יוצאת מארון הקודש

חיפושים מהסוג הזה

האיש שלי ביקש לענות: "וואלה, לא יודע. אפשר שאלה קצת יותר ספציפית?"

יש לנו טסט להעביר את האוטו עוד כמה שבועות. בטווח של שבועיים צריך גם לחדש את הביטוחים, ואגרת הרדיו וכל הטיפולים האלה של פעם בכמה שצריך. האוטו עולה לנו עשרות אלפי שקלים בשנה. עליית המחירים של הדלק הוציאה אותנו משלוותנו בסוף השבוע הזה, התרגזנו שנינו.

"אני לא עושה טסט", הוא אמר תוך לעיסת שטרודל בגינה, "גם ביטוחים לא. נמאס לי. האוטו הזה עולה יותר מדי, חבל. בשביל פעם בכמה שבועות שאנחנו עולים לצפון? בשביל להקפיץ אותך מהבית לרכבת מפעם לפעם? בואי נמכור אותו ונפסיק עם השעבוד הזה. עדיף לחסוך את הכסף ולנסוע לחוצלארץ, את תבחרי את היעד".

אני מסכימה איתו. זה בערך מה שאני מרגישה. ככה זה גם עם הטלפון הנייד שלי. בשביל מה צריך. אלפי שנים הסתדרנו בלעדיו, מה יקרה אם אני לא אהיה זמינה? העולם ישתגע? הוא כבר השתגע. תראו כמה משלמים על דלק כאן ובשאר המדינות. או על SMS קטנצ'יק (קוקי, אני תכף בבית, תחמם לך בינתיים משהו לאכול אם אתה גווע), או דמי שימוש וביטוח ושדרוג למכשירים שחוץ מקפה עושים כמעט הכל. את הנייד אני מחזיקה רק כשאני ממש רוצה, שאר הזמן הוא כבוי, יש את הקו של בזק, יש סקייפ, יש מצלמות אינטרנט. לא צריך יותר מזה. לא צריך להיות זמינים כל הזמן. כשהנייד שלי ישבוק חיים (יש לו איזה מנגנון של הרס עצמי אחרי 3-4 שנים, לא? כמו במשימה בלתי אפשרית, רק עם טווח ארוך יותר מרגע ההפעלה הראשונה), אני לא אקח חדש. לא צריך. לא רוצה. אני אפסיק עם הנייד (הוא לא צריך, יש לו כוחות עליוניים, הוא שומע הכל. אני קוראת לו והוא מגיע, אל תשכחו), הוא ימכור את האוטו. נסתדר עם תחבורה ציבורית, לא נורא. גם ככה אנחנו בקושי נוסעים בשבתות וחגים. יש מוניות יתברך האיש שלי. אם נוציא יותר מ-1,000 שקל בחודש על נסיעות (וגם זה בהגזמה פרועה ביותר. יש לנו הנחה של אזרחים ותיקים), זה עדיין יותר משתלם מאשר להחזיק את הסובארו רצח השחורה שלו.

ואיפה כל נהגי המוניות והנהגים העצמאיים שיש להם רכבי הסעה, משאיות  וכו' שנופלים תחת נטל המחירים המטורפים של הדלק? ואיפה כל אותם עובדים שכירים שלא מעדכנים להם את הוצאות הרכב החודשיות? ואולי בעצם לא צריך כל כך הרבה מכוניות על הכביש, לא חבל על הבריאות? כמה פעמים אנשים סביבי מתעצלים להזיז ת'תחת לשכנה ברחוב ליד, ומעדיפים לנסוע אליה באוטו, במקום ללכת 3 דקות ברגל. ובעיר? איזו זוועה. השבוע היינו בתל-אביב, גועל נפש. אין איפה לחנות, הכל צפוף. איכסה. בעיר אפשר להסתדר יופי עם אוטובוסים ומוניות. אפשר לצאת מהעיר עם רכבת. אפשר ללכת יותר ברגל. זה לא הרג את בני ישראל בתקופת המקרא, זה בטח לא יהרוג אתכם היום.

ואולי זה מאבק ידוע מראש, שלא ננצח בו. כמו בספקיות הסלולר - הכסף הגדול מגיע מהמנויים העסקיים. צה"ל, תעש, חברות ענק, תאגידים למינהם. ככה גם עם דלק. תקנו אותי אם אני טועה. מצד שני, את הדלק לאוטובוסים ולציי רכבים הם מוכרים אולי ביותר זול. לא בדקתי את הדוחות השנתיים שלהם. סתם הסקה לוגית.

ומצד שני, ברור פה האינטרסים הכלכליים. תעשיות הנפט רוצות להמשיך להרוויח סכומי עתק. כל שנה יש 10 אחוזים יותר של כלי רכב על הכביש. מלא כסף ממיסוי נכנס לקופת משרד האוצר. הדלק עלה בשנה האחרונה בכמעט 25 אחוזים, המשכורות לא התעדכנו. בדיוק כמו עם החשבונות האחרים. אנחנו משלמים היום יותר ארנונה, ויותר חשמל ומים וגז וטלפונים ופלאפונים. והמשכורות - אותו הדבר. אז אין פלא שלמעלה מ-60 אחוזים ממשקי הבית נמצאים באוברדראפט.

פעם הצלחנו להתקיים מ-6,7 אלף בחודש, אני מדברת עד לפני עשר, חמש-עשרה שנה. היום - איפה? שוברים חסכונות. וזה לא שהיום אנחנו יותר מפונקים. יש יותר הוצאות. אינטרנט, לווין, סלולר; וכאמור, גם החשבונות הקבועים גדלו. היום על פחות מ-10 אלף הוצאות בחודש אנחנו בכלל לא מתרגשים. ועם שכר ממוצע של 7 אלף, ועם זה שמחצית מהשכירים מרוויחים שכר מינימום (שעומד על כ-3,200 ש"ח) ומטה - מי יכול להחזיק היום רכב. רק אם מקבלים מהעבודה, או רק אם לוקחים בחשבון שאוטו עולה בין 1,000 ל-1,500 ש"ח בחודש, כולל הביטוחים, הטיפולים, המיסים והאגרות השונות. והדלק, כמובן.

ואף אחד לא מדבר על הקשר בין פוליטיקה והון בהקשר הזה.יושבים לוביסטים וקובעים מדיניות. תעשיית הנפט כבר מזמן הפכה להיות אחת התורמות הגדולות במערכות בחירות בארצות-הברית. גם כאן יש נציגויות שבוחשים בקדרה.

אז מוכרים את האוטו, לא משדרגים סלולר. חוסכים. אין ברירה. זה לא שבחוצלארץ יותר טוב. גם שם יקר. אין לאן לברוח. לעזאזל.