יוצאת מארון הקודש

בסמסטר הקודם, באחד הקורסים, שיחקנו משחק היכרות. המרצה לא הכירה את רוב הסטודנטים/ות וביקשה, באמצעות המשחק, להכיר אותנו טוב יותר. חלק מהסטודנטים/ות הכירו אלה את אלה, מקורסים קודמים, או חברויות דרך מקום העבודה. משחק ההיכרות כלל שכל אחד/ת מאיתנו יעמוד מול הכיתה, והסטודנטים/ות שמכירים/ות אותו או אותה, יספרו עליו או עליה משהו. הסבב היה מאוד מעניין, ככה גילינו צדדים חדשים על אנשים, או סיפורים פיקנטיים שמעידים על אופי ואישיות. כשעמדתי מול הכיתה, זה היה מחמיא ומביך כאחד. מביך כי לעמוד מול עשרים ומשהו סטודנטים/ות שמדברים עלייך זה סיטואציה לא פשוטה. מחמיא, כי נאמרו דברים מאוד יפים וכנים. וזה היה, בסך הכל מעמד די מרגש. חשבנו איזה משחק נחמד זה, שאפשר להשתמש בו בכיתות שלנו, בפתיחת שנה. 

ואז הגיע משחק נוסף. "מי בא לארוחת ערב", קוראים לו. כל אחד/ת מאיתנו התבקש לקחת דף נייר, לשרטט שולחן עם ארבעה מקומות. אחד המקומות הוא לנו, המזמינים/ות, ושלושה מקומות לאורחים/ות שנחפוץ בחברתם. הם יכולים להיות כל אדם. מהחיים שלנו, מהקולנוע, מההיסטוריה, חי או מת. בסופו של דבר כולנו בחרנו להושיב בשולחן שלנו בני ובנות משפחה. כשעשינו סבב וכל אחד/ת תיאר/ה את המוזמנים, חלק מהסטודנטים סיפרו שבהתחלה חשבו על כל מיני נשים וגברים ידועים מההיסטוריה, או ניגודים עזים של אנשים, למשל היטלר ואמא תרזה; אחד חשב להזמין את פרויד וניטשה; הייתה אחת שאמרה שהיא חשבה להזמין את מרלין מונרו שתספר מי רצח אותה. היו שרצו בהתחלה להזמין את מהטמה גנדי ואת הדאלי לאמה. אבל בסופו של דבר כולנו, אם אני זוכרת נכון, הזמנו את המשפחה שלנו.

 

אחת הזמינה את אביה שמת לפני כמה שנים, את אמה ואת בעלה. אביה מעולם לא הכיר את בעלה, והיא חשבה שזאת תהיה הזדמנות טובה להכיר ביניהם. אחת אחרת הזמינה את הסבא והסבתא שלה שמתו כבר לפני כמה שנים טובים, והיא לא הספיקה להיפרד מהם כי הם מתו במקסיקו והיא בארה"ב כבר שנים, הקימה משפחה. היא הזמינה גם את הבנות שלה, אפילו ש"מותר" רק ארבעה בשולחן, היא אמרה שהבנות יכולות לשבת זו על זו, הן קטנות. היא, כמו הראשונה, רצתה שהסבא והסבתא שלה יכירו את הנכדות המוצלחות והיפהפיות. אחד הזמין את אחיו שלא דיבר איתו כבר שנים בגלל סכסוך משפחתי. ובגדול, אפשר לומר, הרוב הזמין אנשים מהעבר, שכבר מתו, שיכירו את הדור החדש.

 

זה היה משחק מיוחד ומרתק, עם הרבה בכי ודמעות, כי המון רגשות צפו, כשהכל אחד ואחת מאיתנו התבקש להסביר את הבחירה. הם רצו רק עוד כמה רגעים עם אלה שאינם עוד חיים בינינו, לשיחה אחרונה, להיכרות עם הדור הצעיר. זה היה משחק שנמשך שעתיים, והמון טישואים הועברו בין ידיים, וחיוכים מעט מובכים. 
 
 

אני הזמנתי, בתורי, את אמא שלי, ואת אחותי שנפטרה לפני כמעט עשר שנים. כי לאמא שלי, אני יודעת, יש הרבה מה להגיד לה, שלא הספיקה לומר, כי אחותי מתה בפתאומיות גמורה. נכון שכל מוות הוא פתאומי, ואי אפשר באמת להתכונן, אבל אחותי מתה בוקר אחד, בשבת. בת 21. לא התעוררה. וגם אני רציתי לראות אותה עוד פעם אחת, ולהגיד שאני מתגעגעת, ושבטח ניפגש בגלגולים הבאים שלנו, ובכלל, לתת לה עוד חיבוק תמיד נראה לי פריבילגיה, כי עשר שנים כבר עברו, וכמה דברים קרו מאז. עולם שלם השתנה מאז. 
 

אם היו שואלים אותי בגיל 24 איפה אני רואה את עצמי עוד עשר שנים, בויסי הייתה העיר האחרונה שהייתי אומרת, אם בכלל, כי ידעתי שיש מדינה שנקראת איידהו, אבל מי שמע על בויסי, ברצינות. ובגיל 24 בכלל לא חשבתי על לעשות תואר ראשון, ולא חשבתי שבשנה ב' בלימודים שלי אני אתמודד עם כימותרפיה והקרנות וקרחת. ומי חשב בכלל שאני אגיע לתואר שני לפני עשר שנים, ועוד כאן.
 

לארוחת הערב שלי הזמנתי גם את עצמי, רויטל בת ה-15, שבאותם ימים שנאה את עצמה ואת העולם ורק חיכתה ליום שבו תהיה בת 18 ובחסות עצמה. רציתי להזמין את עצמי, בת ה-15, כדי להגיד לה שהכל יהיה בסדר, ושדברים יסתדרו, שהחיים מסתדרים. שהנה, הייתה לי קריירה חביבה בעיתונות, ועשיתי תואר, והנה אני בבויסי לומדת לתואר שני והתמודדתי עם סרטן השד והצלחתי להתמודד עם חוויות לא נעימות בכלל, שאני ממשיכה לשחק עם הקלפים שהחיים מחלקים לי, ואני בסדר. לפעמים אני קוראת כאן על ילדים בני 15 שמתאבדים. וילדים בני 18 ו-19. שהם סובלים כל כך בשנות התיכון שלהם או בשנה הראשונה של הקולג'. בחודש ספטמבר התאבדו -עד כמה שידוע - חמישה בני נוער גייז שהחברים שלהם לכיתה התעללו בהם בגלל הנטייה המינית שלהם. הפרויקט המדהים שהתחיל לרוץ ביוטיוב, It gets better, הזכיר לי את המשחק ההוא ששחיקנו באפריל האחרון, בכיתה. ונזכרתי בילדה בת ה-15 שהייתי אני, שספרים הצילו את החיים שלה. כי אז, בתור תולעת ספרים מופתית, תמיד עם ספר ותפוח במסדרון של הבית ספר, בהפסקות, הייתי קוראת וקוראת וקוראת, על כל האנשים המופלאים האלה, שברגע שנהיו קצת מבוגרים, החיים התחילו לחייך להם, כי היה להם יותר חופש להיות מי שהם בחרו להיות. כן, It gets better, לפחות במקרה שלי. זה נהיה יותר טוב כשמגיעים לשנות העשרים האקספרימנטליות, ועוד יותר טוב נהיה כשמגיעים לשנות השלושים החכמות יותר, המנוסות. 

לפעמים אני חושבת שחשוב שנזכור להגיד את זה לכל מיני בני נוער אבודים שמסתובבים בקרבנו, השכנים, הבני דודים, האחייניות והאחיינים. חכו, חכו, תאמרו להם, זה נהיה יותר טוב, אתם תראו. רק תהיו סבלנים קצת ותגדלו ותתבגרו. ובמקביל, אנחנו, המבוגרים, צריכים לעשות כל שנדרש כדי שכבר עכשיו יהיה להם טוב. שכבר עכשיו יהיה להם עם מי לדבר, ואצל מי לקטר. וכבר עכשיו תדחפו להם איזה ספר טוב ליד ותגידו להם לקרוא, שיראו, שיש אנשים שנשארו בחיים כדי לספר. 

 

שבת שלום.

שבוע הבא, יום ראשון, 12:35 בצהריים, טיסה. בויסי-שיקגו-לונדון-לוד. לוד, לא תל אביב כמו שטועים לומר ולשווק. לוד. TLV-לוד. אני מתרגשת ומחכה לפגוש את המשפחה והחברות והחברים. עוד לא התחלתי לארוז, אבל בראש יש רשימות ארוכות ארוכות. מה לקחת, מה להשאיר. ביקור של פחות מחודשיים, שכולל שבוע בבלגרד. למה בלגרד? כי התקבלתי לקורס שם, שעוסק בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. אפגוש שם סטודנטים/ות מאירופה ואמריקה הצפונית, וגם כמה מישראל ופלסטין. אז צריכה גם לארוז מעיל, כי יש שם גשם ביוני. דווקא יכולתי להשתמש במקום של המעיל במזוודה. אבל צריך מעיל. וזה לא סתם מעיל, זה מעיל של בויסי, כי החורף פה היה קצת אכזרי, עם טמפרטורות של מינוס 17 בלילות היותר קשים.

הבית שלי הוא פה עכשיו. יש לי house שאני קוראת לו home. כשאני הולכת הביתה, אני הולכת לשדרות יוקליד, בית מספר 1156. אני גרה בקיבוץ. כלומר זאת עיר, אבל הבית שלי, מבחוץ, נראה כמו בית של קיבוץ. הוא נמוך קומה, ויש דשא מסביב. ולפעמים בסופי שבוע אני הולכת לאכול בקפיטריה של האוניברסיטה. 8 דקות ברגל. 2 דקות באופניים. אני תמיד מחייכת כשאני נוסעת באופניים בקמפוס. האופניים שלי ורודים וקצת עקומים. ואני אוהבת אותם בדיוק כפי שהם, וכפי שהם לא. ככה זה אהבה. 

הערב בדקתי ציונים של הסמסטר. בינתיים יש לי שני A .אחד בקורס ספרדית; השני בקורס של תיאוריות מתקדמות בחינוך דו לשוני. העבודה שכתבתי לקורס השני הייתה לא פשוטה (לפעמים לכתוב רפלקציה הרבה יותר קשה מלכתוב עבודת מחקר). עכשיו אני עובדת על עוד אחת, הרבה יותר מורכבת. ראיון אתנוגרפי עם סטודנטית שחורה אקטיביסטית, שמתחילה להגיד את הפמיניזם שלה. היא בת 21 והייתה לנו שיחת ראיון מאוד מרתקת. היא אמרה משהו שהיה לי מאוד מעניין לשמוע - ועכשיו גם לבדוק בספרים - "My race comes before my gender". זה משפט מאוד טעון ומורכב וזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משפט כזה. בתור בחורה ישראלית יהודיה, עם שם משפחה אירופאי ששייכת לקבוצה הדומיננטית בישראל (אבל לא לגמרי לקבוצה עם הפריבילגיות באופן מוחלט כי אני אישה), מעולם לא התעסקתי עם המוצא שלי במיוחד. אמא שלי מאיראן, אבא יליד הארץ, בן להורים פולנים שבאו לישראל ב-48'. כל החודש האחרון הייתי עסוקה בגילויים על עצמי. הגזענות שלי, למשל. וגזענות בכלל. וההכרה הבהירה הזאת, בוקר אחד (שהגיעה אחרי מיליון ספרים ומאמרים ואין-ספור שיחות עם אנשים פה מסביב וגם קצת בסקייפ), שאין דבר כזה באמת גזע. אין דבר כזה גזע של האדם הלבן, או האדום, הצהוב או השחור. כולנו הגזע האנושי. The human race. וגזע זה משהו שהתחיל רק במאה ה-19, באירופה, כמובן. עם כל מיני "הוגים" ימניים חשוכים שחילקו את האדם לקבוצות נחותות ועליוניות. 

וקראתי וקראתי וקראתי. העיניים שלי תיכף יוצאות מהחורים. כל האנגלית הזאת, אללה איסטור. ובכל זאת: עבדים תמיד היו. עבדות תמיד הייתה חלק מהחוויה האנושית. עוד בתורה התייחסו לזה ודיברו שם על חוקים שנגעו לעבדים ושפחות. כבר אז היו עבדים, לפני אלפי שנים. החלשים והמוחלשים, מול החזקים והמנצחים. אבל המעבר הזה להחלשה שיטתית של שחורים וחומים, למשל, מתי הוא קרה. קראתי היסטוריה אמריקאית השבוע. איך הנוצרים האירופאים הגיעו לאמריקה, מסריחים וחולים. זה מה שהילדים האמריקאים תיארו - כמה שהם היו מסריחים וחולים. והאירופאים, כשהגיעו לאמריקה, לא הגיעו עם זהות לבנה, אלא נוצרית דווקא. הזהות הלבנה התגבשה מאוחר יותר. וכשדיברתי עם הבחורה השחורה על עבדות ונצרות ופמיניזם, דברים התחילו להתחבר לי, לבית ספר היסודי ולתיכון. ולמורה שלי לסוציולוגיה פיטר, שדיבר בגנות ה'מרוקאי סכין' בכיתה י"א. ואיך הייתי רבה איתו. לא היו לי בזמנו מספיק מלים להסביר את עצמי (רק ידעתי שמשהו לא בסדר במה שהוא טוען), אז בעיקר נבחתי שהוא גזען מגעיל. ואיך הוא נהיה אדום ואיך הוא סילק אתי מהשיעורים שלו עד סוף השנה, ונתן לי 54 ציון שנתי. 

אנחנו משתמשים/ות במושג גזענות למרות שאין באמת גזעים. זאת בעצם אפלייה על בסיס צבע עור ואפיונים חיצוניים. ותרבות. זאת אפליה על בסיס תרבות. ונכון שזה נשמע קצת פשטני, אבל אני עדיין עובדת על זה. על הגזענות הנוראית של האירופאים בישראל, למשל. שאחרי שהם עברו מה שהם עברו באירופה בשנות השלושים והארבעים, הגיעו לפה והסתכלו מלמעלה על היהודים שעלו לישראל מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון. וקראו להם חיות ופרמיטיביים ושחורים. והכריחו אותם לשנות את השם שלהם, ולאבד את הזהות הילידית שלהם, ולא לדבר את השפה הילידית שלהם במוסדות החינוך. 

סוף סוף קורים לי פה הדברים האלה שמספרים עליהם, הרגעים המדהימים האלה של תגליות משנות תודעה. במקום לישון אני כותבת. במקום לישון אני קוראת. ומנהלת שיחות עם המרצים/ות שלי ומשתפת אותם/ן בתובנות החדשות, ורוקמת תוכניות מה אני הולכת לעשות עם הגילויים והתובנות החדשות שלי אחר כך. איזה מחקר אני אעשה בדוקטורט, לדוגמה. כבר חושבת על זה, ומחייכת כשאני חושבת על זה. על המחקר שאני אכתוב שישלב פמיניזם עם חינוך לשלום שהבסיס שלו יהיה חינוך לזכויות אדם - ואת כל האלמנטים האלה יעטפו מושגים כמו זהות ורב-תרבותיות, וגזענות ואפלייה ממסדית ושקרים שפוליטיקאים מספרים.

השקר שאני הכי מחבבת הוא כשפוליטיקאים אומרים שחינוך זה הדבר הכי חשוב. הפה אומר חשוב, היד חותמת על קיצוצים בתקציבים, ועל הפרטות ועל גזענות ומקארתיזם וטמטומיזציה של התלמידים/ות. איך תוכניות הלימודים היום לא עושות חינוך, אלא לימוד. והשיטות הקיימות כיום לא מיישרות קו עם התהליך הטבעי של למידה בקרב ילדים. גם על זה אני לומדת. ואותה יד שחותמת על קיצוצי תקציבים מאשרת גם תוכניות לימודים מטומטמות שעושות פיחות בלתי רגיל בידע וביכולות הלמידה של תלמידים/ות. פוליטיקאים אומרים שחינוך זה חשוב כי זה טוב לבחירות ולנאומים של פריימריס וכותרות במוספי סוף שבוע. אבל האמת העצובה היא שתלמידים/ות לא באמת לומדים. הם משננים. יש מבחני מיצ"ב וסטנדרטים, והמורות, במקום ללמד, צריכות "להספיק חומר". 

וכל הדברים האלה שאני לומדת פה מבהירים לי עד כמה הבחירה שלי בתחום החינוך כמו כפפה שנתפרה למידת כפות ידיי. ואיך אני שמחה בבחירה הזאת, ובעיר הזאת שאני קוראת לה בית. ולבית מספר שתיים אני אגיע שבוע הבא, לביקור, ואז חזרה לפה באמצע יולי, ללמוד, לעבוד. למצוא בית חדש עם גינה, שאני ארגיש בו בית, עם הספרים שלי, החדשים והישנים, ודגלי התפילה הטיבטיים, והמגנטים הצבעוניים למקרר שאספתי בטיולים שלי פה. 

בית זה לא בהכרח המקום שבו אני מדברת עברית. בית זה לא איפה שהלב שלי נמצא. בית זה איפה שאני מניחה את הראש וישנה היטב, וקמה בבוקר ואומרת תודה ומחייכת לראי כשאני מצחצחת שיניים. אני עדיין מתעוררת כמעט כל בוקר עם תחושת הפליאה הזאת, של 'היי, אני באיידהו, עושה תואר שני. איזה כיף'. בית זה איפה שאני מאושרת, ואיפה שטוב לי. ואיפה שהכי נוח לי להתגעגע לדברים בבית מספר שתיים, שם המשפחה והחברות והחברים והשפה והבתי קפה והגינה של ההורים והחברה של אחי, והחיבוקים שאני רק מחכה לתת ולקבל, והחוצ'חוץ' המשפחתי והאוכל של סבתא פנינה, והשיחות החכמות עם דודה דורית. 

בית זה קצת איפה שהלב שלי נמצא, אבל בעיקר איפה שהמיינד שלי מכוון היטב לדברים שחשובים לי בחיים. וזה לא המעיל החדש מנובמבר וזה לא ה-500$ שנשארו לי בחשבון הבנק האמריקאי שלי. וזה לא רק השיעורים המדהימים שאני לוקחת פה, והדמעות שאנחנו מזילים/ות בכל שיעור (זה פשוט לא ייאמן. היום בכינו שלוש פעמים), וה-crisis points שנקרות בדרכנו תוך נבירה במחקרים ובספרים ובסיפורים אישיים של נשים וגברים וילדות וילדים. וזה לא רק השולחן שיש לי בין המטבח לסלון שעליו מונח הלפטופ שלי, והביטחון הזה והאושר הזה. בית זה הכל, וקצת מכל דבר, כל יום במינונים אחרים. בית זה איפה שאני נמצאת, ובריאה, וחולמת, ומחייכת, וצוחקת, ומכינה  מדי פעם ארוחת ערב לחברות לחברים, ואוהבת את החיים שלי, כפי שהם וכפי שהם לא. 

האמריקאים פה אומרים על חודש מארס, שהוא מגיע כמו אריה ועוזב כמו טלה. מארס אכן הגיע עם רוחות חזקות ויומיים של שלג, וימים עם שמש מלטפת ונעימה שמזכירה קצת את ישראל בישירות שלה. אני לא לובשת מעיל כל יום, ובלילה כבר סביר להסתובב בחוץ בלי חמש שכבות של פלאנל. עוד שבוע ייגמר מארס, ואת השבוע האחרון שלו אני אבלה בין טקסס לניו מקסיקו, בשבוע של קורס מעשי על הגבול. נלמד מה זה פדגוגיה של גבולות, ונשתתף בכנס של חינוך ונבקר בבתי ספר שמיישמים חינוך דו לשוני ואנגלית כשפה שנייה (יש הבדל בין השניים). הקורס נערך בדיוק על חופשת האביב המפורסמת של האמריקאים, אבל לא ממש אכפת לי, למרות שאני ממש זקוקה למנוחה. אני צריכה יומיים בלי לקרוא אנגלית ולכתוב עבודות. ובלי טלוויזיה ובלי ספרים של אקדמיה. צריכה. לא רוצה. יש לי חשק גופני ממש ליומיים של רביצה בשמש עם מוסיקה קלאסית ברקע וכוס יין אדום וקרם הגנה. ואיזה ג'ורנל עם תמונות ענק וסקופים. משהו שייתן למוח מנוחה. אני עייפה.

אני עייפה כי אני דוחה דברים לרגע האחרון, ואז נשארת ערה עד מאוחר כדי להספיק, או מכריחה את עצמי לשבת על המחשב ולסיים לכתוב עבודה ולא להתקלח עד שהעבודה מוכנה. זה הטריק הכי זול שיכולתי למצוא לעצמי. פשוט לשבת ולכתוב ולכתוב עד שהכל כתוב. ואז הדפסה והגהות ותיקונים; ואז הרגע המתוק הזה של לכתוב מייל למרצה ולצרף את הקובץ ולהגיד הנה. ולהגיד תודה על הסבלנות. ולהתפלל בלב שהמאמץ שלי ימצא אוזן קשבת ועיניים שקוראות גם בין השורות. שתי העבודות האחרונות שכתבתי כאן היו עבודות רפלקציה. רפלקציה זה יותר קשה מאשר עבודת מחקר על נושא מסוים. בעבודת מחקר יש תמה מרכזית, יש הגדרות מדויקות. יש כותרות ותת כותרות ותוכן עניינים וקשר הדוק בין פרק לפרק, ומסקנות וניתוח וכל הטררם שמסביב. כשאני מתבקשת לכתוב עבודת רפלקציה אני הולכת לאיבוד. כי יש לי מיליון מחשבות וצמתים במוח שלפעמים יש שם התנגשויות ואני רוצה לכתוב על הכל וחוששת שבסופו של דבר לא אכתוב על דבר לעומק. וכואבת כשאני צריכה לחתוך. התחלתי לכתוב את העבודה על איך הסטטוס קוו כן משתנה (אך לרעה) ומשפיע על החינוך, אבל הבנתי שזה נושא מסובך מדי בשביל רפלקציה, כי זה רק חלק ממה שהבנתי בקורס האחרון. לכתוב על סטטוס קוו צריך 20-30 עמודים, ואותי הגבילו פחות מזה. הרבה פחות. בסוף כתבתי 11 עמודים. בהתחלה כתבתי כמה שורות על פדגוגיה משחררת, כפי שהגדיר אותה פאולו פריירה, ואני קוראת הרבה בל הוקס וסוניה נייטו, ובאחרונה התאהבתי במקסין גרין. ואיירה שור תמיד עשה לי את זה, ויש לי פה עוד כמה טקסטים וספרים מעניינים שעשו לי בלאגן בראש. כל כך הרבה אנגלית. וכולם כל כך טובים. וטובות, כמובן. במיוחד מקסין גרין, שהלוואי והייתי יכולה לקחת איתה קורס. בסופו של דברים כתבתי על פדגוגיה של קסם. על תלמידים שלומדים משהו חדש ויש להם רגעים של אה-הא! וכתבתי על איך כתיבה וקריאה יכולים ליצור את הרגעים האלה בכיתה, כל הזמן. כמו מולטי-אורגזמות אינטלקטואליות. 

אתמול גיליתי שהתואר השני שלי פה יימשך חמישה סמסטרים ולא ארבעה כפי שחשבתי. אני אהיה פה עד דצמבר 2011. אני כבר חושבת על להמשיך לדוקטורט מיד אחר כך. רק צריכה להחליט קודם מה בא לי לחקור, ולמצוא את האנשים הנכונים ללמוד אצלם ושיסכימו גם להנחות אותי במחקר ובכתיבה (זה לא יקרה באיידהו, אני רוצה לעשות דוקטורט במקום אחר). דוקטורט בארה"ב הוא שונה מבישראל. שנתיים של קורסים, כמו בתואר שני, ואז שנתיים של עריכת מחקר, שאותו אני אוכל לעשות בישראל, ואז רק לחזור לוועדה שבה אני צריכה להגן על המחקר. אני רק מגששת בינתיים, ובודקת שמות של נשים שמעניין אותי ללמוד אצלן, וגם כמה גברים. בא לי ללמוד אצל נשים פמיניסטיות רדיקליות חזקות ומגניבות. 

-

סיימתי לארוז את המזוודה, ואני תיכף הולכת לישון. אני מתרגשת לטוס מחר, שוב. כמה טסתי בחצי השנה האחרונה. וכמה דברים חדשים ראיתי. ואני כבר לא מרגישה תיירת פה כל כך. השגרה נכנסה לשגרה. לימודים, עבודה. קוראת. טלוויזיה. יוצאת לרקוד. לפעמים סרט. לפעמים סתם יושבת בחדר ובוהה בתקרה ומחייכת לעצמי על החופש המדהים הזה. יש לי פה חופש. זה אפילו יותר מזה. יש לי פה חירות. שזה רמה אחרת של חופש. זה באספקט האוטונומי. אף אחד לא נדחף לי פה לחיים ומסתכל לי בצלחת ומחטט לי בעבר. ולחוות את החופש הזה זה חוויה בלתי רגילה וחד פעמית ומיוחדת כל כך. לדעת שהכל תלוי בי, ושאין לי פה אף אחד באמת, משלי. כלומר יש חברים חדשים וחברות נהדרות, אבל באתי לפה לבד. והחופש לבחור מחדש בחיים, ומי יהיו החברים שלי ומי יהיו החברות. זה קסם. זה פשוט קסם. ניסיתי להסביר את זה לחברה שלי לפני כמה זמן, על התלישות שאני מרגישה לפעמים פה. לא שייכת, אבל שייכת טרייה. לבד, אבל מוקפת באנשים. לבד אבל לא בודדה. ומה שאני מבשלת זה מה שאני אוכלת, והבית יהיה נקי כשאני אנקה, והכביסה לא מחכה לאף אחד מלבדי. והאבק על המדף, והספר שצריך להחזיר לחנות, והחור במכנס שצריך לתפור. כל העניינים הדומסטיים השגרתיים והבנאליים, כולם מקבלים משמעות נוספת. שאין מי שיעשה אותם בשבילי. 

הכי קרוב לי לישראל זאת החברה שלי יעל שגרה בקולומביה. היא ואני עזבנו את ישראל באותו שבוע, אני הגעתי לפה והיא נסעה לשם, ללמד בבית ספר יהודי. כל יום אנחנו מדברות בסקייפ, עם מצלמה. נקרעות מצחוק, מקשקשות. לפעמים המצלמה סתם דלוקה. יעל רוקמת כרית נוי ואני כותבת עבודה. כל אחת מאיתנו חיה את חייה, אבל אנחנו מחוברות חזק. לפעמים אני מרגישה שאנחנו שותפות לדירה וירטואלית. אנחנו נפגשות כל יום באינטרנט, בסקייפ פינת פייסבוק. והיא הכי קרובה אליי, למרות הריחוק הפיזי. ואני אוהבת אותה כמו אחות, והיא חסרה לי, עם החיבוק, אבל היא פה כל יום, להצחיק אותי ולשבת ולעזור לי לכתוב עבודה על עגל הזהב שהייתי צריכה להגיש כבר לפני חצי שנה למכללה בישראל. והיא חכמה ומבריקה והיא עושה לי שמח. וכשאני חוזרת בערב הביתה מהעבודה, אחרי כל האנגלית הזאת כל היום, יעל שם. ואנחנו מדברות עברית וצוחקות המון. ואני מרגישה בבית. יעל היא השותפה שלי לדירה, ובמובן הזה היא שותפה קרובה יותר מהשותפה האמריקאית שלי, שגם אותה אני מאוד מסמפטת, אבל לפעמים הדבר האחרון שבא לי לעשות בערב זה לשבת ולדבר אנגלית. איזה מזל שיש לי את יעל.

ברור שההפרש השעות ביני לבין יעל מאוד עוזר. אני לא יודעת מה אני אעשה שנה הבאה כשיעל כבר תחזור לארץ. עם מי אני אדבר בערבים. מצאתי פה מרצה באוניברסיטה שמדברת עברית. היא חייתה בישראל עד גיל 12 ועזבה עם המשפחה לארה"ב. נפגשנו כבר פעם אחת, ישבנו שעה וקישקשנו עברית. היא מצחיקה ונחמדה מאוד, והיה לנו קליק של חברות חדשות. ואני שמחה מאוד עליה. וזה שהיא מדברת עברית זה רק בונוס. 

ועכשיו לישון. ומחר טקסס. הי-הא! 

אביב משמח לכולנו,

ואל תשכחו לטפל באלרגיות (-:

וחג שמייח.