיש שנכתב לדעתי אי פעם בהקשר של כריתת שד או עיוות של השד כתוצאה מניתוח למפקטומי. קראתי ספרים שלמים על סרטן השד, בהם פרקים שלמים הוקדשו ללמפקטומי או מסטקטומי. וכאן מודיעים לנו שמדובר בעניין רגיש. באמא שלכם? 

*אזהרה: ספוילרים רבים על הספר "אלף שנים לחכות"*

עוד שבוע וקצת אני מגיעה לביקור בישראל. הרוב כבר ארוז ומסודר, יש קצת בלאגן כרוני, ונותר לי לארוז את הבגדים והנעליים והפיצ'פקסיה שמסביב לכיור של חדר האמבטיה. השאר - ספרים, מחברות, פיצ'פקסיה שאינה קשורה לכיור - כבר בארגזים, מאוחסנים אצל זוג חברים יקר ואהוב, שישלחו לי אותם באוגוסט לאחר שאתארגן על כתובת קבועה בצפון קרולינה. 

תוך כדי אריזה מצאתי כמה ספרים בעברית שלא יצא לי לקרוא והחלטתי לסיים לפני שאני חוזרת לביקור כדי שאקח אותם איתי לארץ ואביא חדשים, בתקווה שיהיה זמן לקרוא משהו. כבר הזהירו אותי שבזמן לימודי דוקטורט אין זמן לספרים, סרטים וכיף. אחד המרצים שלי אמר שכשהוא סיים את הדוקטורט הוא לא היה מסוגל להחזיק ספר ביד או לכתוב קרוב לשנה. אני כבר מזהה בעיה עם עצמי, שכשאני מתיישבת על ספר (או סדרת טלוויזיה), אני אקרא אותו עד שאסיים. מקודם סיימתי 380 עמודים של ספר שהתחלתי לקרוא שלשום בלילה. הסיבה שלקח לי כל כך הרבה זמן היא כי הייתי צריכה לסיים לצפות בעונה הרביעית של באטלסטאר גלקטיקה. כשאני מתאבססת על ספר או סדרת טלוויזיה, I mean business, כמו שאומרים האמריקאים. 

היום הבנתי שמה שחשבתי שהוא אובססיה, יש אנשים שמגיעים לרמת מומחיות. אני מה-זה חובבנית, מתברר. כי הספר, "אלף שנים לחכות" היה אחד הדברים המייגעים שקראתי מעולם, ולמרות זאת, לא הצלחתי להניח את הספר בצד עד שסיימתי אותו. הייתי חייבת - פשוט חייבת - לדעת באיזו גרסה של מציאות גיבורת הספר - שנקרעת בין שני גברים בעלי איכויות שונות להחריד- תבחר בסופן של התחבטויות נפש שנמשכות יותר מ-380 עמודים: הגרסה האמיתית, המחוברת למציאות, או זאת שהמציאה לעצמה כי היתה לה ילדות דפוקה והיתה חייבת להמציא משהו גדול מהחיים כדי שתצליח להיאחז בהם. 

כמו קארי ברדשואו עם אובססיית ביג שלה. כן רוצה, לא רוצה. אוהבת, לא מסוגלת. אתה פוגע בי, אני כבר פגועה, תעזוב אותי, באמא שלך. היה פרק אחד עם ברדשואו, שהיא פגשה את ביג במעלית של איזה בית מלון שבו שכרה חדר כדי לכתוב בשקט בזמן שאיידן האליל עשה שיפוצים לדירה שלה, שחיבר עם עוד אחת. היא פוגשת את ביג והוא מפלרטט והיא אומרת Fuck you ורבע שעה והפסקת פרסומות אחת אחר כך היא גוהרת מעליו במעלית ואומרת Fuck me. גם לברדשואו היתה בעיה לבחור עם מי להיות. והיה לה סטייל, אבל גם היא והחברות שלה היו טרחניות. במקרה הטוב היו מעוררות גיחוך. במקרה הרע, היו מעוררות רחמים. 

מיה טבת דיין, שכתבה את הספר "אלף שנים לחכות", בהחלט יודעת דבר או שניים על הודו ויחסים ותחושת שייכות ותחושה של בית ואהבה. היא גם כותבת יפה וחכם לפעמים, ויש לה שם כמה משפטים שגרמו לי להיחנק כי הם היו נפלאים. הבעיה שלי היא בעיקר עם העורכת שלה, שלא ידעה מתי להגיד חלאס עם הדימויים, כמה מייגעת הכתיבה שלך. 380 עמודים על שום מה? יש עוד דברים שקורים בעולם חוץ מ"אני ואני ואני", יש ילדים רעבים בהודו, ומפריטים קיבוצים בישראל, והסבא שלך מחפש שעות מחוץ לשעון, ואת ממציאה דילמות כי אין לך שורשים, או לפחות ככה נדמה לך. אבל יאללה, מה יהיה עם ערימת הדימויים האלה שכמו ערפל סמיך של קשקשת, מכסים פנינים - הברקות ממש - שמצריך מהקוראים (ובטח יותר קוראות, בואו נודה) מסירות וסבלנות של דייג בנהר שוצף ביום גשום וסוער במיוחד. כי בשביל לדוג את הפנינים האלה, ריבונו של עולם, צריך חוט שדרה של ברזל.

כן, גם אני יודעת להשתמש בדימויים, ולהגזים. ולהגיד ואז אני אומרת ואז היא אומרת ואז הוא שאל ואז היא ענתה ואז הוא התחיל להדגיש מלים ואף משפטים שלמים כי אנחנו הקוראות זקוקות להרחבות האלה, אחרת לא נצליח להבין; כמו גיבורת הספר, התל-אביבית שהוריה נטשו אותה בילדותה בשביל קריירה חובקת עולם וזרקו אותה ואת אחותה אצל הסבא-סבתא בקיבוץ (שהם כמובן ניצולי שואה מטרבלינקה, וגם להם יש סיפור על אהבה גדולה שהוחמצה, אבל אולי בעצם לא, ויש להם שכנים שהבעל נפצע במלחמה ונקטעה לו היד והוא התחתן עם מישהי שגדלה איתו בקיבוץ מאז היו פעוטות), שעשתה צבא, כמובן, ויש לה נמשים - כמובן כמובן - והיא היתה בהודו כבר כמה פעמים ויש לה תואר שני, ואחותה עכשיו בפרו. ויש לה חברה שכל מה שהן מדברות עליו זה על יחסים עם גברים, כאילו אין ספרות בעולם, או קולנוע, או סתם שיחה על עבודה וקריירה וטיולים ודברים שלא בהכרח קשורים לגברים. וקוראים לה כנרת, כי היא כזאת ישראלית. כזאת סימבול של מישהי, תסלחו לי כולכם, לא הייתי בחיים יכולה להיות חברה שלה. כי שום דבר לא מספיק עבורה, כי היא חיה בסרט בוליוודי ומתאבססת על הגבר שכותב לה מכתבים מעפנים, והיא עפה עליו כאילו היה זה האל וישנו בכבודו ובעצמו. הגלורפיקציה שהיא עושה לגבר שהיה שלה לכמה חודשים היא אחת התחלואות שרבות מהנשים שאני מכירה - וכן, גם אני הייתי שם - לוקות בהן. יש גבר, הוא מקסים ושרמנטי, אציל ומאהב מהמם, מצחיק ומתוק, אבל הוא לא פנוי. לעתים הוא לא פנוי כי הוא נשוי ולעתים הוא לא פנוי רגשית, כי יש לו כל מיני טראומות שהוא סוחב על כתפיו שהן כמו חבילת נפץ עם תאריך פקיעה, ואת יודעת, פשוט יודעת, שזה לא יגמר בחתונה. כי הוא בהכחשות ולא מטפל בהן, ואת בקטע של ריצוי ולא תעודדי אותו לטפל בהן, ולפעמים זה להפך ולפעמים שניכם מביאים טראומות נפיצות. בעיה. 

ועל אף הראש שמבין היטב שזה לא יקרה, אנחנו מתחילות לספר סיפור. ועל זה בונות עוד סיפור, ומסביב עוד כמה סיפורים. ומהדקות היטב עם שפכטל רגשי, שחלילה לא יתפרק. ואת הסיפורים האלה אנחנו בונות סביבנו. ואנחנו נתקעות בסיפור הזה חודשים - לפעמים שנים - ומרוב שהסיפור מאבד כל פרופורציה, הוא ממשיך לעטוף אותנו בעוד ועוד שכבות של מלים ומעשיות - פתאום יש לסיפור חיים משלו - עד שאנחנו נקברות לתוכו, בתוכו, ומאבדות קשר עם המציאות בכל הקשור לגבר המעפאן שמשום מה סוחף אותנו מהקרקע כי יש בו איזה משהו כזה, שאי אפשר להסביר, נו. דווקא עכשיו נתקעתי בלי דימוי.  

ובתוך כך אנחנו דנות את עצמנו לאיזו טראומה, של יחסים מנותקים מהמציאות, ממה שקורה באמת שם (טראומה שנגרור למערכות היחסים הבאות). ואנחנו סוחבות את האובססיה הזאת, כי אי אפשר באמת להגשים אובססיה שאיבדה כל קשר עם המציאות, שכן האובססיה הזאת מקורה ביחסים אחרים שראינו בחיים. ההורים שלנו, למשל, המודל הראשוני והכי משפיע של זוגיות. ובַמקום שבו קיים חֶסר של תחושת שייכות, של בית, אנו נידונות (וגם נידונים) לחפש את תחושת הבית במקומות אחרים, ונתעקש שהנה, זה האיש או האישה שיקבל אותנו כפי שאנחנו, ויתמסר אלינו ויאהב אותנו כפי שאנו וכפי שאנחנו לא. והמסירות המוחלטת הזאת - שלא היתה חלק משלושים שנות חייה הראשונות של כנרת, גיבורת הספר שחושבת שהיא קורבן של נסיבות - גם כשהיא סוף סוף מגיעה, קשה לה לראות איך היא מגנה עליה, מחבקת אותה. היא נשואה ויש לה בעל ממי למופת וילדה בריאה ומתוקה, שרק ריבונו של עולם יודע למה החליטה לקרוא לה שלומציון. 

אם יש יתרון אחד ברור לספר הזה הוא העוצמה של האובססיה המשתקפת ממנו. אם את חושבת שאת אובססיבית לגבי איזה גבר שהחלטת שהוא פרא אצילי ושמשום מה המפגש איתו מעיף אותך לכאלה גבהים שמיד אחריהם מגיעה התרסקות נוראית, ומשום מה את חושבת שכל הטירוף הזה מגיע לך ואת רוצה עוד ממנו - תקראי את הספר ותביני כמה נורא זה להיות תקועה בתוך סיפור-בונקר. וכמה משחררת החוויה של להיות נוכחת למה שבאמת קיים עבורך. שמישהו באמת באמת באמת אוהב אותך ואת הילדה שעשיתם יחד ואת השטויות שלך והחלומות שלך ואת כל כולך, כפי שאת וכפי שאת לא. וזה הגבר שאת ישנה איתו בלילה, זה שיגיד לך, את תחלמי את החלומות שלך ותעשי תוכניות, ואני אדאג שזה יקרה. הסיפור של כנרת יכול היה להיות קצר ב-180 עמודים וליהפך ליצירת מופת על אהבה וחלומות ויחסים והורים ואמהוּת. אבל באובססיה, כמו באובססיה, הכל מבולגן וחסר איזונים ומייגע ומתיש כל כך. ולבסוף, כשההחלטה הנבונה מתקבלת, הבהירוּת מרככת את כל החוויה. ולפעמים, ההחלטה הנכונה היא פשוט ללכת לטיפול. בין תואר שני לטיולים להודו, לעבודה - למצוא גם זמן לעצמך, אבל אמיתי. לא לחפש החוצה, לחפש פנימה. למצוא מרחב שהוא רק שלך ועבורך, מקום בטוח שבו תוכלי לנטרל את הפצצה שמתקתקת לך בראש וגורמת לך להחביא חלקים שלמים של עצמך מהאיש או האישה שבחרת להקים עמם משפחה. 

ועכשיו לישון. שבת שלום. 

מסוג השלוש בבוקר שאת יודעת שעשר דקות אחרי שתצאי מהמיטה כדי לכתוב פוסט, את תתחרטי על זה שהנה הלך לו לילה שכולו תנאים מצוינים לשינה. החלון רבע פתוח, 13 מעלות בחוץ. עדיין מתכסה בפוך (סינטטי), לא צריכה יותר פיג'מה ארוכת שרוולים. משהו מתרגש עליי בשבועות האחרונים. אני ישנה היטב רוב הזמן, אך לפעמים אני סתם מעוכה מרוב מחשבות חצי-מבושלות. מסמנת לי מטרות, עורכת רשימות. עומדת בחלק מהיעדים, מוחקת שורות, בונה רשימות חדשות. וחוזר חלילה. 

לא כתבתי פוסט כבר חודשים ארוכים. וזה לא כי לא היה לי מה לכתוב. אני נפעמת מכמויות המידע שזורמות לי בין שתי אונות המוח, שפעם היו מנתבות את אצבעותיי להקליד גם פוסטים בני שלוש שורות, לעתים חמישה בשבוע. לא כתבתי, אבל חשבתי והרהרתי. ושיתפתי חברות, בקול רם, וכתבתי מלים ומשפטים לעצמי, ביומן. והתרחקתי. כבר כמה שנים שאני מרוחקת, מבחירה. ואני מאושרת.

אז לפני שנה וחצי בערך (דצמבר 2012) סיימתי תואר שני. התאהבתי בבחור ונשארתי בבויסי, איידהו. נפרדתי מהבחור ועדיין נשארתי, כי מצאתי פה עבודה. ובין לבין, אפליקיישנים לדוקטורט. שמונה במספר. חמישה מוסדות אקדמיים קיבלו אותי, בחרתי באחד שהציע לי מלגה נדיבה. כל התוכניות היו מעולות. כאלה שגם אם הייתי מתקבלת רק לאחת, עדיין הייתי מבסוטה-עד-השמים. לא הייתי מתבאסת ואומרת "האמת, לא באמת רציתי ללכת לשם". לא היו ברירות מחדל. דוקטורט זה עניין רציני. באוגוסט הקרוב אני מתחילה דוקטורט, והפעם בחוף המזרחי, בצפון קרולינה. אני מתרגשת וחוששת. יש לי מיליון סיבות למה לעשות דוקטורט, ומספר זהה למה לא. אבל זה דוקטורט, ואני עושה את זה. קולגה מהאוניברסיטה אמר לי שהסוד להצליח ולהשלים דוקטורט הוא התמדה וסבלנות. וברגע שארצה להרים ידיים ולהגיד חלאס, לא מסוגלת יותר, זה הרגע שבו אשלים אותו. חברות, חברים וקולגות שעברו וחוו במלואו את המסלול של דוקטורט משיאים לי עצות, טופחים לי על השכם כשאני פורטת מולם את התוכניות שלי. ובכל פעם שאני מנהלת שיחה על ענייני אקדמיה ודוקטורטים, משהו מתרגש לי בבטן. כשאני שוטחת באוזניי חבריי/ותיי את תחום המחקר שאני רוצה להתמקד בו, יש לי דמעות בעיניים, גם שנה ומשהו אחרי שהתישבתי והתחלתי לכתוב מה אני רוצה לעשות בדוקטורט. לפני שנתיים זה היה רק אבסטרקט. וזה התחיל בגלל ספר של איב אנסלר שקראתי. הספר, I Am an Emotioanl Creature עשה לי בלאגן מיטיב. מהבלאגנים האלה שאת מתנגדת להם במגע ראשון, אבל אחרי שאת מאפשרת לעצמך לחוות אותו במלואו, את אומרת, איזה יופי של בלאגן. איזו בת מזל אני שבאת והתדפקת לי על הדלת. בוא, תיכנס, שאכין לך תה עם עליי מרווה? 

וזה פחות הספר עצמו, האמת, שהוא מצוין, ומומלץ וראוי לקריאות חוזרות ונשנות, כי אנחנו משתנות כל הזמן, ובכל פעם קוראות ספר מפרספקטיבה שונה. זאת ההקדמה שזיעזעה את עולמי ודרשה את תשומת לבי המיידית. ההקדמה, שנכתבה על ידי קרול גיליגן (Carol Gilligan), כוללת פיסקה שבה היא אומרת משהו מאוד ברור על איך אנחנו - כילדות, כנערות, כנשים - מחונכות לרצות (עם שווא על ה-ל' ופתח על ה-ר'. לרצות. To Please). כן, אני יודעת, זה ברור מאליו עכשיו, ואני איפשהו ידעתי את זה בחלק האחורי של המוח שלי. אבל האופן שבו גיליגן כתבה את הפיסקה הההיא גרם לי להניח את הספר בצד ולצאת החוצה להליכה. מי שמכירה אותי יודעת, שאני לא הטיפוס שיצא להליכה כשבחוץ נורא נורא קר (קראתי את הספר בינואר, בעודי בבויסי, מינוס 10 מעלות). אבל יצאתי. והלכתי. אמנם לא בקטע פורסט גאמפי, אבל עדיין. ובעודי הולכת, עשיתי לי בראש רשימות. איפה אני מרצה אחרים - כל הזמן. איפה אני מפחדת שלא יאהבו אותי או יגידו עליי או בפני מלים קשות. איפה אני דואגת לא להכעיס, לא להעליב. איפה אני משתיקה את עצמי, מצנזרת את עצמי, שמה את עצמי במקומות לא נוחים רק כדי שלא יגידו משהו רע עליי או יפסיקו לאהוב אותי. איך במקומות מסוימים אני חזקה ומבטאת את עצמי במלואי, אבל בפנים יש את רויטל בת ה-15 שעדיין לא מבינה איך קיבלו אותה לתואר שני - גם אחרי שסיימה אותו בהצלחה עם המלצות וציונים שפילסו דרך לקבלה לדוקטורט בחמישה מוסדות אקדמיים. 

הצנזורה העצמית הזאת, הפחד הזה שמכרסם בי בכל פעם שאני רוצה לעשות קפיצה - גם אם מדובר בחמישה סנטימטרים לכיוון מסוים - כי יש את הבת 15 בתוכי שעדיין לא מאמינה שעשרים שנה אחר כך הגענו, היא ואני, לאן שהגענו. שבאוגוסט אנחנו מתחילות דוקטורט, עם מלגה מלאה. נכון, אנחנו עדיין רווקות. אבל הבת 15 שבתוכי היא רומנטיקנית ללא תקנה, וגם הבת 36 כזאת, האמת. אז אנחנו בסדר. מה שצריך לקרות - יקרה.

הצנזורה העצמית והפחדים וה"את בטוחה שזה באמת מה שאת רוצה?" - הם האמא והאבא של השיתוק הזה שאנחנו דנות את עצמנו לעתים מלעשות משהו שאולי בהתחלה נראה אי אפשרי, והוא ממשיך להיראות בלתי אפשרי עד שאנחנו עושות אותו בכל זאת כי הוא אפשרי. לפני תשע עשרה שנים העיפו אותי מהתיכון (אחד התיכונים העיוניים הכי טובים בעיר. הגעתי לשם עם ממוצע של 96 או משהו כזה). עברתי לתיכון אחר ונשארתי כיתה. בגיל 17 חוויתי משבר חינוכי והבנתי - לראשונה - אבל ממש הבנתי איך הסללה עובדת. איך מגמות בתיכון מסלילות אותנו. עוד לא עשיתי את הקישורים, הייתי כמעט בת 17, עם שבעה שליליים בסוף י"א. המצאתי את הקונספט של "למידה מרחוק" עוד לפני שהיה אינטרנט. הייתי לוקחת ספר או שניים, סיגריות וסנדוויץ' והולכת לים. במקום את האוטובוס שלוקח אותי לתיכון, לקחתי את זה שמביא אותי לים. וככה, ימים שלמים, ספרים שלמים. בחוף הים. בגיל 17, כשהעיפו אותי מהתיכון, ידעתי המון. היה לי מלא ידע ומלים ורעיונות, אבל בכאוס. ובכאוס, כידוע, גם שם יש סדר, גם אם הוא לא נראה במבט ראשון. וכך היה. הלכתי לתיכון אחר. הם השאירו אותי כיתה ושמו אותי בכיתה של המזכירות. היו לנו שיעורי הקלדה עיוורת. החשבון היה ברמה של כיתה ד'. למדנו שברים פשוטים. התלמידים/ות שם היו בשביל לקבל תעודת 12 שנות לימוד. אף אחד לא איתגר אותנו. בשיעורים הייתי יושבת עם הספרים שלי וקוראת, או מבריזה ויושבת בספרייה. אני לא הייתי החכמה היחידה בכיתה הזאת. אבל אחרי שבועיים הלכתי לרכז הפדגוגי ואמרתי שאני רוצה לעשות בגרות מלאה, ולא ברור לי למה שמו אותי במגמת מזכירות. דיברנו בערך שעה בחדר שלו, על ספרים בעיקר. הוא הכניס אותי לכיתה שלו. החיים עדיין היו לא פשוטים לי מבחינה אישית (שבעה שליליים בסוף י"א זה סימן מובהק שמשהו קורה בחיים של בת 16, נכון?). שנתיים עברו, סיימתי תיכון (אין לי בגרות מלאה) בקושי עם המון שישיות ושביעיות. מעולם לא ניגשתי לבגרות במתמטיקה. את התואר הראשון שלי התחלתי רק בגיל 30. 

התואר הראשון והתואר השני עזרו לי לעשות סדר בכאוס. לגלות תבניות. לגלות את עצמי מחדש. לראות איך דווקא מתוך הסיפור האישי שלי, של אחת שבעצם מעולם לא סיימה תיכון, מצאה בית לעצמה, אחרי שנים ארוכות של חיפוש, בתואר הראשון. דווקא בסמינר הקיבוצים. דווקא בתור מורה. אחרי כמה שנים של אקטיביזם במקרה שמעתי על התוכנית לחינוך פמיניסטי-ביקורתי. ושם, לראשונה, למדתי שיש לי זכויות. ושם נחשפתי לכל מיני הוגות והוגים ותיאוריות ביקורתיות ופמיניזם בגישה אקדמית וקראתי מחקרים וכאלה. וזה עשה לי טוב. והמשכתי. ועשיתי תואר שני. ועכשיו אני ממשיכה לדוקטורט. 

אני עדיין מרצה, לפעמים. עם פתח ב-ר', כן? אבל הרבה פחות. בשנים האחרונות למדתי להציב גבולות. למדתי להגיד "לא, תודה" ו"לא רוצה" בלי לחטוף התקף חרדה שמא יוקיעו אותי לעולמי עד ויחרימו אותי. למדתי להגיד מה אני רוצה או צריכה (ולעתים שילמתי על זה מחיר) או חולמת. למדתי לקחת את החלומות שלי ולשים אותם על דף נייר ולפרק אותם לגורמים ראשוניים ולהכין תוכנית. את לא יכולה לעשות את זה אחרת. את פשוט לא יכולה. יש לי אקס שפעם אמר לי שהבעיה הכי גדולה שלי היא שאני מכוונת "רחוק מדי, גבוה מדי". אני לא אשכח את המלים שלו, כשהייתי בת 22 ומאוהבת בו עד מעל הראש. במשך שנים המשכתי להאמין לו, והנמכתי את המבט ואת המטרות. בכל פעם שחשבתי על לעשות משהו, הבת 15 שבתוכי צרחה עליי ואמרה "השתגעת?! שתינו יודעות שאת לא מסוגלת, למה בכלל לטרוח". ושנים ארוכות האמנתי גם לה. 

בכולנו יש את הילד או הילדה, בגילאים שונים, שאומרים לנו שאנחנו לא יכולים ולא מסוגלים. האמת היא שלפעמים זה נכון. יש דברים שאני לא יכולה לעשות, ואני בסדר עם זה. אבל יש דברים שאני כן יודעת. ואני טובה בהם. הבת 15 או ה-17 או ה-22 הם הקולות הפנימיים שלי, שאומרים לי שאני לא מסוגלת. לכולנו יש את הקולות האלה.הדברים שאמרו לכם בבית (הורים, אחים גדולים) או בבית ספר (מורות, מורים, יועצת ומנהל תיכון שלא ראו אתכם ולא בדקו למה אתם לא מגיעים לבית ספר ולמה סיימתם כיתה י"א עם שבעה שליליים, למשל) הפכו לקול הפנימי שלכם. כי ככה זה עובד. אם תגידו מספיק פעמים לתלמיד או לילד שלכם שהוא מטומטם. שכל מה שהוא יכול לעשות זה שברים פשוטים בכיתה י"א והקלדה עיוורת ולשכנע אותו שלפחות יהיה לו מקצוע ביד, זה מה שהוא יהיה, מה שיעשה. 

אם הציפיות שלכם ברצפה, כך ייראו ההישגים שלנו. כשאנחנו ילדים וילדות, אנחנו לומדים הכל ממכם. אתם המודלים שלנו - של אהבה, נתינה, חמלה, נדיבות, סליחה. וגם של כעס ותסכול ואלימות. בל הוקס כתבה פעם שהדבר הכי מהפכני שאנחנו יכולים לעשות במציאות של היום, הוא לאהוב (אני כמעט בטוחה שזאת היתה בל הוקס. כמעט חמש בבוקר פה עכשיו, אז התנצלות מראש אם שייכתי לה את האמירה הלא נכונה. אבל זה נשמע לגמרי כמוה, נכון?). אני אוסיף שחשוב לא פחות הוא לאהוב את עצמנו, כפי שאנחנו וכפי שאנחנו לא. 

שלוש בבוקר הפך לחמש בבוקר. תודה שבאת לקרוא. 

שבת שלום,

רויטל