יוצאת מארון הקודש

תכף סוגרת חודש בלי טיפולים. מחר, כלומר. השיער כבר עבר שני גילוחים קפדניים ועתה הוא צומח לבד, בלי עזרה ודרבון. הוא עושה את הקטע שלו, כמו שהטבע קבע. אני חופפת עם טיפה קטנה של שמפו, ומקציפה בחיוך. אני שמה לב שהציצי חוזר לצורה שלו ושמחה מאוד, וגם מצ'פרת עם קרם גוף נפלא שקיבלתי השבוע מתנה לכבוד פסח. אני כותבת טור שבועי לעיתון שבו אני עובדת, ומנקרת מול המחשב. אני מלמדת ביום שלישי בבוקר את הכיתה שלי, בצהריים ישנה שעתיים על הספה במרכז מהפך בפלורנטין (פר"ח) ובארבע מתעורת לקראת הילדודס שמגיעים מהמועדונית אלינו - החניכים והחניכות שלנו מקסימים ומתוקים שכל מה שאני רוצה זה לחבק אותם. בשמונה ומשהו אני חוזרת הביתה וידיד שלי מגיע. שנינו עייפים ומנקרים על הספה. הוא הולך הביתה בחיוך מתנצל. פתאום העייפות שלי נעלמת ואני שוב מתיישבת מול הטלוויזיה והמחשב לסירוגין ומחפשת משהו - לא יודעת מה - כמו נאו מהמטריקס שישב לילות וחיפש משמעות.

זה לא שאני מחפשת משמעות. היא כבר קיימת, אני מודעת לכך שאני יכולה להחליף אותה בכל פעם מחדש. להמציא משמעויות כל בוקר, אם רק בא לי. משמעות החיים? בגדול - שכולנו נפסיק לסבול ונהיה מאושרים ומאושרות. לבודהה יש אפילו שיטות מצוינות שעוזרות לי להמשיך לצעוד בנתיב הזה.

בחול המועד פסח הייתי בריטריט מצוין בקיבוץ תובל, שאורגן על ידי ידידי הדהרמה בישראל. הנזירה האוסטרלית, חדה הלשון ומלאת החמלה והאמפטיה, רובינה קורטן, הייתה נהדרת. חידשתי את ארבעת הנדרים שלקחתי לפני שנה וחצי (לא להרוג, לא לשקר, לא לגנוב, לא לקיים יחסי מין לא נאותים). את הנדר החמישי לא לקחתי (בלי אלכוהול וסמים. אני אוהבת יין אדום מפעם לפעם, והג'וינטים בזמן הכימותרפיה עזרו לי מאוד להתמודד עם כל החלושס).

בריטריט, התמודדתי שוב עם הסרטן שלי. הפעם הגעתי בריאה לריטריט. לריטריט הקודם באוקטובר הגעתי שבועיים לפני שהתחלתי עם הכימותרפיה. חשבתי על המסע שעברתי בתשעת החודשים האחרונים. זו הייתה לידה מחדש שלי את עצמי. חזרתי לעצמי בימים האחרונים, אבל חזרתי אחרת. הריטריט של אוקטובר עסק במדיסין בודהה, והוא כלל המון תפילות לבריאות והחלמה מהירה. תפילות, מתברר, אכן עובדות. בין ריטריט לריטריט עברתי כימותרפיה והקרנות. תקופת חיים משוגעת ומצוקתית. והנה, הגעתי ליום הזה, לגלות שיש חיים אחרי סרטן, והם מתוקים ונהדרים ומשמחים. בריטריט של פסח הבנתי שבשבועות האחרונים הייתי קצת בדיכאון. פתאום אני לא יודעת מה אני באמת רוצה. מה חשוב, מה לא חשוב. בשבועות האחרונים לא אהבתי אף אחד ואף אחת. אם היו נותנים לי עכשיו ללכת לגור במדינה אחרת, הייתי עושה את זה. לא מתגעגעת לאף נפש חיה מסביבי. לא היה אכפת לי לא לראות אף אחד. הפחד הכי גדול שלי היה שאני אחזור על הטעויות שהביאו לי את הסרטן באוגוסט 2007. אז התנתקתי. לא הרגשתי. הרהרתי המון על מה אני הולכת לעשות ומה להגיד ואת מי לחבק. הרגשתי שאני לא אוהבת. אני. לא אוהבת.

בריטריט הבנתי שזה לא שאני אוהבת. זה הפחד שכיסה את הכל וצבע אותי ואת השכל והרגשות החיוביים בצבעים לא מחמיאים. הפחד הזה היה משתק. ימים ארוכים במשך החודש האחרון הסתובבתי עם דמעות בעיניים. אנשים סביבי שחיבקו וליטפו אמרו לי שאוהבים אותי ואני לא שמעתי. ועכשיו אני כן. ואפילו מאמינה. ואוהבת בחזרה, ונותנת לחיבוקים לחדור אל מתחת לחומה שבניתי בשבועות האחרונים מפחד להיפגע שוב. מרגישה מאושרת. מבורכת.

את הפחד שלי השארתי בקיבוץ תובל. הלב שקפא הפשיר. חודש ניסן, כמו שחברה אמרה לי אמש, הוא ראש השנה החדש שלי, כמו פעם, בתקופת המקרא. יומולדת שמח לי.

אני עייפה מאוד ורוצה ללכת לישון

אבל גם מאוד רוצה לספר שהיום בצהריים עברתי את ההקרנה האחרונה, מס' 33.

וזהו. אין יותר טיפולים. רק ביקורות פעם בכמה חודשים. אני מוכנה שיהיו רק ביקורות ב-60 השנה הקרובות.

וזהו. לא יותר מביקורות.

יומן המחלה שלי, באופן רשמי, נסגר היום. ואני כל כך שמחה. יצאתי מהבית חולים עם דמעות בעיניים, אפשר היה להעביר יד מתחת לרגליים שלי כשצעדתי ברחוב. ריחפתי. פשוט ריחפתי. אני שמחה ובריאה ומרוצה מאוד. בעיקר מרוצה שאני בריאה. ושזה רשמי. היו היום הרבה חיבוקים בבית החולים, ונשיקות שהתעופפו בין שפתיים ללחיים. ומתנות קטנות ומשמחות. בערב פתחתי בקבוק יין. היה יום טוב. אופטימי, משמח. אפריל הגיע, האביב כבר פה, השיער צומח, אני חוזרת לעצמי. איזה כיף לספר את זה. איזה כיף.

וכמובן גם תודה לכל מי שהגיב/ה, פה ובמיילים. תודה על הכל.

נשיקות ואפריל שמח, ואביב משמח, ופסח משחרר.

היום הייתה ההקרנה ה-22. נותרו עוד 11. אני אוהבת מספרים חגיגיים שאומרים, ברוב המקרים, משהו רק לי. כמו למשל, 70 אלף כניסות לבלוג. אני מחליטה מתי לחגוג או סתם לציין איזה מספר. כמו יומולדת. כמו יום השנה לעבודה שלי. מספרים.

עשיתי 8 סיבובים של כימו. יש לי ארבע חברות טובות. אחת מהן חדשה שאני הכי מבסוטה שהכרתי אותה. היא חכמה ויש לה חוש הומור נהדר. היא גם מאוד יפה, אז כיף להסתכל עליה יושבת לצדי באוטו, לוקחת אותנו לאיפה שזה לא יהיה, שרה יחד איתי את המוזיקה של אהוד בנאי, דיסק ההופעה המשולש שתמיד עושה בוסט נהדר למצב הרוח. הסתכלתי עליה אתמול בלילה, צורחת את ג'מאלי פורוש, והייתי מרוצה. היה המון בריאות באוטו הקטן שלה.

אומרים שעל כל דבר שמאבדים, מקבלים משהו חדש במקום. זה כל כך נכון, ובחודשים האחרונים קיבל משמעות שונה ומיוחדת.

יש לי עכשיו שלושה ציורים באזור של הציצי. ל-8 ההקרנות האחרונות היו חייבים לצייר איקסים, כי אי אפשר להקרין עם חזייה. אחרי המהפכה הקטנה שלנו במכון הקרינה של איכילוב, כשאמרתי שאני אצייר עם חינה, בכלל לא ניסו לשכנע אותי. רק וידאו שאני אעשה את זה עוד באותו יום. אז עשיתי. ב-2 באפריל אני אהיה אחרי הכל. אחרי הטיפולים המניעתיים. השיער חזר לצמוח. כמו ש-א' אומרת: "השתלטות עוינת". אכן, עוינת. יש לי שפם.

בגבה הימנית נותרו בערך 5 שערות. אז אני מציירת גבות. רואים שמתחתן כבר התחילו לצמוח שערות חדשות. יש לי גם ריסים קטנים קטנים, באורך של פחות ממילימטר. גם בידיים. גם ברגליים. קוצים! והם רכים לאללה! זו הייתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים והמודעים לדיכוי הנשי ששמחתי על כך שצימחתי שיער. גם בבית השחי יש קוצים. השיער רך כל כך. הוא לא נתפס בפינצטה. אני מסתובבת בעיר עם שפמפם, ומרגישה נהדר עם זה. את הראש נתתי לאמא שלי לגלח במוצאי שבת עם מכונת הגילוח של אבא שלי. עוד פעם אני אגלח ואז אתן לשיער לצוח כמו שצריך. עוד שנה צמה! אתן תראו! (זה מה שאני אומרת לכולן בעבודה ובלימודים)

נכון שפה זה נראה ככה, שאני מדברת רק על סרטן. וברור שיש לי מה להגיד על תחומי עניין אחרים. כמו על מה שקורה בטיבט, ועל הדולר, ומה הסיפור של המושל בניו יורק, ואיך זה שכל מערכות העיתונים הגדולות הן פרו-קדימה ושלפני כמה ימים ציינו את יום האישה הבינלאומי. אבל אין לי כוח לכתוב כל יום-יומיים פוסט על המצב. שמתי לב שבחודשים האחרונים כתבתי שני פוסטים בחודש ולפעמים גם פחות מזה.

חשבתי שלכתוב על סרטן השד שלי, שהיה ואיננו עוד, חשוב יותר, לכל אלה שעושות ברגעים אלה ממש חיפוש בגוגל על "סרטן השד + ביופסיה + פוריות", למשל. המון חיפושים בגוגל שקשורים לסרטן מגיעים אליי. ומבחינתי, האקטיביזם הפרטי שלי הוא לספר איך זה, ושחיים עם זה, ושורדים את זה, וגם גומרים עם זה, ואפילו נשארים בחיים לספר על זה.

קראתי עכשיו פוסטים קודמים והעיניים דמעו לי מהתרגשות. ברגעי קריאה מסויימים לא זיהיתי את עצמי. אני, שהכימו קרע לי את הגוף, ושיבש לי את המוח. פתאום אני שמה לב שאין יותר שגיאות כתיב. שאני מצליחה לחבר משפט בלי לעצור כל רגע כדי להיזכר מה רציתי לכתוב. חזרתי לקרוא השבוע ספרים, וזה קרה במקביל להשתלטות העוינת של השיער. כמו שכל תופעות הלוואי נחתו עליי בבום, בשבוע אחד הם התחילו להתפוגג.

ועל מה אני הכי שמחה? שאני אומרת לאנשים מה אני באמת באמת חושבת. שאני שמה את עצמי ראשונה. שאני מבינה שמותר לי לחתוך שיעור אחד קודם הביתה, ושום עולם לא יתפרק אם אני לא אלך להפגנות כמה חודשים. שאני יכולה להיות חברה נהדרת, שאני יודעת לסלוח, שחוש ההומור שלי לא נפגע, שיש לי עוד המון כוח להמשיך, והמון רצון לשנות ולתקן, אבל עכשיו אני קודם.

כל כך הרבה שנים הייתי עסוקה בלתקן את העולם שם בחוץ, ושכחתי מעצמי. לפעמים צריך סרטן כדי להבין את זה.

אני גם שמחה שיש לי אותי. שהצלחתי להגיע ליום הזה, למרות שאני כבר חסרת סבלנות להקרנות האלה, שדורשות ממני להגיע כל יום לאיכילוב. אני מסתכלת ביומן ורואה עוד 11 הקרנות, וזהו. ונכון שזה לא נגמר - יש בדיקות תקופתיות אצל האונקולוגית והכירורג שד ואצל רופא הנשים. ואני צריכה לעשות ממוגרפיה במאי, ואולטרסאונד לשחלות כל שלושה חודשים בשנה הקרובה. אבל מה זה ביקורת? כולה ביקורת! איך אני שמחה שאלה יהיו רק ביקורות.

אני גם שמחה שלא נכנעתי. שלא נשברתי עד הסוף. שהיה בי הכוח והעוצמה הפנימית והיכולת הנפשית לסיים את הכימו, למרות הקושי המטורף, למרות שבנקודה מסוימת רציתי להפסיק. התקשרתי אז לרופאה ואמרתי יאללה, חלאס. לא צריך יותר. אני שמחה שיכולתי בסופו של דבר לבקש עזרה. להגיד קשה לי, ולהגיד אני צריכה. אני זקוקה. שהגעתי למקום הזה שאני באה למישהו מהכיתה שלי, ואומרת "תביא, תביא קצת אהבת חינם" ושולחת זרועות בשביל לקבל חיבוק. שבכל התקופה הזו לא הפסקתי לעשות את הדברים שאני באמת רוצה ואוהבת לעשות, כמו להמשיך ללמוד את שפת הסימנים. השבוע בחדר ההמתנה באיכילוב פגשתי אישה מקסימה שמתקשרת בשפה זו, וקישקשנו קצת, והייתי מאוד גאה לגלות שאני כבר יכולה לנהל שיחה שלמה, ולהבין כמעט הכל.

אני גם שמחה שלא שכחתי לטפל בעצמי. לפני שלושה שבועות התחלתי להשתתף בקבוצת תמיכה לחולות סרטן השד ב"אחת מתשע". זה עושה רושם של משהו שיש לו השפעה ממש טובה עליי. והדיקור הסיני? שוס! ממשיכה! קיבלתי אישור לעוד 15 טיפולים בהנחה. איזה יופי. אז אני שמחה שאני ממשיכה לטפל בעצמי, ולומדת להגיד לא כשמבקשים ממני לבוא לאיזו עצרת הזדהות, הפגנה או ערב העצמה למי-שזה-לא-יהיה. עכשיו אני. אחר כך השאר. בסוף זה יהיה כולנו יחד.