כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2010
ריאליזם ישר לפרצוף
לפני שלוש דקות היו לי מיליון דברים בראש לכתוב עליהם. אפילו משפט פתיחה ראוי התרוצץ לי בראש. ולפתע - פוף. לא זוכרת. היה לי מבנה של פוסט בראש, עם התחלה, אמצע וסיום.
אז עכשיו אני מאלתרת, במיוחד לשנה החדשה.
מה היה לי פה השבוע? המלצה על ספר מעולה וסרט טוב מאוד. כבר כתבתי שאני מחכה לספר "תלחצי", שיגיע. הוא הגיע. אחד הספרים המטלטלים והחזקים שקראתי מעודי. סיפורה של תיכוניסטית אנאלפביתית בת 16, שחורה, מהארלם, עם משקל יתר, שנכנסה להריון בפעם השנייה מאביה. עם כאלה נתוני פתיחה הייתן חושבות שהדבר הבא הוא לחתוך ורידים ולגמור את סאגת הסבל הזאת; אבל פרשס, הגיבורה שלי לשנת 2009 (אפרופו סיכומים), יודעת שמשהו טוב חייב לקרות מתי שהוא, ושזה קשור לחינוך שלה.
למרות שהיא לא יודעת לכתוב ולקרוא, היא לא מפסידה אפילו יום אחד בבית ספר.
כשהיא נכנסת להריון בפעם השנייה, מעיפים אותה מהתיכון והיא מגיעה לבית ספר אלטרנטיבי, "אחד על אחד", שם המורה שלה לקריאה וכתיבה, מסייעת לה למצוא מחדש את הקול הייחודי שלה. זה ספר שכולו על ילדה אחת, ששני הוריה אונסים אותה ומתעללים בה. אבל הוא גם ספר על עוד הרבה ילדות אחרות, סיפורן של חלק מהן מובא בספר. לקח לי לקרוא את הספר 3 שעות נטו, 6 שעות ברוטו. הייתי צריכה הפסקות מפעם לפעם, להחזיר את הנשימה, להרגיע את הדמעות שטשטשו לי את הראייה. זה ספר ששונאים לקרוא, כי הוא דוחף לפרצוף סיפור חיים קשה, אמיתי, מדויק. וזה ספר שאחר כך לא מפסיקים לדבר עליו, כי הוא מדהים, ומלא אופטימיות ותקווה.
ביום רביעי שעבר הלכתי לראות את הסרט שמבוסס על הספר. הסרט טוב מאוד. לא מדהים כמו הספר, אך ראוי לצפייה. גם בסרט אנשים יצאו נפעמים, לא מסוגלים לדבר. וגם שם היה בכי, אבל אחר. בספר בכיתי בקטעים הקשים, התיאורים המפורטים, הריאליזם ישר לפרצוף. בסרט בכיתי דווקא בקטעים הלא מופיעים בספר. סצנות מעולות שהוסיפו כדי לספר את הסיפור, עם פרשנות קצת אחרת, כי אי אפשר לקחת עמודים שלמים מהחיים של פרשס ולתרגם אותם לסצנות.
פרשס, הסרט, עוסק בנושא שהוליווד לא עסקה בו מעולם אם אני לא טועה. גילוי עריות, שני הורים אונסים, נערה שחורה עבת בשר, אנאלפבתית. זה לא סיפור שבו, כמו שאמרה ::הסופרת ספייר בראיון אצל קייטי קוריק::, הגיבורה פתאום זוכה בלוטו במיליון דולר ומשנה את החיים שלה. או בבחורה שחורה שמשפחה לבנה מאמצת ומתקנת דרכיה. זה לא בליינד סייד עם סנדרה בולוק. זה פרשס, ששוקלת איזה 140 קילוגרמים, שהתינוקת הראשונה שלה נולדה עם תסמונת דאון. שהיא לא יודעת לכתוב דבר מלבד שמה.
"מיס ריין לסבית. אני עוד בהלם מזה בגלל שבחיים אי אפשר לראות את זה עליה, אבל אני זוכרת מה היא אמרה - לא הומואים אנסו אותי, ולא הומואים נתנו לי להסתובב מלא שנים בלי לדעת לקרוא ולכתוב" (עמוד 103). זה אחד הציטוטים שאני מאוד אוהבת מהספר.
או במלים אחרות: לקרוא ואז לצפות בסרט (הגיע כבר לישראל?)
אפרופו ריאליזם, אני מארחת השבוע ידיד מנפאל, שברח משם והגיע לארה"ב. הוא ברח כי הוא עבד בהתנדבות מלאה למען זכויות ילדים בנפאל, כדי שלא ייהפכו לילדים-חיילים, לאחר שהם נחטפים בגיל 8-12 על ידי קבוצות חמושות במדינה הזאת, שרובנו לא באמת מודעים/ות למה שקורה בה מבחינה פוליטית. הוא הלך ברגל בין כפרים מרוחקים, ישן אצל משפחות שהסכימו לארח אותו ולהאכיל אותו, לפעמים הוא ישן עם החיות מחוץ לבית. ארבעה חודשים הוא הסתובב ככה, הרצה בפני אנשים, שיתף פעולה עם ארגונים מקומיים ובינלאומיים, עד שהאיומים על חייו החלו להגיע.
הוא סיפר לי שיש שם עיתונאית אחת, שכתבה משהו נגד אחת הקבוצות החמושות. והם תפסו אותה וכרתו לה את האצבעות של הידיים כדי שלא תוכל לכתוב עוד לעולם.
בימים האחרונים שהוא כאן, קיבלתי תמונה שונה לגמרי מזו שהצטיירה לי בראש, עם החברים שלי שטיילו בקטמנדו, והשיר של אהוד בנאי, והסיפורים על הגלגולים של כל מיני רינפוצ'ה שמשחקים כדורגל. נפאל היא לא רק הנופים המדהימים והאוורסט המפורסם, ולא רק המקדשים היפהפיים של הבודהיסטים. נפאל היא גם מקום שבו מאות ילדות וילדים מתחת לגיל 15 נחטפו ונרצחו בעשור האחרון.
הוא מתחיל את תהליך ההגירה, וכולנו מתפללים/ות עבורו שהתהליך יצליח והוא יוכל לחיות בשלווה כאן ולהמשיך להשפיע מכאן על המתרחש שם.
לקרוא ספר כמו "תלחצי", או לשמוע את הסיפור של הידיד הנפאלי שלי שהסתתר בשבועות שקדמו לטיסתו לארה"ב, נותנים לי איזו פרופורציה על החיים שלי. אני לא מפחד למות, הוא אמר לי אתמול. אני מפחד שהם יפגעו בי. יכרתו לי יד או רגל, ואז אהיה מעמסה על המשפחה שלי שתיאלץ לטפל בי. אני מעולם לא חוויתי חיים מסוג זה, ותודה לבודהה על כך. או אללה, או אלוהים, או מה-שזה-לא-יהיה. חיים של פריבילגיה הם חיים לא רעים בכלל, ונכון שגם בצד של הפריבילגיה יש צרות, ומחלות ומוות, אבל יש טיפל'ה יותר חופש להיות ולעשות דברים.
ואם יש דבר אחד שהספר "תלחצי" והעבודה של הידיד הנפאלי שלי מזכירים לי, הוא שחינוך הוא הדבר הכי משחרר שיש. אבל לא סתם לימודים, אלא חינוך אמיתי, על זכויות ועל תפישות עולם. לא רק לדעת טכניקה של קריאה וכתיבה, אלא באמת להיות בעל/ת ידע והשכלה. באנגלית ההבדל הוא בין literal ל-literate. זו אבחנה חשובה מאוד, כי מגמת הסטנדרטיזציה שפושה בעולם המערבי בשנים האחרונות - וניתן לראות איזה טירוף זה יוצר בארה"ב (וגם בישראל, אבל בממדים פחות קשים) - הופכת ילדים ללומדים שטחיים, משנני טכניקות ונוסחאות, שלא יודעים לקחת טקסט, לקרוא אותו ולעמוד על המורכבויות והעומקים שבו. פרשס, גיבורת "תלחצי", כותבת שירה. היא כותבת שירה שחורכת את הבטן, ואחרי כמה חודשים בבית ספר האלטרנטיבי היא כותבת/קוראת ברמה של כיתה ז'-ח'.
סיפרו לי על מורה אחד בארה"ב שפיטרו כי הוא לימד שירה תלמידים בכיתה ו'. התקנה המקומית באותה מדינה הייתה שמלמדים שירה לא לפני כיתה י'. יש מורים שקוראים תיגר על תוכניות הלימודים שמבוססות על סטנדרטים ומבחני מיצ"ב, ולכן מעיפים אותם. לא רק בישראל, בכל העולם המערבי שמקדש מבחנים וסטנדרטים. הנושא הזה, אגב, שווה לא רק פוסט נפרד, אלא תיזה או דוקטורט שלם.
או במלים אחרות: תכתבו. כל הזמן תכתבו. הכתיבה משחררת. ליטרלי. היא מחדדת, היא מנחמת. הכתיבה עושה פלאים ומרוממת את הנפש והרוח, לא פחות מקריאה. לקרוא ולכתוב, ולכתוב ולקרוא. כל הזמן. יש תקופות שאני מסתובבת עם עיניי רקון, עיגולים שחורים מתחת לעיניים בגלל שאני הולכת לישון בשלוש בבוקר. לפני כמה שבועות כתבתי באחת העבודות שלי איך ספרים הצילו את חיי. כמו פרשס גם אני ידעתי שעתיד טוב מחכה לי, שאני רק צריכה להיות קצת סבלנית ולחכות שאני אהיה גדולה מספיק כדי לבנות לעצמי חיים משל עצמי. כיום אני יודעת שהעוצמה שלי נובעת בחלקה הגדול מהידע שלי שהגיע מקריאת ספרים. משעות ארוכות שהייתי מבלה בספרייה של התיכון, בבית אריאלה, בספרייה של המכללה. אני בארה"ב פחות מחמישה חודשים וכבר יש לי פה ערימה של יותר מ-25 ספרים. הכתיבה משחררת, הקריאה מעוררת. תכתבו. תקראו. תשתחררו.
2010 נעימה,,,
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
