יוצאת מארון הקודש

עוד לא יצא לי להכיר אפילו בחורה/אישה אחת שלא עשתה סקס מתוך כפייה. כולן עשו סקס, לפחות פעם אחת, למרות שלא ממש רצו.

יש הבדל בין לרצות ללהתרצות. לפעמים זה קורה בגיל צעיר, כשהתפישה המינית עוד לא מגובשת. זה שלב ההתנסויות המיניות. לומדים להכיר את הגוף, עושים כל מיני דברים, מנסים לבחון את הגבולות בתחומי המיטה. לפעמים בחור שהכירו בפאב או סתם בחוף הים, מתגלה כאדם לא ממש נחמד רגע אחרי שמתפשטים. זה קורה כל הזמן, זה לא חדש.

משהו לא מוצא חן בעינייך רגע אחרי שהוא לובש את הקונדום, את רוצה להתחרט, אבל לא יודעת איך לצאת מזה, אז עוצמת עיניים ונותנת לו לחדור לתוכך. חוששת שהוא יחשוב שאת לא זורמת. שלא יחשוב עלייך, חלילה, דברים רעים.

לפעמים את סתם מתחרטת מסיבה זו או אחרת. פתאום לא בא לך סקס, אבל הוא מוצא חן בעינייך, ויש התלבטות. לפרוש את גופך תחתיו או להגיד לו שהתחרטת? את חוששת שהוא לא ירצה אותך אחר כך. ולפעמים את פשוט עושה סקס והראש שלך במקום אחר. עוצמת עיניים, מחכה שכבר יגמור. הגוף משתף קצת פעולה, המחשבה שלך נודדת למקום אחר. אולי את מתחרטת תוך כדי הסקס, אבל לא נעים לך לקום, לאסוף את עצמך וללכת משם. הסיטואציות שונות זו מזו, המנגנון הוא דומה. את לא ממש רוצה להיות שם, אבל לא נעים לך, אז את שם בכל זאת.

לפעמים זה יכול להיות סיטואציה אחרת. את מכירה בחור, את יוצאת איתו, אתם עושים סיבוב באוטו, מגיעים לאיזו נקודה בטבע, שמשקיפה על אורות מנצנצים של עיר גדולה. אתם מתנשקים בתאווה ובתשוקה. הוא שואל אם בא לך להזדיין. את אומרת לא. הוא שואל אולי בא לך רק למצוץ לו. אולי תעשי לו ביד.

הסקס הפך לג'סטה. הוא יכול לומר לך "אבל כואבות לי הביצים, אל תהיי רעה". ואת לא רוצה להיות רעה, אז אולי תאונני לו. אולי אפילו תמצצי. הוא ישתרע אחורנית ויחייך, יגיד שאת הכי טובה בעולם, ואולי תהיי מרוצה מהמחמאה, אבל אחר כך, כשתחזרי הביתה, ותשחזרי מה עשית איתו באותו ערב, יש סיכוי שתתעצבי. שתרגישי לא בנוח עם השתלשלות האירועים. את גם תדעי שיש סיכוי שהוא לא יתקשר יותר. אם את לא תכבדי את עצמך למחרת בבוקר, אין סיבה שהוא יכבד אותך.

"אל תעשי לי את זה", הוא יכול להגיד אם תתחרטי ולא תסכימי לעשות איתו סקס. "הביצים שלי כואבות". כאילו כל גורל היקום תלוי על הביצים השעירות שלו. גם את הטרמינולוגיה של הגברים צריך לשנות. את התפישה המוטעית שלהם, שהרי גם אם כואבות להם הביצים, הם יכולים להצטופף בינם לבין עצמם, לאונן כאוות נפשם ולהרגיע את הליבידו.

סקס בכפייה, הוא סקס בכפייה. את לא אומרת לא. אבל את לא אומרת כן. את עושה טובה, ג'סטה. לא נעים לך, את רוצה להראות שאת זורמת, שאת בקטע, שאת לא מתחסדת. לפעמים תעשי את זה רק בשביל החיבוק שאחרי. אינטימיות לייט, בשביל הכפיות שאחר כך, שאולי יש סיכוי שינשק אותך לפני שילך הביתה, אולי אפילו יחבק אותך בהכרת תודה על שזרמת, שהיית סבבה, שאיפשרת לו לפרוק את יצריו בתוכך. ינשק אותך במצח ויגיד "היה אחלה" וילך.

סקס בכפייה גם הוא ניצול, וזה קורה כל הזמן בין גברים לנשים. יש אבחנה ברורה מי כאן מקבל ומי כאן נותן. מי עומד בראש, ומי נמצאת למטה. מי מרוצה שזיין, ומי פחות מרוצה שזויינה. זו האבחנה החברתית המקובעת. גברים מזיינים, נשים מזדיינות.

שוויון בין המינים צריך גם להתרחש במיטה, בסקס. לא רק בדירקטוריונים של חברות ציבוריות, או בפתיחת קורסים קרביים בצה"ל בפני חיילות. לא רק בהקמת עוד מקלט לנשים מוכות, או אכיפת חוקי המגן במקומות עבודה. כלומר, גם זה חשוב. ברור.

אבל כשזה מגיע למיניות שלנו, אנחנו עדיין לא שם. אנחנו עדיין לא שוות. אנחנו עדיין מוצצות כי לא נעים לנו, עדיין מאוננות להם, כי הביצים כואבות. עדיין מרגישות לא נעים להגיד שלא בא לנו, גם אחרי שהוא לבש את הקונדום. עדיין חשוב לנו להיות נחמדות ושיאהבו אותנו, גם אם זה במחיר של  סקס כג'סטה. גם אם בבוקר לא נכבד את עצמנו. גם אם נתפשט בשביל החיבוק שאחרי.

בשבוע שעבר הלכנו לראות את "הר ברוקבק". הביקורות שיבחו והיללו, סיפרו שצריך להביא טישו. נמנעתי מספויילרים כל השבוע האחרון (אבל אחד בתור של הכרטיסים הרס לי כשסיכם את עלילת הסרט במשפט וחצי), וסחבתי את האיש שלי להקרנה לילית בתל אביב, למרות מחאותיו החוזרות ונשנות שזה סרט בנות, ולא באמת מערבון.

שעתיים של סרט, ארוז היטב, אסתטי ומרגש, השחקנים נפלאים, הנופים מהממים והעלילה מרתקת (התסריט מאוד נצמד לסיפור הקצר של אני פרו, "סיפורי ויומינג"). זה סרט טוב, מאופק. לא תמצאו שם הצהרות חוצות מגדר וזהות מינית. סיפור יפה, נוגע ללב. מרגש. הגירסה הקווירית של אנג לי ל"הגשרים במחוז מדיסון", פחות או יותר. אהבה לא ממומשת בין שני ברואים. במקרה הזה מדובר בשני פייגעלעך שיכולים בקלות לעשות פרסומת למרלבורו. ובמילים אחרות: לכו לראות. הוא לא פשוט לצפייה, לפעמים האיטיות שלו מתסכלת, המיתוסים לא נשברים, זה לא הקטע של הסרט, שבשורה התחתונה מגיש פה סיפור אהבה יפהפה בין שני גברים חתיכים הורסים, שלא מדברים הרבה, אבל המחוות הפיזיות שלהם אומרות הכל, בין אם זה מבט, או נשיקה.

אחרי שהגענו הביתה, האיש שלי נכנס ישר לאינטרנט לבדוק מה חושבים על הסרט (הרגל מוצלח, האמת, לקרוא ביקורות אחרי צפייה בסרט, ולא לפני - שאני שמחה מאוד שהקניתי לו). הוא, לא פחות ממני, התבאס מהטוקבקים החשוכים. "איכס הומואים", כתב אחד. "לא מוציא 35 שקל בשביל לראות בחורים מזדיינים", כתב אחר. "תראי, אלה", אמר לי, "אנשים עדיין לא אוהבים הומואים".

כמעט והעפתי עליו את המגפיים שלי. "מפגר!", צעקתי, "זה בגללך! אתה עם השטויות ההומופוביות שלך שפיזרת בתורה".

הוא שתק לרגעים ארוכים והמשיך לגלול את העמודים באתרים. "כן, אני אשם", אמר חרישית. "אבל מה אני אעשה, פעם הייתי יותר גרוע מביבי. היה חשוב לי שהיהודים יגדלו ויתעצמו, הדמוגרפיה היתה חשובה פעם, מה לעשות". זה שהוא היה גרוע פעם יותר מביבי, זה נכון מאוד. בגלל זה הוא הפיק פנינים תנ"כיות כמו "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, תועבה היא" (ויקרא יח, כב) ו"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא כ, יג).

זה בגלל הפרו ורבו. לא היו מספיק ילדים יהודים מתולתלים באזור, אז היו איסורים שונים. האיש שהביא לכם את "הקם להורגך השכם להורגו" שהכניס רובד פרנואידי בהוויה היהודית (ויש הסוברים שזו הסיבה שבתעשייה הצבאית/אווירית עד היום מתחילים לעבוד בשש בבוקר, רק מהפחד שהאויבים לא יתעוררו מוקדם יותר מהישראלים), הביא לכם שלל איסורים שאינם רלוונטים היום, אבל כמה נוח לשמר ולהנציח דווקא את עניין ההומואים. כי לא זכור לי שסוקלים אנשים בשער העיר בגלל שהם מחללים את השבת. כמה קל לשכוח שכתוב לא לשקר, ולא לגנוב. ושאסור לעשוק רעך ולא לגזול ולא להלין פעולת שכיר, ולא תעשו עוול ולא תלכו רכיל ולא תשנאו את אחיכם. ועוד ועוד איסורים, כהנה וכהנה.

אבל את האיסור על משכב זכר - זוכרים גם זוכרים, ובשם האיסור מכים הומואים עד זוב דם או עילפון, רוצחים אותם, שורפים אותם , מפלים אותם, מצביעים עליהם ברחוב, מוקיעים אותם מהחברה, מכנים אותם בשמות גנאי, נגעלים מהם. כאילו על זה יקום או יפול העולם. מותר לגנוב, לשקר, לעשוק עניים, להלין שכר. זה בסדר, אה? אבל הומואים? טפו! זה אסור. יש בעיה דמוגרפית בוערת. תשאלו את ביבי, ::הוא מבין באיומים::.

אני לא נשואה, אבל מתה על חתונות. בדרך-כלל יש משהו מקסים ומרגש במיוחד בחתונות. לפחות לאלה שהשתתפתי בהן כאורחת. הלילה חגגתי בחתונה נהדרת. החופה היתה מרגשת, חתן חתיך, כלה יפהפיה, הרב מ"צוהר" קרע אותנו מצחוק, ועבור האיש שלי ללכת לחתונה זה תמיד משהו בלתי רגיל. "לעזאזל הסטטיסטיקות", הוא לוחש לי אחרי שהחתן שובר את הכוס, "תראי איך הם מאוהבים ומחייכים. תראי איך הוא מוחה בעדינות את הדמעה מהלחי שלה. תראי כמה אהבה יש פה בין כולם. כמה יפה. כמה". אני מחזיקה לאיש שלי את היד ברעדה קלה, ונזכרת איך פעם, אני והוא היינו ככה, בלי הרבה קמטים ועול של עולם שלם, איך פעם היה פשוט יותר. רק נזכרת. לא מתגעגעת. היום יש בונוסים אחרים מאשר פעם. יש אינטרנט, למשל. ומשלוחים עד הבית של ג'חנון. יש גם הפריות מבחנה ומקלטים לנשים מוכות. יש דברים טובים שקורים כאן ושם ובכל מקום, למרות כל החרא מסביב. ויש גם המון אהבה. לפעמים אנחנו הולכים לחתונות רק בשביל להרגיש את האהבה הזו שיש בין אנשים. מחזיקים ידיים, רועדים מהמעמד, הרב מסלסל תפילות, האמא של החתן מתייפחת, האבא של הכלה מתנהג - נו - כמו שכל אבא של כלה מתנהג בחתונות.

היה אוכל מצויין (רק מה יהיה עם כל המזנונים האלה, בגילנו כל תור מביא לכאבים בקרסוליים), היתה מוזיקה נהדרת, אפילו רקדנו בחלק מהשירים). כמה נדיר זה למצוא דיג'יי עם חיוך הורס שאיך שאת מבקשת את "ג'מלי פורוש" של אהוד בנאי, העיניים שלו ישר נוצצות, הוא שולף את הדיסק ומשמיע. וכולם רוקדים ומוחאים כפיים ועושים קולולולולו יחד עם השיר, בדיוק ברגע הנכון. אחרי החתונה ניגשתי עם האיש שלי לדיג'יי והודנו לו. הוא באמת היה נפלא.

בקרוב אצלכם, עם ההבטחה הזו בעיניים, וההתרגשות הגדולה. נכון, לא חייבים להתחתן, ואני תמיד בעד להקפיד להתחתן מהסיבות הנכונות, וכשזה באמת מרגיש נכון ושלם. לא בלחץ, עם המון אהבה מנצחת, ושמחה גדולה בלב והמון המון תום.