כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2017
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אבל מה עם סיפור האהבה?
ראיתי את הסרט "אשתו של הנוסע בזמן". אתמול הסתובבתי בעיר החדשה שאני לומדת להכיר ולקרוא לה בית. הלכתי לאיבוד פעם אחת, וזה התאים לי מאוד, כי פתאום הגעתי לפינת רחובות מירטל ו-6 ומצאתי בית קולנוע שהקרין את אשתו של, וכמובן, שאחרי שקראתי את הספר הנפלא ונהניתי ממנו מאוד, נכנסתי לקולנוע בלי לחשוב פעמיים ורכשתי כרטיס. המתנתי קרוב ל-45 דקות, בינתיים קישקשתי עם המוכרות בבית קפה של הקולנוע (מחירים נוחים במיוחד, לא כמו הגזלנים של קולנוע לב, למשל).
נכנסתי, התיישבתי. מבעוד מועד הכנתי טישו. אחרי הכל, קראתי את הספר. חשבתי שגם אם יצליחו להביא קמצוץ מסיפור האהבה המדהים של קלייר והנרי, זה בהחלט יהיה שווה את ה-6.5 דולרים ששילמתי על הכרטיס.
ומעכשיו ספוילרים - לספר ולסרט.
את הספר קראתי לפני שנתיים בערך, אני חושבת. אני לא זוכרת מתי בדיוק זה היה, אני זוכרת מה הרגשתי. התרוממות נפש. בכיתי בפרק שבו קלייר איבדה את התינוקות שלה בזה אחר זה. בכיתי כשהבנתי שהנרי מתי כבר בהתחלה, אבל הוא בעצם מת בגיל 45 בערך. תיארתי בעיניי רוחי את קלייר המפתה, המתוחכמת, האמנית - ג'ינג'ית אצילה עם ניצוץ בעיניים. תיארתי את הנרי בתור גבר משובח משכמו ומעלה, כי אחרת אי אפשר היה להסביר אחרת איך קלייר הייתה מוכנה להפוך את החיים שלה עבורו, לחיות עם גבר שאפילו לחתונה שלה הוא הבריז (אבל הוא המבוגר הגיע ברגע האחרון), אחד שבא והולך, ואי אפשר אף פעם לדעת לכמה זמן הוא נעלם, כי הזמן, מה לעשות, שברירי ומעגלי, וקשה לחיות בזמנים שונים. זה ספר שכתוב נהדר, עם דמויות חזקות ואמינות, עם סיפור אהבה סוחף שגרם לי להגיד 'לא אכפת לי שהוא נוסע בזמן, אני רוצה אחד כמו הנרי!' כי הוא היה שווה כל המתנה, כי כל פעם שהוא נגע בקלייר, יכולתי להרגיש את הניצוצות האלה מתפרצים משניהם, כי זה סיפור אהבה חוצה זמנים וגבולות הגיון, ובתוך כמה ימים סיימתי לקרוא את הספר, וכמו כל ספר טוב אחר, הוא לא עזב אותי ימים ארוכים.
בספר, קלייר מצאה בהנרי חבר אמיתי, שותף לסודות, מישהו שהבין אותה יותר מכל בן משפחה. הנרי מצא בקלייר בית. עוגן.
אז כמובן שהלכתי לראות את הסרט. ומה שקורה שם לא מזכיר כמעט את הספר. שתי הדמויות - הנרי וקלייר - נהיו איזה שני זרים. לא הייתה ביניהם כימיה וואט סו אבר. בספר מדובר בזוג שלא יכול להניח את הידיים מרוב שהם רוצים לגעת זה בזו כל הזמן. בסרט היה נדמה שהם משחקים באמא ואבא כדי להראות איזו מחווה רומנטית של אהבה. קלייר השחקנית (לא זוכרת את שמה, למרות שהיא הייתה מתוקה, והיו לה אולי כמה רגעים קטנים אותנטיים) לא הייתה מפתה במיוחד. אריק באנה (האוסטרלי?) לא היה נראה כמו הנרי ששווה להפוך את החיים עבורו. הוא היה נראה כמו איזה קורבן שנכנע לגורלו המתעתע, עם ההיעלמויות התכופות. הוא הסתכל על קלייר השחקנית במבט כמו-אוהב, ולא האמנתי לו בשיט. ואם שתי הדמויות הראשיות בסיפור אהבה לא אמינות בעיניי, אז מה טוב כבר יכול לצאת מסרט כזה?
המפגשים של הנרי עם קלייר הילדה והנערה היו די משעממים, ולא הצליחו בעיניי לתת את הרקע הראוי ליחסים שלהם כפי שזה בא לידי ביטוי בספר. הסצנות היחידות שהיו טובות בעיניי הן המפגש של הנרי המבוגר עם אמו, כשהנרי היה בן 3. המפגש ברכבת היה מרגש ויפה. גם הסצנות עם אלבה הילדה של הנרי וקלייר היו חביבות למדי, בעיקר זאת שאלבה פוגשת בו בגן החיות כשהיא כבר בת 10, והנרי מת כבר 5 שנים. כן. הוא מת וממשיך לנסוע בזמן. כי הוא קופץ לעתיד כשהוא בן 38, ואז הוא אמור היה להיות בן 48 או משהו כזה. אבל הוא לא, כי הוא מת 5 שנים קודם. נשמע מבלבל? אני יודעת, אבל הסרט דווקא מצליח איך שהוא לעמוד בכבוד בתעתועי הזמן. וזו נקודה אחת שתיאמר לזכות הסרט. גם בספר זה מסודר לפי הגילאים של הנרי וקלייר, אבל הפרקים של קלייר כילדה הרבה יותר מרגשים מהסצנות שהיו בסרט.
נכון, זה סרט, שעה וחצי ועוד קצת (לא הסתכלתי על השעון, כי אין לי. ואין לי גם סלולר, אז אני די מסתמכת על אנשים ברחוב), וקשה להכניס ספר של 300 עמודים לסרט. קראתי השבוע שערוץ ABC מתכוון לעשות סדרה מבוססת על הספר. אני מקווה שזה ייצא טוב יותר מהסרט המעפאן הזה, שמרוב שהוא ניסה להיות, הוא לא הצליח להיות דבר.
ומשהו קטן לסיום. אני בדיוק חוזרת מהסרט החדש של טרנטינו (אינגלוריאוס באסטרדס - אין לי מושג איך המפיצים החליטו לתרגם אותו לעברית. אולי "היטלר מת מצחוק"?). שעתיים לדעתי (שוב, עניין השעון) שסחפו אותי למחזוות מופרעים של טרנטינו ואלטרנטיבה/פנטזיה של שכתוב ההיסטוריה. דבר אחד שטרנטינו מצליח לעשות בסרט הוא להגדיר את הדמויות שלו, להעניק להן אופי, לעשות אותן עגולות, וגם אם הן מוציאות חצי משפט כל הסרט, ברור לנו לגמרי שהמשפט הזה מגיע בדיוק בזמן, בדיוק במקום, כי זה הרגע המתאים לדמות הזאת לומר חצי משפט בגרמנית או צרפתית או איטלקית. בראד פיט, שמשחק בסרט של טרנטינו, בתור אמריקאי מטנסי שבא לעשות סדר באירופה עם כל הנאצים האלה, חתום כמפיק בסרט "אשתו של הנוסע בזמן". פיט יכול היה ללמוד מטרנטינו איך פנטזיה חייבת שיהיו לה דמויות חזקות ואמינות. גם העריכה של "אשתו של" הייתה בעיניי מסורבלת ולא תורמת לסיפור. מה שאי אפשר להגיד על העריכה המופרעעת והחכמה של החדש של טרנטינו.
לילה טוב.
| |
איזה כיתוב תמונה אומלל
לאחר שנים של התעללות פיזית ונפשית, הטיחה אנה דוקלסקי אגרטל בראשו של בעלה, והוא מת כתוצאה מכך.
באופן אישי, אני לא חושבת שלהרוג את הבנזוג המכה שלך זה הפתרון. אני מתנגדת לאלימות מכל סוג שהוא.
אבל מה שתפס את עיניי הבוקר הוא הכיתוב האומלל שהוצמד לתמונתם של בני הזוג: "בוריס ואנה דקולסקי, בימים טובים יותר".
ועל כך נאמר: נו באמת. ברצינות? לאחר שנים של התעללות זה הכיתוב שמצא לנכון העורך להצמיד לתמונה?
הקהל גם מתבקש להביע דעה (שם, שם, מצד ימין, יש סקר וויינטי למהדרין): האם העונש (עבודות שירות) הוא עונש קל מדי, קשה מדי או ראוי.
| |
סטודנטים יקרים
איפה הייתם כשסילבן גזר גזרות כלכליות? איפה הייתם כשהפגנו מול הבית שלו ברמת גן? איפה הייתם כשכיכר הלחם הוקמה? איפה הייתם כשביבי לקח את הגזרות של סילבן ושיכלל אותן ולקח אותן ימינה יותר ויותר? איפה הייתם כשויקי כנפו צעדה לירושלים? איפה הייתם כשעובדי הדואר הפגינו? וכשמאבטחים הפגינו? וכשהחד-הוריות הפגינו? וכשהמילואימניקים הפגינו? וכשחולי הסרטן הפגינו? וכשהאתיופים הפגינו? וכשהפנסיונרים של בית החולים "ביקור חולים" הירושלמי הפגינו? וכשניצולי השואה הפגינו? ועובדי הרשויות המקומיות שלא קיבלו שכר שנתיים-שלוש, הפגינו? וכשהנשים שנאנסו הפגינו? וכשהמורים הפגינו? וכשהעובידם הסוציאלים הפגינו? וכשהפסיכולוגים בשירות הציבורי הפגינו?
ואלה שהיו חולים מדי שלא הפגינו, או קטנים מדי, כמו הילדים בסיכון, 7,000 הילדים ובני הנוער חסרי מסגרת ובית - איפה הייתם כשקולם הושתק במחי קול אווחת הפרטה נוספת? כשנתנו לחברת כלכליות להחליט מי יקבל בית אומנה ומי יקבל טיפול משפחתי? ומחאת האסירים שגם אותם רוצים להפריט ולשנות את הסטטוס שלהם ל"משאב כלכלי" (העתירה בבג"צ נגד הפרטת בתי הכלא עדיין תלויה ועומדת) - איפה הייתם עד עכשיו? איפה הייתם כשתקציבי רווחה וחינוך כורסמו באופן שיטתי בעשור האחרון? איפה הייתם כשהפריטו כל כך הרבה שירותים ציבוריים?
מה, לא ראיתם את הקשר בין המחאות וההפרטות בעשור האחרון למה שקורה לנו עכשיו? מה חשבתם? שבשורת ההפרטות לא תגיע לפתח ביתכם?
ועכשיו, המחאה הסטודנטיאלית האופנתית (היי, בצרפת זה הצליח! פעמיים! תוך 30 שנה!), שמחפשת את התקשורת ויוצרת גימיקים מטופשים (ע"ע "גאידמק, תממן לי את התואר") כדי להיכנס לעיתונים ולאתרי החדשות באינטרנט, מחפשת שותפים למחאה. הם, הפתעה הפתעה, נורא עייפים. אחרי ששחטו להם את הקצבאות, אחרי שהאכילו אותם מרורים, אחרי שהכירחו אותם להיכנס לתוכנית ויסקונסין, אחרי ההשפלות והביזויים, אחרי השיסוי. הם בבית, קצת נבוכים. אמרנו להם, אם מסננים לעבר הטלוויזיה כשהם רואים את ההפגנה בתל אביב. אמרנו להם. אז אמרו. והערב רק כמה עשרות אלפים הגיעו לתל אביב למחות, ואז, בניגוד לרישיון המשטרתי, ירדו לאבן גבירול וחסמו נתיבים והגיעו עד לאיילון. יופי. מתישהו, אולי, אם שונשיין את ברדה (ע"ר) יחליטו, השביתה תיגמר. הם יסגרו איזה דיל מעל הראש שלנו, בדיוק כמו שהחליטו, שני אנשים בלבד, להשבית 200 אלף סטודנטים.
סולידריות מבקשים הסטודנטים. הערב לא הצטרפתי להפגנה. הייתי אצל רופא השיניים, קצת כאב לי בצד שמאל. זה תמיד כואב לי בצד שמאל. הסולידריות שלי מתבטאת בכך שאני לא מגיעה ללימודים. אני לא מפרה שביתה, למרות שנורא בוער לי לחזור ללמוד. חבל לי על הכסף, זה שחסכתי בעמל רב כדי שאוכל לעשות תואר בלי לקחת הלוואה, בלי הצורך להזדקק למלגה שמכריחה אותי לתרום למדינה 10 שעות בשבוע, כי אחרת לא יהיה לי מתי לעבוד ובאמת להרוויח כסף.
כולי תקווה שהשביתה הזו תיגמר במהרה. כולי תקווה שהמחאה תישאר כעמוד שדרה בלב הסטודנטים. הרי אפשר למחות גם כשלומדים. ההפגנה הערב בתל אביב הוכיחה שזה אפשרי, אחרי הלימודים, להגיע לתל אביב ולהפגין. רק בקשה אחת יש לי - תוציאו את המחאה הזו מחוץ לגבולות צפון תל אביב, בבקשה. גם בקרית מלאכי, בצפת, בחיפה ובאשקלון יש סטודנטים שקורסים תחת נטל התשלומים. אם כבר מחאה, שתהיה כלל-ארצית. להתסיס את הכל. להבעיר את השטח. לבוא ולהתנצל בפני ניצולי השואה, חולי הסרטן, החד הוריות, האתיופים, הפנסיונרים, הנוער בסיכון, ניצולי גילוי עריות ואלימות פיזית, נאנסות, מחוסרי דיור, מילואמינקים, עובדי מועצות מקומיות - ולומר להם סליחה. צדקתם. תצטרפו אלינו. יש מומנטום היסטורי לחבור למאבקים חברתיים אחרים. כולנו באותה סירה. 59 שנות תקומה והנה אנחנו פה, בואו נשנה את המדינה הזו ואת סדרי העדיפויות המעוותים של הממשלה הזו יחד.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
