יוצאת מארון הקודש

[מול המחשב, השעון מראה 18 באוקטובר. במקרה יצא, בחיי, שהיום, לפני 6 שנים בדיוק, קיבלתי את טיפול הכימותרפי הראשון שלי, מתוך שמונה סיבובים של כימו, שהגיעו אחרי שני ניתוחים. לאחר הכימו, סדרה של 33 הקרנות. התחלתי לחשוב על מה זה אומר, מעבר לעובדות הברורות, המספרים, הימים שעברו בין לבין ומאז. ובמקרה נתקלתי בטור מעצבן במיוחד על האחריות שלנו כמטופלות סרטן השד לתחזק זוגיות. אני עייפה מהטורים המטומטמים האלה. הגיע הזמן להפסיק לפרסם את הטורים המטומטמים האלה. הם לא  מלמדים אותך משהו חדש. הם רדודים ושטחיים וסתומים ומעצבנים. הם עלבון לאינטליגנציה. הם לא משרתים כל טובת הציבור, הם לא עושים דבר למעט לעצבן ולהזכיר לנשים שמלבד האחריות הרבה הרובצת על כתפיהן בימי טיפולי הסרטן, הן גם צריכות לעשות את האקסטרה מייל ולוודא שהגבר שלהן מבסוט] 

 לפחות פעם בשבוע אני חוזרת ואומרת לעצמי לא להיכנס לוויינט. ובכל זאת נכנסת. ואז אני אומרת לעצמי לא להיכנס לכתבות של מדור בריאות (או לחלופין, לא להיכנס לכתבות של דוקטור איתי גל). אני אומרת את זה לעצמי כמה פעמים, וזה לא עוזר. יש בי איזה יצר הרס אינטלקט עצמי, ואני ממש מתפתה ללחוץ על הכתבה והפעם עשיתי זאת כי מדובר בכתבה שנוגעת לסרטן השד. ובתור שורדת של החרא הזה, בעודי קוראת את "הכתבה" חשבתי למה, לאלף עזאזל, אישה שעוברת את תופת הטיפולים של ניתוח-כימו-הקרנות צריכה לקרוא ולהפנים "למה חשוב לשמור על הגחלת גם בימי הטיפולים הקשים". 

 למה באמת. ברצינות אני שואלת. זה לא בסדר לא לרצות להזדיין עם הבנזוג שלך כמה חודשים? מה יקרה? ימות העולם? הוא יעזוב אותך? שיעזוב הבנזונה. הבעיה שיש לי עם הטור הזה היא שילוב של טעם רע באיך עורך המדור החליט על כותרת משנה (לשמור על הגחלת, כן? יענו ברבאק) ועל השטחיות בטור עצמו שכתוב בסגנון טור טיפים של תוכניות אירוח בוקר בערוץ 2. 

 "נשים שמתמודדות עם סרטן השד נמצאות במאבק הישרדות, כך שהזוגיות, הרומנטיקה והמיניות נדחקות לשוליים."

מהרגע של הגילוי, הגוף שלך לא שייך רק לך. הוא שייך לרופאים ולאחיות ולטכניאות של מכון הקרינה. הוא שייך לזאת שלוקחת לך דם לפני שאת מקבלת את הכימו, ולטכנאית הקרינה שעושה לך מדידות של הציצי שלוש שעות כדי להגיע לרמת הדיוק הגבוהה ביותר. יכולת ההתפשטות שלך, כחולה - כבר לא אדם (או חווה) - משתכללת מביקור לביקור, מטיפול לטיפול. המהירות שאני מורידה היום את החזייה מהגוף שלי היא מטאורית. שש שנים, ברטרוספקטיבה, וואלה, נהייתי אלופה. אז הגוף שלך כבר לא שלך, לתקופה מסוימת. את בהלם, את נקרעת מהלקאה עצמית כי את אוטומטית מאשימה את עצמך בסרטן. לוקח זמן להחזיר לעצמך את הכוח הנפשי ולהבין שהיי, סרטן זה לא משהו שבא בהזמנה, זה לא שהגוף היפה שלך בוגד בך. סרטן קורה, לאחד משלושה אנשים על פני כדור הארץ. סרטן השד קורה לאחת משבע (זה כבר מזמן לא "אחת מתשע". החרא הזה מתעצם והולך, גם בקרב נשים בנות עשרים ושלושים. זה כבר לא מחלה של דודות וסבתות). 

 אז כן, את נכנסת למוד של הישרדות, קובעת תורים, עוברת ניתוח, רואה רופאים ורופאות ואחיות, וכולם מבקשים שתתפשטי ואת נהפכת למטופלת ממוכנת. יש את השבועות הראשונים, בין ניתוח לכימו ראשון, שאת על מוד הישרדות, התארגנויות, משלמת חשבונות, מסדרת דברים כי את יודעת - כך הרופא שלך אמר - שהחודשים הבאים הולכים להיות קשים, ושתעברי כל מיני דברים נפשיים וגופניים, ושהשיער ינשור, והפנים יתעגלו מהסטרואידים, והתרופה הזאת שמכניסים לך לגוף שמקפיאה את הפעילות ההורמונלית , כדי שהביציות שלך לא ייפגעו (ועמו הפריון שלך, שחשוב, בעיקר אם את אישה צעירה, שמתכננת להקים משפחה מתישהו) מפחיתים לך את הסקס-דרייב לאפס. ויש לך מנאופזה וחלושס, ומה לא. והדבר האחרון שאת יכולה לחשוב עליו זה תנוחות סקסיות ולשונות מתלפפות. בחיי. הייתי שם, שש שנים אחורה. את. לא. חושבת. על. סקס. את חושבת על היום הולדת הבא שלך, שאינשאללה תחגגי עם שיער קצר, אבל עם שיער.

 עכשיו, זה לא שהזוגיות, הרומנטיקה והמיניות נדחקות לשוליים. לשוליים נדחקים הרבה דברים אחרים, כמו עבודה או לימודים, כמו טיול שתיכננת להודו ונאלצת לבטל את הכרטיס טיסה בשיחת טלפון אחת קצרה, מהבית חולים. התקשרת לסוכנת הנסיעות שלך, שהיא במקרה גם חברה קרובה, ואמרת לה, אחותי, צריך לבטל את הכרטיס להודו. החיים זימנו לי מסלול אחר. 

הזוגיות לא נדחקת לצד, המיניות לא נדחקת לצד. הרומנטיקה לא נדחקת לצד. הן פשוט מקבלות הקשר אחר לגמרי. את עסוקה בלחשוב עליהן. את עסוקה בלחשוב על מי ירצה אותך אחרי שתבריאי, מי יסכים בכלל לצאת איתך עם הציצי המעוות הזה מהניתוחים שעברת, ושתי הצלקות שמתנוססות על הגוף המתוק שלך. את חושבת על הבחור האחרון שיצאת עמו, שהיה קצת טמבל אבל חמודיק לגמרי, אבל וואלה, הוא אמר לך, בוביק, יש לך ג'ולה בציצי, שמת לב? ואת אומרת, כן, כן. כבר קבעתי תור לרופא ליום שני הבא, אל תדאג, בוא נמשיך להתמזמז. שש שנים אחרי ואת חושבת על הבחור הזה שהיה גר מעבר לכביש ברחוב שבו גרת אז. שפגש אותך שנה אחר כך במקרה באוטובוס, ואמר יואו, איך יפה לך שיער קצר, נסעת בסוף להודו? ואת אומרת, לא, מאמי. הג'ולה ההיא, זוכר? זה היה סרטן. והא יחייך לעברך, וישתוק כל המשך הנסיעה עד שירד ברחוב המסגר.

שש שנים אחרי, אני קוראת "כתבה" וחושבת על הדייטים עם אותו בחור, חולוני מתוק, שיום אחרי שאמרו לי שזה סרטן התקשרתי ואמרתי, מאמי, אתה באמת מאמי, אבל לא מתאים עכשיו, יש לי דברים אחרים על הראש. ולהבין שכל השנה הזאת שנמתחה כמו נצח הוא חשב שנסעתי להודו. 

הרומנטיקה לא נדחקת לצד אם אין לך זוגיות. ולא היתה לי זוגיות בערך שנתיים ומשהו מרגע הגילוי. אז נניח את זה בצד לרגע. אבל המיניות. בואו רגע נדבר על מיניות. המיניות לא נדחקת לצד. המיניות עומדת במרכז תשומת הלב, במלוא כובדה וחשיבותה. המיניות מקבלת צורה אחרת, ריח אחר. המיניות נבחנת במיקרוסקופ אכזרי של ממש. ההורומונים שלך לא פועלים למשך שנה בערך. את לא מקבלת מחזור המון המון זמן. הגוף שלך חלק, אין שיער. לא במפשעה ולא גבות, לא ריסים ולא על הזרועות. זה לא רק שהרגליים שלך חלקות. הכל חלק. ודווקא כשאת נחשבת להכי סקסית על פי אמות מידה של טלוויזיה-לאישה-את-קוסמופוליטן-פרסומות-ערוץ2, הדבר האחרון שאת חושבת עליו זה שבא לך זיון. כי המיניות שלך נהפכת לא-מיניות. החֵסֵר הוא הנוכח. 

אבל את כן חושבת על זיונים. ועל סקס. ועל לעשות אהבה. את כן חושבת על זה, אבל בהקשר אחר, של "כשאני שוב אהיה בריאה, אני אעשה מלא סקס, ואוהב את הגוף שלי כפי שמגיע לו, כפי שהוא ראוי לאהבה" (חושבת, אם אוהב את הגוף שלי יותר, הוא לא יחולל שוב סרטן, כאילו סרטן הוא משהו כזה שלא מתרחש כשיש מספיק אהבה. אני מוצאת פה קו ישיר ל"האשמת הקורבן"). לעתים את חושבת על סקס, וזה מחזק אותך קצת, בפנטזיות ובמחשבות החצופות על איך תעשי מלא סקס, ואז את ממתנערת מהמחשבות האלה ואומרת, אבל עם מי. מי ירצה אותי ככה, מי ירצה להתחתן איתי. אני פצצת סרטן מתקתקת. הסרטן עלול לחזור, מה פתאום זוגיות, אני לא רוצה למות למישהו ולהרוס לו את החיים. 

"לשמור על הגחלת בימים הקשים", איזו בחירת עורך אומללה של מלים. כאילו מדובר בימים שבהם, נגיד, כואב הראש, או יש אוברדראפט בבנק. סקורניק, החתום על הטור-אודטה-הזה שעוסק באיך לשמור על הגחלת בימים הקשים הוא מאמן אישי וזוגי ליצירת חופש בחיים. אני לא נגד מאמנים לחיים וכל זה, אני חושבת שהטור הזה הוא דוגמה לאיך אימון לחיים הוא בהרבה מקרים שטחי, כאילו כל מה שאני צריכה לעשות זה איזו רשימת טיפים שיגרמו לי להרגיש טוב יותר בזמן תופת הסרטן. כי זאת תופת. זה מגעיל וכואב והופך לך את העולם. שלא יהיה ספק. ואם העורך של מדור בריאות חשב שהטור הרדוד הזה יעזור למישהי מאיתנו, ובכן, אז זה לא. ונכון שזה אוקטובר וזה חודש המודעות לסרטן השד ומלא אחיות ושותפות למאבק מסתובבות עם הסרטים הוורודים בדש, אבל מר-עורך-מדור-בריאות צריך להבין שמשפט כמו "אל תוותרו על המגע. חיבוק ונשיקה, ליטוף ועיסוי מאפשרים קירבה מיוחדת, שבה כל אחד מבני הזוג יכול להביע את הכרת התודה ולחוש שותף לחוויה הקשה שעוברת עליכם." הוא חתיכת משפט מטומטם. אני עוד לא סגורה על למה זה כל כך מרתיח אותי. אולי כי כשעוברים כימו (וזה לא רק אני מספרת, תשאלו מסביב), מרגישים שהגוף מסריח. הכימו מסריח לנו את הגוף מבפנים החוצה. הריח שלו נוזל החוצה מהנקבוביות. ולפעמים הדבר האחרון שבא לך זה חיבוק או נשיקה או מסג'. הגוף רגיש, העור רגיש. העצמות כואבות. יש נימול בכפות הידיים והרגליים. יש לך צמרמורות. את פאקינג קרחת. אולי זה בסדר לא לרצות מגע. אולי זה בסדר להגיד מאמי, הכימו הזה מחרב לי את הצורה, אני לא בעניין של לשמור על הגחלת. אני עכשיו במאבק על החיים שלי, אני הולכת לישון. זה כל מה שאני מסוגלת עכשיו לעשות. 

יש מישהי, פילוסופית חינוך מהממת שאני מתה עליה ועל הספרים שלה. קוראים לה מקסין גרין. היכרתי אותה בלימודי התואר השני והיא כתבה לא מעט דברים על חופש. כשאנחנו אומרים חופש, למה אנחנו מתכוונות? יש חופש ל- ויש חופש מ-. שני סוגים שונים של חופש שלא תמיד חופפים זה לזה. חשבתי על האבחנה החשובה של מקסין גרין כשקראתי את הטור של סקורניק. 

 כשיש לך סרטן ואת עוברת את הטיפולים המכאיבים והקשים, יש לך חופש ל- 

יש לך חופש להתלונן, להיות קוטרית, לישון המון. יש לך חופש להגיד דברים בפרצוף לאנשים שאולי לא היה לך אומץ לומר קודם לכן כשהיית בריאה. יש לך חופש לדבר על סרטן כאילו את והוא כבר שנים במערכת יחסים דיספונקציונלית. יש לך חופש ללכת לנוח מתי שמתחשק לך, יש לך חופש לפתח הומור שחור במיוחד על המצב שלך. יש לך חופש להגיד למרצה שלך שהיום את לא מגיעה כי את מרגישה ממש חרא. יש לך חופש לשבת בסלון בבית של ההורים שלך ולגלגל ג'וינט, ואף אחד לא יגיד כלום, כי יש לך סרטן וג'וינטים עוזרים להקל על כאבי התופת שהכימו גורם. יש לך חופש להגיד לעצמך דברים שלא העזת להודות בפני עצמך קודם לכן. למשל, שאולי את כן רוצה להיות אמא יום אחד. יש לך חופש לתכנן תוכניות נועזות וחסרות תקדים. פתאום יש לך חופש, בגדול, לשבת עם כימותרפיה תקועה לך בזרוע יד שמאל, וביד ימין להחזיק עט ופנקס ולכתוב את הרשימות שבהמשך הדרך יובילו אותך ללימודי תואר שני בחו"ל. יש לך חופש לחלום חלומות שלא העזת לחלום קודם. את מגיעה לנקודה בחיים שבה את מבינה, אם עברת כמעט שנה של טיפולים, ושרדת, את יכולה לעשות הכל. 

 יש לך גם חופש מ-

יש לך חופש מהעבודה וחופש מאנשים שרגע אחרי שסיפרת להם על הסרטן הם נעלמו. יש לך חופש מלדאוג לכסף, יש לך חופש מלהתנצל על דברים שאת עושה. כמו לפרוץ בבכי באמצע האוטובוס בדרך לסמינר הקיבוצים. או כמו ללכת להצגה יומית כפולה, סרט אחרי סרט, מיד אחרי הסשן עם המטפלת שלך שישבת אצלה בקליניקה, בכית שעה, שילמת 200 שקל והיית חייבת לברוח לעולם אחר, מדומיין, באולם חשוך, ולחגוג על פופקורן במחיר מופקע. את לא מתנצלת יותר על דברים שאת עושה, חושבת, אומרת. אם יש לך מזל, את תפסיקי להתנצל על מי שאת גם אחרי שייגמרו הטיפולים. דף חדש את לא תפתחי, כי אין באמת דבר כזה, אבל החלטה מהסוג של 'לא מתנצלת יותר על ההחלטות בחיים שלי' עשויה לשמור אותך (1) מבסוטה לגמרי ממי שאת לומדת להיות ו(2) בריאה, שפויה ומוותרת על כל הבולשיט של לייפות דברים ולרֵצוֹת אחרים וכל זה. בניגוד לכל מיני כותבי ספרים ניואייג'ים וטורים באתרים פלצניים של מהות החיים וכל זה, אני לעולם לא אתייחס לסרטן כמתנה. סרטן זה חבילה אחת גדולה של חרא שנזרק על הפרצוף שלך ועל החיים שלך. סרטן זה בומבה, זה אלימות. סרטן זה זובי אחד גדול שהורס לך את החיים. אבל מה, אחרי שהוריקן החרא הזה הסתובב לך בחיים שנה, נגיד, במקרה הטוב, עם ההריסות את לומדת להתמודד בעצמך. וברוב המקרים את עושה את זה לבד. אם יש לך מזל, יש לך מטפלת מעולה שעוזרת לך לעשות סדר בחיים שאחרי ומשפחה תומכת שנותנת לך פשוט להיות, גם אם אין להם מושג איך לאכול אותך עכשיו, פוסט-סרטנית שכמותך. ואם יש לך ממש מזל טוב, יש לך חברה אחת או שתיים שיחזיקו לך את היד ויעזרו לך להבין מה קורה שם בראש שלך, ובגוף החמוד הזה שלך שגם שש שנים אחרי עדיין מחלים. הן יבכו איתך ויצרחו איתך. הן יחגגו איתך כשתצייני שנה של בריאות, וחמש שנים של בריאות. במקרה שלי, בינדרית האהובה היתה הדבר הכי חשוב ויפה וחכם ומהמם שיכולתי לקבל. בינדרית היתה המתנה שלי. לא הסרטן. עד היום בינדרית ואני מדברות על הסרטן. רק איתה אני מסוגלת לחלוק מצוקות (עד היום אני לפעמים חוטפת פחדים. מתחיל לגרד לי ברגל, בלי סיבה, אני ישר חושבת..  מוצאת נמשים חדשים בזרועות, אני ישר חושבת...  כואב לי קצת בבטן, או יש לי סחרחורת, או ישנתי יותר מדי, אני ישר חושבת... ). 

 יש לך גם חופש לבחור מי החברים/ות שלך. יש לך חופש להציב מחדש גבולות עם עצמך ועם אחרים. עם הבוסית שלך בעבודה, עם קולגות. יש לך גם חופש להגיד, מר סקורניק, הטור שלך טפשי, רדוד ומבאס בטירוף. כי אם נראה לך שבשלוש מאות מלים תאמן מטופלות סרטן לשמור על הגחלת בימים הקשים, כאילו זה לא בסדר אם לא יבוא לנו כמה חודשים, אז תראה, אתה במקצוע הלא נכון. ולמר-עורך-מדור-בריאות, אתה דביל. והעובדה שמדובר בשיתוף פעולה של שני גברים אינה מפתיעה אותי. מותר לנו, מטופלות סרטן, לסובב את הגב ולא לרצות חיבוק או נשיקה. מותר לנו לעשות את זה בלי שום קשר למצב הבריאותי שלנו. לסכם מציאות לתוך משפט אחד "הדבר הופך קשה במיוחד אחרי ניתוח או כריתת שד, כאשר צורתו של השד נפגעת ונותרת צלקת קשה ורגישה" זה הדבר הכי לא רגיש שנכתב לדעתי אי פעם בהקשר של כריתת שד או עיוות של השד כתוצאה מניתוח למפקטומי. קראתי ספרים שלמים על סרטן השד, בהם פרקים שלמים הוקדשו ללמפקטומי או מסטקטומי. וכאן מודיעים לנו שמדובר בעניין רגיש. באמא שלכם?