יוצאת מארון הקודש

בגיל 16 היה לי חבר מהמם שקראו לו שי. הוא היה מכין לי קסטות עם מוסיקה משובחת. הרבה באדי קאונט, ביסטי בויז ורייג' אגיינסט דה משין וכל מיני קלאסיקות אחרות שהתסיסו לי את החיים. מטאליקה, למשל. מוסיקה, מאז ומתמיד, אהבתי מאוד. אני אוהבת - עד היום - לנסות דברים. אני לא תקועה על ז'אנר אחד, יש לי בבית המון דיסקים מכל מיני סוגים וצבעים ומקומות, גם גיאוגרפיים וגם בנפש.

שי היה אחלה בחור, אבל אני הייתי סתומה בת 16 שעוד לא הכירה את הסרט נאמנות גבוהה ולא הבינה כמה מחשבה בחור בן 17 מקדיש בשביל להכין לאישה שלו קסטות. חלק מהשיעורים הכי חשובים שלי במוזיקה היו בזכותו. למדתי להכיר יופי של דברים שעד היום אני זוכרת ואוהבת, וברגעים נוסטלגיים שמופיים למהדרין, אני משמיעה לעצמי ומפזמת או מרקדת לי בסלון בשמחה. שי היה מורה נהדר. יום אחד פשוט נעלמתי לו.

שמונה שנים עברו ודרכינו הצטלבו. ממש במקרה יצא לו לחפש עבודה ואני הייתי בצד המגייס. דיברנו כמה דקות ופתאום היה רגע של בהירות והבנתי שזה הוא, השי ההוא, עם הקסטות והעיניים הכי יפות בעיר. אמרתי לו שי, זאת אני. הייתה שתיקה בקו. ואז פתאום, בלי שום הכנה מראש, שמעתי צעקה: "יא בת זונה שכמוך, לאן נעלמת?!". ממרומי גיל 24 דאז, לא היה לי מושג שהייתה לי כזו השפעה על הבחור. עברתי דירה ולא סיפרתי לו. סתומה, נו.

התנצלתי אלפי התנצלויות, הסברתי לו מה ולמה, הוא קיבל את ההתנצלות, אפילו נפגשנו והתנשקנו כמו פעם, סגרנו מעגל בצורה נעימה וזהו, דרכינו התפצלו שוב. לפני כמה זמן שמעתי שהוא התחתן עם איזו מהממת אחת, שכנראה לקחה ברצינות את הדיסקים שהוא צרב לה (מי מכין קלטות היום?).

אני יושבת כבר יותר משבוע מול המחשב. מנסה לכתוב כמה עבודות סמסטריאליות למרצות המהממות שלי. וכלום לא קורה. המוח שלי קשקבל. עם חורים. עם ירידה משמעותית ביכולות הקוגנטיביות. זו תופעת לוואי שהגיעה כבר לפני חודשיים, אבל עכשיו היא בעוצמה מטורפת. אני לא מרוכזת. עשיתי איזה משחק זיכרון במחשב והמוח שלי פשוט לא עובד כמו לפני ארבעה חודשים. קשה לי לשלוף מידע, יש לי בעיות זיכרון, אני מתבלבלת במלים שאני אומרת. אני מתבלבלת בניקוד של המלים שאני אומרת. אני אומרת שועיל במקום שיעול. אני אומרת תודה למי שהתעטש לידי, במקום לבריאות. אני אומרת מלים לא קשורות. אני צריכה לעבור על כל שורה שאני כותבת לפחות פעמיים כדי לגלות שגיאות כתיב. אני מתוסכלת מזה לאללה, אבל לא נאבקת בזה. נותנת לכימותרפיה לצאת לי מהגוף אחת ולתמיד. ביום חמישי היה הטיפול האחרון, זה הפוש האחרון שאני צריכה לתת עד שאני אתחיל עם ההקרנות.

ובימים האלה, כשהמוח משול למסך טלוויזיה שמרצד לפעמים, וזקוק לאיזו מהלומה הגונה כדי לחזור לעצמו עד שהריצוד יחזור, המוח טחון במחשבות, לופים של לופים. וכל הזמן המוח אומר סרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטן סרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטן.

ככה, בלי לעצור. וזה קול חזק ותקיף שקשה להשתיק אותו. גם כשאני יושבת בשקט ומנסה למדוט, גם כשאני רואה בטלוויזיה את השופט וינוגרד מדבר, גם כשאני קוראת. סרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטן.

והשבוע, מצאתי טריק נהדר שגורם למוח להרפות קצת. ביסטי בויז ורייג' אגיינסט דה משין. בפול ווליום, לתוך האוזניים. הגוף לא מסוגל לשבת בשקט, אז אני פשוט רוקדת וזזה. וכשאני עם הנגן אמפישלוש ברחוב, אני הולכת במדרכה עם המוזיקה הזו, הישר לאוזניים, בצעדים מדודים, כמו דוגמנית מסלול, לפי קצב חיצוני-פנימי. זה לא שהסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטןסרטן הזה נעלם לגמרי, הקול שלו פשוט מוחלש. וכל השבוע, עם האוזניות תקועות באוזניים, אני מחייכת ושמחה על שי שגם היה מורה נהדר וגם סלח לי שנעלמתי לו וגם, בלי שהוא יודע, הוא תורם משמעותית לשלווה הנפשית שלי.

 נותר לי עוד טיפול כימותרפיה אחד. אחרון אחרון. חביב? לא משנה. האחרון. הטיפול לפני שבוע ומשהו קרע אותי לגמרי. רק אתמול-שלשום חזרתי לעצמי. לקח לגוף לחזור לעצמו קצת יותר משבוע, ועדיין יש אדוות קטנות קטנות שממשיכות לטלטל טלטולים קטנים את הגוף. זה היה כאב פיזי נטו. כל הגוף כואב. איך אפשר להתחיל לתאר מה זה אומר שכל הגוף כואב. שכל העצמות כואבות, שהמחיצה באף כואבת. שאי אפשר ללכת. ואם כבר אני מכריחה את עצמי, אני הולכת בצעדים קטנים ומדודים. לאט לאט. על מדרגות אין בכלל מה לדבר. מדרגה מדרגה, ורק אם ממש ממש חייבים. בשביל להגיע הביתה, למשל.

חשבתי השבוע על כל מיני דברים. על כאב, בין השאר. כאב פיזי הוא הדבר הכי ממשי שיש לנו לחוות. כל השאר זה תפישה. אבל כאב פיזי, לא קשורה לחלק החושב של המוח שלנו. אלא בדיוק לחלק הפרמינטיבי בפיזיות שלנו. כשכואב לי, כואב לי. כשאנחנו מקבלים זפטה רצינית, אנחנו נצעק או נצרח, תלוי מה עוצמת הזפטה. וכשזה כאב חונק, עוטף את כל הגוף, נייבב בשקט לתוך הכרית. נבלע משככי כאבים, נקמץ אגרופים וניתן לגל הכאב הזה לעבור אותנו.

חשבתי גם על שיער. מלבד הגבות שהדלדלו עד מאוד אך לא נשרו באופן מוחלט, והריסים המעטים שנותרו ושעוד נחשבים לחלק בלתי נפרד מפעולת העפעוף שלי, אין לי כמעט שיער על הגוף. דולפין. זה מאוד כיף. עכשיו, בלי שיער, אני חווה חוויית שחרור. בלי שיער, אני מרגישה יותר משוחררת, כאישה. זה מוזר. חשבתי על זה שהשתחררתי לתוך חווית דיכוי. שבכך שאני מרגישה משוחררת עכשיו מעול מריטת השיער, עיצוב הגבות, מריחת השעווה על הרגליים וקיצוץ שערות אחרות, אני בעצם נופלת לידי תעשיית הקוסמטיקה שאומרת לנו כבר כמה עשורים שחלק זה יפה, ושום בית דין לא יעזור.

אני עושה דיקור סיני. פעם בשבוע. מבקשת מראש במה לטפל. בעייפות, בפחדים, בקושי להירדם. כבר שלושה שבועות אני ישנה נהדר. חזרתי לזכור את החלומות שלי. אני הרבה יותר רגועה. לא בכיתי כבר שלושה שבועות. לא כעסתי על העולם כבר שבועיים. מומלץ.

היו לי גם מחשבות אחרות. אני אשמור אותן לפוסט הבא.

כל כך בא לי לחבק בתגובה את כל התגובות לפוסט הקודם. זה משמח אותי לקרוא שאכפת. תודה.