כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
דצמבר 2017
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: In The Little.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שלום ולהתראות
ישראבלוג סוגר את שעריו. זה אומר שהבלוג הזה ייעלם מהאינטרנטים בסוף החודש. בדיוק סיימתי לגבות את כל הפוסטים, לרבות התגובות של הקוראות והקוראים שלי מאז 2004. אם היה לי זמן בטח הייתי סוגרת כל פוסט לפידיאף, אבל מדובר במאות פוסטים, ואין לי זמן לעשות את זה (חייבת לסיים לכתוב את הדוקטורט עד סוף השנה. באסה שישראבלוג לא נתנו התראה ארוכה יותר).
בכל אופן, תשמעו. אני כבר לא באמת כאן, הפסקתי לכתוב את הבלוג הזה לפני כמה שנים, למעט הבלחות פה ושם, כי משהו גירד לי לכתוב משהו בעברית. הפוסט האחרון המעניין הוא מאוקטובר 2013 כשמאמר מטומטם על נשים וסרטן השד עלה בוויינט.
אני כותבת את הפוסט הקצר הזה וחושבת על המסע המדהים שעברתי מאז שפתחתי את הבלוג באפריל 2004 רק כי ידיד שפתח את הבלוג של אלוהים לא הסכים לתת לי פוסט אורח של "אשתו של אלוהים". כן, ככה זה התחיל. כל הפוסטים הראשונים הם בעצם דאחקות על אשתו של אלוהים שרצתה שגם הקול שלה יישמע בבלוגספירה. דפדפתי בין כמה מהפוסטים וחשבתי ש(1) הולי שיט. איך השתניתי בשנים האלה. מפמיניסטית ליברלית נהפכתי לפמיניסטית רדיקלית (ועכשיו, אוהו, לא תזהו אותי! אה! אני מלמדת פמיניזם, כותבת על פמיניזם, כל הדוקטורט שלי מלופף בפמיניזם רדיקלי, אנטי-קולוניאליסטי, ניאו-מרקסיסטי ברבאק!). (2) איזו קהילה מעולה היתה לי כאן כל השנה של הטיפולים של סרטן השד, וכמה תמיכה ואהבה הרעפתן/ם עליי בימים ההם (עוד פחות מארבעה חודשים אני סוגרת עשור של בריאות והחלמה!). (3) מלא פעמים התיישבתי מול המחשב והקלדתי מלאנתלפים מלים בעברית ובסופו של דבר לא העליתי לכאן, ואני לא יודעת למה. יש לי עשרות פוסטים ששמורים על המחשב, בקובצי וורד, עם שמות בעברית. כל הזמן תכננתי לחזור לבלוג בעברית, וזה לא יצא. כבר שנים ככה. אבל אני חושבת עליו המון. וחושבת על אשתו של אלוהים המון. היא יכלה לעשות המון מטעמים מההדתה בישראל! ומהשטויות של בנט! ומהמורמונים הגזורים באיידהו! ומהפונדמנטליסטים הבפטיסטים בצפון קרוליינה! כל-כך מצחיק אותי ששנתיים וחצי אחרי שהתחלתי עם הבלוג הזה, התחלתי תואר ראשון ואני מורה מוסמכת לתנ"ך. שבסופו של דבר הגעתי לארה"ב וגרתי בשתי מדינות עם פונדמנטליסטים אללה יוסטור. ארבע שנים באיידהו, ארבע שנים בצפון קרוליינה, ועכשיו אני שוב באיידהו (כי כיף לי פה ואני אוהבת את בויסי, ויש לי פה חברות נהדרות וקהילה מצוינת). ואולי אני אשאר בצפון אמריקה, ואולי לא. ורק אלוהים יודע, ואלוהים גדול, ובתור אשתו אני באמת יודעת על מה אני מדברת (:
תודה על האהבה והתמיכה, על החיבוקים והתגובות. על האימיילים. אוה, האימיילים. והפגישות - מפעם לפעם - במקרה, במקומות אחרים באינטרנט, בבתי קפה בתל אביב כשאני באה לביקור. לחיבוקים וחיוכים של מכרים/ות ותיקים/ות.
תודה שהייתם/ן קהילה שלי כאן.
חיבוקים בבית,
ר.
| |
כבר לא מתיירת
האמריקאים פה אומרים על חודש מארס, שהוא מגיע כמו אריה ועוזב כמו טלה. מארס אכן הגיע עם רוחות חזקות ויומיים של שלג, וימים עם שמש מלטפת ונעימה שמזכירה קצת את ישראל בישירות שלה. אני לא לובשת מעיל כל יום, ובלילה כבר סביר להסתובב בחוץ בלי חמש שכבות של פלאנל. עוד שבוע ייגמר מארס, ואת השבוע האחרון שלו אני אבלה בין טקסס לניו מקסיקו, בשבוע של קורס מעשי על הגבול. נלמד מה זה פדגוגיה של גבולות, ונשתתף בכנס של חינוך ונבקר בבתי ספר שמיישמים חינוך דו לשוני ואנגלית כשפה שנייה (יש הבדל בין השניים). הקורס נערך בדיוק על חופשת האביב המפורסמת של האמריקאים, אבל לא ממש אכפת לי, למרות שאני ממש זקוקה למנוחה. אני צריכה יומיים בלי לקרוא אנגלית ולכתוב עבודות. ובלי טלוויזיה ובלי ספרים של אקדמיה. צריכה. לא רוצה. יש לי חשק גופני ממש ליומיים של רביצה בשמש עם מוסיקה קלאסית ברקע וכוס יין אדום וקרם הגנה. ואיזה ג'ורנל עם תמונות ענק וסקופים. משהו שייתן למוח מנוחה. אני עייפה.
אני עייפה כי אני דוחה דברים לרגע האחרון, ואז נשארת ערה עד מאוחר כדי להספיק, או מכריחה את עצמי לשבת על המחשב ולסיים לכתוב עבודה ולא להתקלח עד שהעבודה מוכנה. זה הטריק הכי זול שיכולתי למצוא לעצמי. פשוט לשבת ולכתוב ולכתוב עד שהכל כתוב. ואז הדפסה והגהות ותיקונים; ואז הרגע המתוק הזה של לכתוב מייל למרצה ולצרף את הקובץ ולהגיד הנה. ולהגיד תודה על הסבלנות. ולהתפלל בלב שהמאמץ שלי ימצא אוזן קשבת ועיניים שקוראות גם בין השורות. שתי העבודות האחרונות שכתבתי כאן היו עבודות רפלקציה. רפלקציה זה יותר קשה מאשר עבודת מחקר על נושא מסוים. בעבודת מחקר יש תמה מרכזית, יש הגדרות מדויקות. יש כותרות ותת כותרות ותוכן עניינים וקשר הדוק בין פרק לפרק, ומסקנות וניתוח וכל הטררם שמסביב. כשאני מתבקשת לכתוב עבודת רפלקציה אני הולכת לאיבוד. כי יש לי מיליון מחשבות וצמתים במוח שלפעמים יש שם התנגשויות ואני רוצה לכתוב על הכל וחוששת שבסופו של דבר לא אכתוב על דבר לעומק. וכואבת כשאני צריכה לחתוך. התחלתי לכתוב את העבודה על איך הסטטוס קוו כן משתנה (אך לרעה) ומשפיע על החינוך, אבל הבנתי שזה נושא מסובך מדי בשביל רפלקציה, כי זה רק חלק ממה שהבנתי בקורס האחרון. לכתוב על סטטוס קוו צריך 20-30 עמודים, ואותי הגבילו פחות מזה. הרבה פחות. בסוף כתבתי 11 עמודים. בהתחלה כתבתי כמה שורות על פדגוגיה משחררת, כפי שהגדיר אותה פאולו פריירה, ואני קוראת הרבה בל הוקס וסוניה נייטו, ובאחרונה התאהבתי במקסין גרין. ואיירה שור תמיד עשה לי את זה, ויש לי פה עוד כמה טקסטים וספרים מעניינים שעשו לי בלאגן בראש. כל כך הרבה אנגלית. וכולם כל כך טובים. וטובות, כמובן. במיוחד מקסין גרין, שהלוואי והייתי יכולה לקחת איתה קורס. בסופו של דברים כתבתי על פדגוגיה של קסם. על תלמידים שלומדים משהו חדש ויש להם רגעים של אה-הא! וכתבתי על איך כתיבה וקריאה יכולים ליצור את הרגעים האלה בכיתה, כל הזמן. כמו מולטי-אורגזמות אינטלקטואליות.
אתמול גיליתי שהתואר השני שלי פה יימשך חמישה סמסטרים ולא ארבעה כפי שחשבתי. אני אהיה פה עד דצמבר 2011. אני כבר חושבת על להמשיך לדוקטורט מיד אחר כך. רק צריכה להחליט קודם מה בא לי לחקור, ולמצוא את האנשים הנכונים ללמוד אצלם ושיסכימו גם להנחות אותי במחקר ובכתיבה (זה לא יקרה באיידהו, אני רוצה לעשות דוקטורט במקום אחר). דוקטורט בארה"ב הוא שונה מבישראל. שנתיים של קורסים, כמו בתואר שני, ואז שנתיים של עריכת מחקר, שאותו אני אוכל לעשות בישראל, ואז רק לחזור לוועדה שבה אני צריכה להגן על המחקר. אני רק מגששת בינתיים, ובודקת שמות של נשים שמעניין אותי ללמוד אצלן, וגם כמה גברים. בא לי ללמוד אצל נשים פמיניסטיות רדיקליות חזקות ומגניבות.
-
סיימתי לארוז את המזוודה, ואני תיכף הולכת לישון. אני מתרגשת לטוס מחר, שוב. כמה טסתי בחצי השנה האחרונה. וכמה דברים חדשים ראיתי. ואני כבר לא מרגישה תיירת פה כל כך. השגרה נכנסה לשגרה. לימודים, עבודה. קוראת. טלוויזיה. יוצאת לרקוד. לפעמים סרט. לפעמים סתם יושבת בחדר ובוהה בתקרה ומחייכת לעצמי על החופש המדהים הזה. יש לי פה חופש. זה אפילו יותר מזה. יש לי פה חירות. שזה רמה אחרת של חופש. זה באספקט האוטונומי. אף אחד לא נדחף לי פה לחיים ומסתכל לי בצלחת ומחטט לי בעבר. ולחוות את החופש הזה זה חוויה בלתי רגילה וחד פעמית ומיוחדת כל כך. לדעת שהכל תלוי בי, ושאין לי פה אף אחד באמת, משלי. כלומר יש חברים חדשים וחברות נהדרות, אבל באתי לפה לבד. והחופש לבחור מחדש בחיים, ומי יהיו החברים שלי ומי יהיו החברות. זה קסם. זה פשוט קסם. ניסיתי להסביר את זה לחברה שלי לפני כמה זמן, על התלישות שאני מרגישה לפעמים פה. לא שייכת, אבל שייכת טרייה. לבד, אבל מוקפת באנשים. לבד אבל לא בודדה. ומה שאני מבשלת זה מה שאני אוכלת, והבית יהיה נקי כשאני אנקה, והכביסה לא מחכה לאף אחד מלבדי. והאבק על המדף, והספר שצריך להחזיר לחנות, והחור במכנס שצריך לתפור. כל העניינים הדומסטיים השגרתיים והבנאליים, כולם מקבלים משמעות נוספת. שאין מי שיעשה אותם בשבילי.
הכי קרוב לי לישראל זאת החברה שלי יעל שגרה בקולומביה. היא ואני עזבנו את ישראל באותו שבוע, אני הגעתי לפה והיא נסעה לשם, ללמד בבית ספר יהודי. כל יום אנחנו מדברות בסקייפ, עם מצלמה. נקרעות מצחוק, מקשקשות. לפעמים המצלמה סתם דלוקה. יעל רוקמת כרית נוי ואני כותבת עבודה. כל אחת מאיתנו חיה את חייה, אבל אנחנו מחוברות חזק. לפעמים אני מרגישה שאנחנו שותפות לדירה וירטואלית. אנחנו נפגשות כל יום באינטרנט, בסקייפ פינת פייסבוק. והיא הכי קרובה אליי, למרות הריחוק הפיזי. ואני אוהבת אותה כמו אחות, והיא חסרה לי, עם החיבוק, אבל היא פה כל יום, להצחיק אותי ולשבת ולעזור לי לכתוב עבודה על עגל הזהב שהייתי צריכה להגיש כבר לפני חצי שנה למכללה בישראל. והיא חכמה ומבריקה והיא עושה לי שמח. וכשאני חוזרת בערב הביתה מהעבודה, אחרי כל האנגלית הזאת כל היום, יעל שם. ואנחנו מדברות עברית וצוחקות המון. ואני מרגישה בבית. יעל היא השותפה שלי לדירה, ובמובן הזה היא שותפה קרובה יותר מהשותפה האמריקאית שלי, שגם אותה אני מאוד מסמפטת, אבל לפעמים הדבר האחרון שבא לי לעשות בערב זה לשבת ולדבר אנגלית. איזה מזל שיש לי את יעל.
ברור שההפרש השעות ביני לבין יעל מאוד עוזר. אני לא יודעת מה אני אעשה שנה הבאה כשיעל כבר תחזור לארץ. עם מי אני אדבר בערבים. מצאתי פה מרצה באוניברסיטה שמדברת עברית. היא חייתה בישראל עד גיל 12 ועזבה עם המשפחה לארה"ב. נפגשנו כבר פעם אחת, ישבנו שעה וקישקשנו עברית. היא מצחיקה ונחמדה מאוד, והיה לנו קליק של חברות חדשות. ואני שמחה מאוד עליה. וזה שהיא מדברת עברית זה רק בונוס.
ועכשיו לישון. ומחר טקסס. הי-הא! אביב משמח לכולנו, ואל תשכחו לטפל באלרגיות (-:
וחג שמייח.
| |
אחר צהריים מושלם שכזה
אני מאוד אוהבת ימי ראשון. גם כשגרתי בישראל אהבתי ימי ראשון, עם ההבטחה הזאת של דברים חדשים שעומדים לקרות ולהתגשם, התחלה חדשה. אני לא זוכרת שסבלתי במוצאי שבת. הייתי מחכה לימי ראשון בבוקר, ללכת ללימודים, ללמוד דברים חדשים, לפגוש את החברות שלי מהכיתה, להתחבק בכניסה לבניין, להרגיש טוב עם עצמי, בסביבה ביקורתית, פמיניסטית, אקטיביסטית, תומכת.
אני לא אוהבת לקום מוקדם מדי בבוקר לאחר שלא ישנתי מספיק ואני הפוכה לגמרי. אני אוהבת בקרים באופן כללי לא פחות משאני אוהבת ערבים ולילות ואחרי צהריים. אני טיפוס של 24 שעות. התפוקה שלי טובה בכל שעה, אני פשוט צריכה להיות בפוקוס. זה המפתח. אני יכולה לכתוב בשעות הבוקר המוקדמות, אני יכולה לכתוב בשעות הלילה המאוחרות. השקט כאן באיידהו הוא שקט מסביב לשעון, ואני אוהבת את זה. מאוד.
מאז שאני פה, ימי ראשון הם ימי השבת הישראלים שלי. בימי שישי אני עובדת קצת, לפעמים לומדת בערב. בשבת אני בדרך כלל מנקה את הבית, קוראת המון ויוצאת לרקוד בלילה. בסוף השבוע האחרון למדתי. היה לי שיעור ביום שישי עד 9 בלילה, ובשבת כבר הייתי ערה בשבע וחצי בבוקר לנסוע ללימודים שנמשכו עד שלוש אחר הצהריים בערך. כשחזרתי הביתה הלכתי לישון קצת והייתי עייפה מדי בשביל לרקוד. עשיתי קניות בסופרמרקט, ראיתי קצת טלוויזיה והלכתי לישון בידיעה שהיום, יום ראשון, מחכה במיוחד בשבילי.
כשהיום החופשי הוא דווקא ביום ראשון, השבוע טס במהירות מטורפת. וכשיום ראשון הוא יום מושלם שכזה, אז דבר לא יכול באמת להתקלקל. והיום היה באמת מושלם. נכון, ניקיתי את הבית ועשיתי יסודי את האמבטיה והשירותים, והייתה ערימת כלים לנקות ובישלתי. הכיף הכי גדול שלי אחרי ניקיון הוא לעשות מקלחת. בשלוש כבר הייתי אחרי מקלחת, ויצאתי החוצה, התיישבתי על המדרגה בכניסה לבית הקרקע שלי ונתתי לשמש לעטוף אותי. השכנים שלי מקוריאה. אם, אב ושלושה ילדים מתוקים, תיכוניסטים שלושתם. מנגנים. הקטן (13) על קלרינט, האמצעית (15) על כינור, והבכורה, בת 18, על צ'לו. כלי הנגינה האהוב עליי (אני שומעת מוסיקה קלאסית כשאני כותבת עבודות, או טראנסים. לא יכולה לשמוע פזמונים כשאני כותבת, זה מוציא אותי מדעתי). לפעמים אני שומעת אותה מתאמנת, ובימים האחרונים אני שמחה שהאביב מתחיל להראות סימנים ראשונים באיזור. השלג נמס אט אט בהרים, השמש יוצאת יותר ויותר והשכנים הקוראינים שלי פותחים את החלון של הסלון כי כבר אין קור משוגע בחוץ. וכך אני יכולה לשמוע את השכנה המתוקה שלי מנגנת על צ'לו.
לפני כמה ימים דיברנו על הנגינה שלה וביקשתי ממנה שפעם הבאה שהיא מתאמנת, שתקרא לי, כי אני מאוד אוהבת צ'לו. אז היום אחר הצהריים, היא ראתה אותי יושבת בחוץ, הוציאה כיסא ואת הצ'לו והתאמנה מולי 20 דקות. השמש החמימה, המוסיקה של הצ'לו. מה עוד צריך לבקש. ואז בונסוק, ידיד שלי שהוא גם מקוריאה, הגיע. הוא רכב על אופניים עם הבן הקטן. הוא הצטרף אליי וישב על המדרגה, וקישקשנו על תוכניות דוקטורט שכדאי לי לבדוק באזור. הוא נכנס רגע לבית של השכנים ויצא עם חתיכת עוגת אורז קוריאנית בשבילי, שהייתה טעימה ומוצלחת מאוד. השכנה, ג'י-סו, כבר סיימה לנגן; בונסוק חזר לדירה שלו כדי להמשיך לכתוב את הדוקטורט שהוא עובד עליו, ואני הוצאתי ספר החוצה והספקתי לקרוא פרק שלם. לא רע בשביל יום ראשון. מחר יהיה מעולה גם כן. אני מרגישה את זה בעצמות.
| |
דפים:
|