יוצאת מארון הקודש

לכתוב, כי באמת הגיע הזמן. למצוא זמן לכתוב. בעברית. לכתוב כי יש כל כך הרבה על מה, ואפילו שכבר חצות ומחצה, וצריך לישון, לכתוב בכל זאת. ולהיזכר שבפעם האחרונה שכתבתי, שהייתה ממש מזמן, כתבתי על הלימודים שלי, כי הם ממלאים את חיי, מכל כיוון אפשרי, ולעומק גם. כל כך לעומק. זה מדהים לראות איך הלימודים מחזקים אותי. מעיפים אותי למרחקים עצומים, למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם קודם, בתוכי, בעצמי. איך ספר משנה לי את הנקודת מבט, הפנימית, הבוחנת. איך עבודה שאני כותבת מעוררת בי זיכרונות שהיו קבורים יותר מעשרים וחמש שנים. לא הגיוני, אני אומרת לעצמי, ובכל זאת, הנה, זה קורה. זיכרונות ילדות מבעבעים החוצה, אולי כי עכשיו אני חזקה מספיק להתמודד עמם.

זיכרון. כיתה א'. היום הראשון של הבית ספר. אני לובשת שמלה בצבע בז' עם פרחים רקומים בצבע חום. יש לי ילקוט חדש בצבע בורדו כהה ואמא לוקחת אותי לבית הספר. שתי קוקיות. אני מתרגשת. אמא מחזיקה לי את היד ואנחנו הולכות בכביש הקטן לבית הספר שממוקם לצד פארק עם דשא ומתקנים. 

זיכרון. כיתה ב'. המורה שלי לא הגיעה לבית ספר כבר כמה שבועות. אני מתגעגעת אליה מאוד. אני מכינה לה מלא מתנות קטנות ואבא לוקח אותי לבית שלה לתת לה אותן. אחת המתנות זה ספר שהיא יכולה לקרוא לתינוקת החדשה שלה. אבא שלי חסר סבלנות ולא מבין מה זה כל המתנות האלה שאני מביאה למורה שלי ומאיפה יש לי בכלל כסף לקנות את הדברים האלה. אני מנסה להסביר לו שזה הכל שלי ואני פשוט נותנת לה דברים שלי והוא מתעצבן. 

זיכרון. כיתה ג'. אני וג'ני נפגשות כל בוקר בכניסה לבית הספר. ג'ני היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו מספרות סודות האחת לשנייה. סודות על דברים שקורים בבית. היא מספרת לי שאבא שלה הרביץ לה ועדיין כואב לה בגב. אני מספרת לה סוד בחזרה. היא מסתכלת לי בעיניים ואנחנו מחייכות. ומחזיקות ידיים והולכות יחד לכיתה. כל בוקר אנחנו נפגשות בכניסה ולא צריך לשאול. אפשר לראות במבט מה היה ערב קודם. מאז אני יודעת לזהות ילדים שחוטפים מכות בבית. יש משהו במבט שלהם שמסגיר. גם כשהם צוחקים בקול רם, גם כשהם מחייכים חיוך נבוך. יש משהו במבט שמסגיר, שמזכיר, שמהדהד בילדוּת של המביט, אולי. כשלימדתי בבית ספר בזמן שעשיתי את התואר הראשון שלי בחינוך יכולתי לזהות את הילדים בכיתה שחוטפים מכות. הצחוק הגדול והרעש שהם עושים ופתאום עוצרים, ומסתכלים לצדדים, מוודאים שאין מבוגרים בסביבה שיעשו משהו. שישקיטו, שינמיכו, שידכאו. 

זיכרון. כיתה ד'. אני הולכת לישון. אני אומרת לאמא שלי שאני רוצה לדבר איתה על משהו חשוב. היא שואלת מה. אני אומרת "על אהבה". אמא אומרת תפסיקי לדבר שטויות ולכי לישון. אני נעלבת קצת, נשכבת על המיטה ומפנה את הראש לקיר וחושבת על השכן שלי שאני קצת מאוהבת בו. הוא גדול ממני בשלוש שנים, והוא מנהיג של חבורה סודית ואני הסגנית שלו. אנחנו מחפשים תעלומות כל אחר צהריים ומנסים לפתור אותן. הספרים של החבורה הסודית לגמרי משפיעים עלינו, ויש לנו אפילו קודים משלנו כדי שהמבוגרים לא יבינו מה אנחנו עושים. יום אחד אנחנו שמים לב שיש הרבה חתיכות צמר גפן עם אציטון ולק מרוח. אנחנו חושבים שזה לא לעניין וצריך ללות מי האישה שזורקת את הצמר גפן מהחלון לגינה. אנחנו בודקים מי גרה בצד הזה של הבניין ומתחילים לעקוב אחרי נשים ומשווים את הלק שיש להן על האצבעות ללק שמרוח על חתיכות צמר הגפן שאנחנו מוצאים. בסוף אנחנו מבינים שזאת השכנה מקומה רביעית, ואנחנו הולכים לדבר איתה, מביאים איתנו את הראיות שאספנו במשך שבועיים. מסבירים לה שזה לא יפה לזרוק את הצמר גפן מהחלון של החדר אמבטיה. היא מחייכת אלינו ואומרת בסדר ונותנת לנו עוגיות ומבקשת שלא נספר לשאר השכנים. הוא ואני, צוות מנצח שכזה של שנות השמונים, לא מספרים לאף אחד. עד עכשיו. נראה לי שחוק ההתיישנות חל במקרה הזה. 

זיכרון. כיתה ה'. יש לנו ילדה חדשה בכיתה, וכמה שבועות אחרי שהיא הגיעה היא נהייתה חברה של בן אחד מכיתה מקבילה. הם חברים כמה שבועות והם נפרדים, ואני נהיית השליחה שלה לדבר איתו אולי הוא רוצה להיות חבר שלה עוד פעם. בסוף אני מתחילה לאהוב אותו ואנחנו נהיים חברים. הוא חבר שלי שבועיים ואז אני מגלה שיש לו חברה בבית ספר אחר. אני נורא נעלבת. בהפסקה אני הולכת אליו ודופקת לו סטירה וקוראת לו בוגד. כיתה ה', כן? אין לי מושג מאיפה זה הגיע. הסטירה, כן, אני יודעת. גם אני חטפתי סטירות בבית. אבל "הבוגד", מאיפה זה הגיע, היה אז ערוץ אחד בטלוויזיה. אולי זה משהו שלמדתי מצפייה ב"פרקליטי אל. איי"? 

זיכרון, כיתה ו'. עברנו דירה ואני בבית ספר חדש. מושיבים אותי ליד טלי. כל הכיתה עושה עליה חרם, אז מושיבים אותי לידה. היא מדברת ערבית מהבית (פעם קראנו לזה מרוקאית) אז היא עוזרת לי עם שיעורי הבית. יש לה שתי אחיות גדולות ומשפחה רעשנית. אנחנו נהיית החברות הכי טובות, ומלכות הכיתה לא מבינות איך אני חברה של הצ'ילבה שלהן. הן קוראות לה מרוקאית מסריחה, ואני לא מבינה למה, תמיד יש לה ריח טוב. 

אני כותבת עבודה על אמהות ובנות. ואמהוּת לא יכולה להיות נפרדת מאבהוּת - רוב זכירונות הילדות שלי קשורות לדברים שקרו עם שני ההורים שלי; אבל יש איזה קשר מיוחד שלדעתי לא נבחן מספיק בין אמהות לבנות שלהן ולהפך. בקולנוע, בספרות, באמנות - תמיד זה על אבות ובנים. בקושי תמצאו דברים על אמהות ובנות. יש את הסיפור הקצר של סביון ליברכט "תפוחים מן המדבר" שהוא אחד הסיפורים היפים והמרגשים ביותר שקראתי. העבודה שאני כותבת זה בעצם בניית בצעה לפרויקט של סדנאות כיתבה יוצרת לאמהות ובנותיהן התלמידות, כדי לחזק את הקשר שלהן אלה עם אלה, כדי לחזק את המעורבות ההורית בבתי הספר. הפרויקט הזה יכול להתקיים בבית הספר עצמו, כחלק ממערך מעורבות הורית חיובי ובונה של הרחבת מעגלי הלמידה בקהילה. לא רק התלמידים/ות ילמדו, גם ההורים - ובמקרה זה האמהות - יכולים. הרעיון הוא להפוך את בית הספר למרכז קהילתי שמתקיימות בו גם פעילויות של אמנות, יצירה, סדנאות כיתה וכו'. 

מאחר שאין לי כאן ממש קהילה, אני לא מורה בבית ספר ואין לי גישה לאמהות, ביקשתי מחברות שלי מהאוניברסיטה שיש להן בנות לכתוב לי מכתבים לבנות שלהן. הנושא: מה הייתן רוצות שהבנות שלכן ידעו? קיבלתי בינתיים שני מכתבים מאוד מרגשים שאני מתכוונת להשתמש בהם לעבודת המחקר שלי. כשאני אעשה את הסדנה הזאת "על אמת" בסמסטר הבא, כחלק ממחקר גדול יותר עם נשים ונערות שבאמת יבואו לסדנה ונכתוב יחד, אני מתכוונת לכתוב על זה וזאת תהיה עבודת הגמר שלי של התואר. בינתיים החברות שלי כאן מעדכנות אותי שהן עובדות על המכתבים שלהן, ושהן מאוד מתרגשות שבחרתי בהן, והן מתרגשות לכתוב את המכתבים, וזה מרגש אותי מאוד, כי כולן אמהות לילדות קטנות ונערות, ולעסוק בשאלה "מה היית רוצה שהבת שלך תדע?", מתברר, מעוררת לא מעט מחשבות ורגשות. מאחר שזה מחקר שבו גם אני מתבקשת להשתתף (זה חלק מהדרישות של המרצה שלי), גם אני מתכוונת לכתוב מכתב. אני אכתוב אותו לבת העתידית שלי. וזה מאוד לא פשוט, אני עדיין מנסחת אותו בראש. כי אני עוד לא מכירה אותה. אני לא יודעת מה האופי שלה. אני בטח אעשה רק השלכות על עצמי, ולילדה שהייתי, עם הזיכרונות החדשים הצפים שלי. ואולי אכתוב גם לילדה שהייתי, מה הייתי רוצה שהיא תדע עכשיו (שממש טוב לי? לפעמים). ואולי גם אכתוב מכתב לאמא שלי, ואזכיר לה על השיחה שהייתה לנו כשהייתי בכיתה ד' והייתי מאוהבת בשכן שלנו מקומה שנייה. שהייתי מדמיינת שאני מצליחה לעשות אותו קטן קטן קטן, כמו בגודל של ג'וק, והייתי מגניבה אותו לחדר שלי שיבלה איתי גם בשעות מאוחרות שרק למבוגרים מותר להיות ערים בהן. היה לי דמיון מפותח, שלפעמים אני מתגעגעת לחוסר הגבולות שלו שייחד אותו לתקופה ההיא. היום הדמיון שלי אחר לגמרי. מפוכח, מבוגר. היום אני כבר לא מדמיינת איך אני הופכת אנשים לקטנים קטנים קטנים ומחביאה אותם בחדר שלי כדי שיוכלו להמשיך לשחק איתי אחרי שמונה בערב. היום אני כבר לא צריכה להחביא אף אחד. אני בת שלושים וארבע. אבל לפעמים אני מתגעגעת ליכולת הזאת לדמיין באופן חופשי ומשוחרר שכזה לגבי דברים אחרים בחיים שלי. וכשאני קוראת את הזיכרונות שלי מגיל בית הספר היסודי, אני גם קצת שמחה שאני כבר בת שלושים וארבע, ולא צריכה לפחד יותר מהגדולים. אני גדולה בעצמי. 

"אמרתי את המשפטים המטומטמים האלה, 'אני יכולה לזיין כמו גבר', וואלה? באמת? וזה מה שאת רוצה? באמת רוצה? להכניס לעצמך לגוף אנשים ואז לשכוח אותם? ובכלל, מי אמר שגברים נהנים לזיין ולשכוח? ויש את המשפט האהוב עליי, 'אני מרגישה תחושת שליטה כשאני מוצצת למישהו'. הלו, גברת, את על הברכיים ותקוע לך זין בפה, על איזו שליטה את מדברת?"

מתוך ::פוסט:: שהעלה גדי שמשון ברשימות. כדאי לקרוא.