יוצאת מארון הקודש

שוקי גלילי, ידיד לעת צרה, כתב בבלוג שלו ברשימות על ::המלשינון החדש:: של משרד התעשייה המסחר ותעסוקה. אם פגעו בך במקום העבודה, יש עכשיו מספר טלפון חינמי להקשר ולהתלונן. אני לא אוהבת את המלה "מלשינון", בגלל הקונוטציה השלילית שלה, אבל בסך הכל מדובר ברעיון טוב, ואני מקווה שייצא מזה משהו. בהתחשב בעובדה שהמדינה היא המעסיקה הכי גדולה במשק ונמצאת בחמישייה הפותחת של מפירות תנאי העסקה, יש לי תחושה שהמלשינון יעסוק יותר בדגים הקטנים ולא יעשה משהו רציני עם הכרישים הגדולים. בערך מה שקורה עם תוכניות הטלוויזיה של אמנון לוי ורפי גינת, שהולכים ומציבים מצלמות נסתרות לסיפורים שאפילו לא מגיעים לעמוד 16 בעיתון היומי. הם מוצאים כל מיני רמאים קטנים, שגונבים סכומים לא רציניים במיוחד, או כאלה שדופקים מכות באיזה מלון והמצלמה במעגל סגור תפסה אותם. בגנבים הגדולים - הם לא יגעו. לא רוצים להעיר מפלצות תאבות בצע מרבצן. בכל אופן, אם אתם בעניין של להלשין על המעסיקים החארות שלכם - גם באנונימות - תרימו טלפון. זה המספר: 1-800-354-354

היום בעודי צועדת באחד הרחובות בתל אביב, קלטתי איש ישן בישיבה על ספסל ציבורי. הוא היה לבוש היטב, נשען על תיק משרדי גדול, בטח היה שם לפטופ, לפי עוביו. כמעט ניגשתי אליו לשאול אם הכל בסדר. אבל התאפקתי. בשבועות האחרונים התחלתי לתרגל את עצמי לא להציע עזרה למי שלא מבקש זאת באופן מפורש. וזה למה? אוה, טוב ששאלתם. שמתי לב שיש כל מיני מאבקים חברתיים-כלכליים שמובלים על ידי אקטיביסטיים בורגנים שלפעמים מושא מחאתם - כלומר כל מיני עובדים מנוצלים, למשל, לא בעניין של מאבק. הדיכוי כל כך הופנם, שהם לא מעזים להתאגד ולדרוש את הזכויות הבסיסיות המגיעות להם כחוק. ואז באים כל מיני אחרים, שנשבר להם, ונמאס להם, ובאמת שצריך לעשות משהו, וכל הג'אז הזה, מקימים איזו קבוצה של כאלה שאכפת להם, ומצטרפים לאיזה מיני-מאבק שמובילים 2-3 אנשים ממקום עבודה שדורס זכויות במקום העבודה, אבל עוד איזה 200-300 בכלל לא מתכוונים לטלטל את הסירה, מפחד שיפוטרו.

קשה להיאבק על דברים חשובים, כשאין לך מספיק אנשים לצדך. אני פעילה/עוקבת/תומכת אחרי שלושה מאבקים כאלה, ויזמתי אחד בעצמי. אין הרבה שותפים, וזה הכי מבאס ת'תחת שרק אפשר. אני יכולה להבין למה אנשים חוששים למקום עבודתם כשהמעסיק הבנזונה מחליט להתייעל על חשבון העובדים, מנחית קיצוצים גם כשידוע שמקום העבודה מרוויח ממש ממש טוב. כמו למשל בקוקה קולה, ::שפיטרו השבוע 50 עובדים:: כחלק מרה-ארגון.

ועדי העובדים בכל העולם משגשגים, ::כותב שוקי שטאובר:: בוויינט. קראתי את המאמר שלו, ומשפט אחד תפס את עיניי: "התנהלות לא מושכלת של המעסיקים גרמה לשגשוגם וחיזוקם של האיגודים המקצועיים". אוי ואבוי, באמת. נכון, אפשר לקרוא את המשפט הזה בשתי נימות שונות זו מזו, אבל בינינו, המאמר שלו לא נוקט כל עמדה ממשית, רק מתאר איזה מצב, כאילו באמת אפשר לכמת את המצב הנורא הזה במאמר של פחות מ-600 מלה. אפשר לקרוא את המשפט שלו, כמו אומר, אם היו יודעים המעסיקים לשבור נכון את האיגודים המקצועיים, הם לא היו מפסידים כסף בגלל שביתות. הבעיה עם החברות הגדולות הללו החלה עת החלו להיסחר בבורסות, לפחות כך אני רואה זאת. תחשבו על זה: חברה מרוויחה, נגיד 100 מיליון שקל בשנה. זה מחזור נאה במיוחד כדי להתחיל להיסחר בבורסה. ואז יש דירקטוריון ובעלי  מניות שרוצים לראות עוד ועוד רווחים. ואיפה ירוויחו אם לא תוך דריסה אכזרית על זכויות העובדים? מכר שלי עובד בחברת הייטק גדולה, שבגלל שפספסו ב-200 אלף דולר את יעד הרווחים לשנת 2006, פוטרו שם 40 עובדים בשבוע האחרון. וכשאני אומרת 200 אלף דולר, ונכון שזה נשמע הרבה, אבל היעד שלהם היה כ-3.5 מיליארד דולר. גם בחברות אחרות, שהחלו להיסחר בבורסה, פתאום אפשר למצוא שם לא מעט פיטורים, ואז אחרי הרה-ארגון מביאים עובדי קבלן, ואלה שנשארים מכסחים להם את התנאים. "אתם לא חייבים לעבוד פה", זו ההצהרה הכי שכיחה כיום בחברות מסוג זה - שהבעלים שלהן מרוויחים המון המון כסף, אבל הם לא יודעים להגיד די. הקפיטליזם המכוער בהתהוותו. חמדנים בני חמדנים. הם ימשיכו להרוויח את המאות אלפי שקלים שלהם בחודש, ויעסיקו עובדים חדשים בשכר מינימום, אחרי שפיטרו את אלה עם הוותק ובעטו להם בתחת בגיל 45-50. ומי ידאג להם עכשיו.

גם למקום העבודה שלי זה הגיע. נעבוד יותר תמורת פחות כסף. עשיתי היום חישוב וגיליתי שאני הולכת לאבד כ-30% מהשכר שלי בגלל השינויים במתכונת העבודה. וזה עוד לפני השעות הארוכות יותר שאאלץ לעבוד, אחרת יקצצו משכרי עוד יותר. לא שיש שעות נוספות, או תוספות למשמרות בסוף השבוע. "את לא חייבת לעבוד כאן" - את המשפט הזה כבר שמעתי שלוש פעמים מאז שאני עובדת שם והתלוננתי על כמה דברים. ואם לא שם, אז איפה, בעיקר עכשיו כשהתחלתי ללמוד לתואר, שאותו אסיים רק עוד 3 שנים וחצי. 

בימים כאלה כל מה שבא לי זה פשוט לשרוף הכל וללכת לישון עד המוות, אני מתחרפנת לגמרי. כל כך הרבה אנשים נדפקים פה, כל כך הרבה מחוסרי עבודה שמצאו את עצמם מוחלפים בבחור הודי שעושה QA מבומביי, או בחורה מסין או בנגלדש שתופרת בגדים לרשתות אופנה ישראליות שמוכרות את הסמרטוטים שלהן במחיר מפוקע. וגם ברמה המקומית לא חסר - המון מפוטרים כדי שיביאו במקומם עובדי קבלן. ואותם בעלי חברות, עשירים בסכומי כסף שאני אפילו לא מעזה לחלום, לא עוצרים. הם פשוט לא עוצרים. הם ינקרו לכם את העיניים עם המכונית מודל 2007 שעלתה בערך כמו הבית של ההורים שלכם. ויסעו לח"ל לעשות קצת ביזנס, או לדאבוס לעשות מינגלינג עם המי ומי ואחר כך יחליפו רשמים בכנס קיסריה ויצחקו על ההפגנה המעפנה שהיתה מול ועדת העסקים בדיוויד אינטרקונטיננטל.

והנה, לא חשבתי שזה גם יגיע לפתחי, אבל גם אני נדפקת עכשיו, וזה בכלל לא כיף. וזה לא שהרווחתי המון. אני מורגלת להביא את ה-5,000 שקל שלי הביתה כל חודש. מעולם לא קפצתי מעל התחת, המשכורת הספיקה לצרכיי, ואפילו הצלחתי לחסוך כל חודש סכום נאה לימים הגשומים. מי חלם בכלל שהימים הגשומים יתחילו אצלי בחודש הבא.
ועכשיו, מי יבוא לעזרתי?

תוספת עריכה - 15 בפברואר:

המלשינון הוא תא טלמסר. מתקשרים, משאירים הודעה. צריך להשאיר פרטים כמו שם ומספר טלפון לחזור אליו. האנונימיות תישמר בהמשך החקירה, לא בזמן השארת ההודעה. לידיעתכם/ן.

מציעים לעובדים הקבועים - אלה עם הוותק והתנאים - תנאי פרישה לא רעים. הם עוזבים, ובמקומם מביאים צעירים רעננים, עם חוזה אישי, או דרך קבלן משנה.

בבנק דיסקונט, ::לפי הכתבה במרקר::, עובדים 6,600 אישה ואיש. מתוכם, 3,900 קבועים.

הסכם הפרישה מרצון הוא עבור עובדים בני 50 ויותר, שעובידם בבנק יותר מ-25 שנה. הייתי רוצה לדעת לאן הם ימשיכו משם, בגילם. מעסיקים לא ממהרים להעסיק בני 50. תשאלו בסביבה הקרובה שלכם איך זה עובד.

אני אוהבת לטייל במדורי הכלכלה השונים.

הפעם תפס את עיניי הסקר של וויינט. אז מה דעתי על הירשזון? הוא שר אוצר טוב או שר אוצר אחלה? כי אלה, לפי הסקר, האפשרויות היחידות:

זאת אומרת, גם באפשרות של "אכזבה" כתוב שהוא לא מקלקל. אז איזו אפשרות אני יכולה לבחור, אם אני חושבת שהוא על הפנים?

התוצאות, אגב, מחמיאות.

62% מאוכזבים, אבל שוב, האפשרות לא באמת מכוונת לאכזבה רבתי. אכזבה ממה, בדיוק? מכך שהוא לא מקלקל אבל גם לא מקדם עניינים? ואילו עניינים בדיוק? על מה אנחנו מדברים כאן?

אז נכון, כפי שכתוב בתחתית ה"סקר", לא מדובר בסקר מייצג ובטח ובטח לא משקפת את דעת הציבור הרחב בישראל. כי הציבור הרחב - הפתעה, הפתעה - מאוד לא מרוצה ממה שאגף התקציבים עושה פה בחמש השנים האחרונות. הציבור הרחב סובל. יותר מ-50% מהשכירים משתכרים שכר מינימום ומטה. למשל. יש אנשים ששכר דירה אפילו הוא לא אופציה עבורם, שלא לדבר על לשלם על משכנתה. אז הדולר ירד, אז מה? בתל אביב לוקחים פשוט יותר כסף. קודם, נגיד, שילמתם 600 דולר על דירה? הדולר עלה, אז משלמים עכשיו גם 800 ו-900 דולר על אותה דירה. הרי לכל הפחתה מסוימת בתשלום מסוים יש לעשירים דרך לעקוף אותה. יש רפורמה בבנקים? ננמציא עמלות חדשות. העובדים בבנק הבינלאומי רוצים לעשות בלאגן? נשלם להם מענק חד פעמי של כמעט שתי משכורות ונחתים אותם על חוזה שהם צריכים להבטיח לא לשבות שנתיים. כי זה מה שעושים היום. עוקפים את החוקים ואת המכרזים ואת הרפורמות. ממציאים משהו חדש.

הציבור הרחב עייף ומותש ומיואש ומרגיש שגונבים לו הכל. הוא משלם ביטוח לאומי ומס בריאות, אבל יום אחד צריך תרופה או השתלת לב-ריאה, אז שולחים אותו להתרים נדבות מאנשים אחרים ברחוב. הוא משלם ארנונה, אבל הרחוב שלו בפלורנטין נראה כמו בירות אחרי ההפגזות של צה"ל באוגוסט. הוא משלם מע"מ אבל דוחפים לו חומרים רעילים לאוכל שהוא קונה בסופרמרקט. הוא משרת בצבא שנתיים או שלוש, אבל אגף התקציבים באוצר רוצה לבטל את מענקי העבודות המועדפות ולא לתת לו דמי אבטלה עד שיהיה בן 28. אז מה אם הוא גר בעיירת פיתוח בדרום מוכת אבטלה?

והוא שם, הירשזון, בראש המשרד הכי חשוב בישראל. מתווה מדיניות. נותן לפקידים שלו באגף התקציבים לאשר הסכם עבודה מפלצתי וחסר תקדים לעובדי בנק ישראל. באגף התקציבים מרוצים. במקום 2 מיליון שקל מענק פרישה לעובדי בנק ישראל, הם יקבלו רק 1.6 מיליון שקל. כופפו אותם, אה? אני צריכה לעבוד בערך 25 שנה בשביל להגיע להרבה פחות מזה, עם ה-60 אלף שקל שאני מרוויחה בשנה. אכזבה? זה אפילו לא מתחיל לגרד את מה שאני מרגישה לגבי משרד האוצר והיושב בראשו.