כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2009
חורף בחוץ, אביב בלב
ערב חג ההודיה האמריקאי (או כמו שחברתי בלנקה קוראת לארוחה המקורית "דייט רייפ") צויין השבוע ביום חמישי. הוזמנתי לארוחת החג על ידי חברי כריס, שהוא תוצר של משפחה אמריקאית קתולית (-:. יש לו שלושה אחים ושלוש אחיות, ולשתיים מאחיותיו יש ילדים (סה"כ 7). אני הייתי שם, וגם הבת זוג של כריס, והשותף שלו לדירה טנמיי (סטודנט מהודו שעושה פה תואר שני). המשפחה הגדולה של כריס קיבלה אותנו בחן. זה חג ההודיה הראשון שלי פה, וזו הייתה חוויה מיוחדת מאוד.
לפני שהתישבנו לאכול אוכל מסורתי (הרבה תפוחי אדמה בפורמטים שונים) עמדנו במעגל והחזקנו ידיים. אמא של כריס ניהלה את המעגל וביקשה שכל אחד ואחת מאיתנו יאמר על מה הוא או היא רוצים/ות להודות השנה. היה מרגש מאוד, בעיקר לשמוע את הילדים הקטנים, שאמרו תודה על סבתא, ועל האוכל הטעים, ועל הגננת ועל המשחקים. המבוגרים היו פחות מקוריים ואמרו תודה על המשפחה והחברים, על הבריאות ועל האפשרות לרכוש השכלה.
זה היה ערב משפחתי אמריקאי מיוחד, כששיאו היה פירוק פינייאטה עמוסת ממתקים ומתנות לילדים, לרבות בלונים, גרביים, דבק זוהר והמון שוקולדים וסוכריות. עמדנו בחוץ, לבושים במעילים, כפפות וכובעים, מחובקים וצוחקים בטמפרטורה של אולי 2 מעלות.
מלבד חג הודיה משמח ומחוייך, הייתי השבוע ברינו, נוואדה. אין הרבה מה לספר מלבד העובדה שהיכרתי בחור חדש שעושה לי טוב על הלב. היכרנו בכנס חינוך בוויומינג לפני חודש וחצי, ומאז שמרנו על קשר צפוף במיילים ובשיחות טלפון. השבוע היה לי חופש של שבוע בגלל החג, וזאת הייתה הזדמנות פז לטוס לשם, ולבלות עמו ארבעה ימים. המרחקים פה מטורפים. הטיסות יקרות. אנחנו עדיין מנסים להבין איך אפשר, אם בכלל, לעשות את זה. החלטנו שאנחנו מתכננים כל פעם חודש אחד קדימה. אז בחג המולד אני מקבלת אותו במתנה. הוא יבוא לפה, ואז נראה. בינתיים אני מתגעגעת מאוד. זה מדהים באיזו קלות אפשר להתחבר לאדם חדש. כמעט ושכחתי איך זה. והדבר הכי נפלא בכל הסיפור עמו הוא שהוא מתייחס אליי כאל אישה, במלוא מובן המלה. וזה חדש לי ומרגש מאוד. ואני מרגישה 100% אישה לידו, לצדו. וכשלפני שעתיים הוא התקשר ואמר שאסור לנו לתת למרחק להיות מחסום, ואני אמרתי לו שהוא צודק, הבליחה בתוכי מחשבה, או חשש, אבל מה אם...
ובכל זאת, על אף המרחק הגדול, יש בי אופטימיות. הוא לא גר בישראל או בסינגפור. הוא פה, במרחק של איזה אלף ומשהו קילומטרים. ועוד חצי שנה הוא מסיים את הדוקטורט בנוואדה, והכל פתוח. ואולי עוד חצי שנה כבר לא נרצה. מי יודע. אז מתכננים רק חודש אחד קדימה. ולוקחים נשימה עמוקה, ואז עוד אחת. ובשקט בשקט מתפללים. שיצליח. אינשאללה שיצליח. הוא כל כך טוב אליי.
בערב חג ההודיה הודיתי גם עליו. ועל מה שהוא גורם לי להרגיש, ועל האהבה שהוא מרעיף בכל אימייל, ועל החיוך הכי יפה בעולם, ועל ההבטחה הזאת שפתאום מתקיימת לה במרחב הזה בינינו. ועל הפרפרים החדשים שהתעוררו בתחתית הבטן, והחיוכים הספונטניים שאני מקרינה בלי לשים לב. איזה כיף. חורף בחוץ, אך אביב בלבי.
אמש הייתי בהופעה של Swell Season. היה מעולה. הלכתי לבד. זאת הפעם הראשונה שאני הולכת להופעה לבד. ונהניתי. וכשמרקטה אירגלובה שרה את "If you want me"', וכשגלן הנסרד שר את "Maybe I was born to hold you with therse arms" חשבתי על הבחור החדש. ושהייתי רוצה להחזיק לו את היד בהופעה, כי זאת הופעה שרוצים לאהוב, ולהתחבק ולהתנשק עד שנגמרים הכוחות (ובדיוק עכשיו הוא התקשר רק להגיד שהוא מתגעגע. מתוק).
אני בריאה, ונאהבת, וזה מה שחשוב. את כל השאר אפשר לקנות, נכון?
| |
עדכונים פה
פגישה אצל רופא באמריקה זאת חוויה מדהימה, מזככת, מרעננת. יש קליניקה בקמפוס וצריך להזמין תור, כמובן. כשהגעתי, אחות קיבלה אותי בחדר ההמתנה בחיוך, ואמרה לי ברוכה השבה (שזה קצת מצחיק, אבל לא משנה). לפני שאת רואה רופא, בודקים לך חום, לחץ דם ושוקלים אותך. בגלל שרכבתי על אופניים לקליניקה, החום שלי היה קצת מוזר. אני עוד לא יודעת לחשב בעל פה פרנהייט מול צלזיוס, אבל האחות אמרה שזה בסדר ואין מה לדאוג.
"תיכנסי לחדר, הרופא מייד יגיע", היא אמרה ואני המתנתי. הרופא מקיש על הדלת לפני שהוא נכנס (וכך גם האחות אחר כך, כשהיא מביאה את מה שהרופא ביקש ממנה להביא לי, כמו הפניה לרופא ופרטים של מרפאה אחרת). חיוך מאוזן לאוזן, בוקר טוב, מה שלומך, איך את מרגישה היום, מה אני יכול לעשות בשבילך? והכל, כאמור, בחיוך, אמיתי, מהסוג שרוצים שיהיה דבוק לנו לפרצוף כל הזמן.
אז רציתי הפנייה לאונקולוג לביקורת תקופתית, ופרטים על חיסון של שפעת החזירים וגיליתי שאני כבר לא נחשבת קבוצת סיכון, כי עבר זמן מהכימותרפיה האחרונה ואני בריאה בסך הכל, והשותפה שלי לדירה חלתה בשפעת החזירים לפני שלושה שבועות, ולא נדבקתי. אז זה אומר משהו חיובי מאוד על המערכת החיסונית שלי. אני גם בולעת ויטמינים טובים, ועושה פילטיס ורוכבת על אופניים והולכת המון. אז בשורה התחתונה אני בריאה.
ורציתי גם לדעת אילו חיסונים אני צריכה לעשות כי אני מתכננת לטוס לקולומביה לשלושה שבועות. אז הרופא, מהמם במהממותו, אמר "בואי נבדוק באינטרנט", ואז ישבנו וגלשנו יחד לאתר של איזו מחלקה במשרד הבראות האמריקאי, והוא ישב וכתב לי אילו חיסונים אני צריכה ואחר כך האחות באה עם טלפונים של מרפאה שעושה חיסונים למטיילים. האחות שאלה גם אם אני רוצה ש*היא* תקבע לי תור לאונקולוג, ולא יכולתי להפסיק לחייך, בערך כמו הרופא, ואמרתי תודה ושוב תודה, וזה בסדר, אני יכולה לקבוע בעצמי.
אבל אני לא רוצה לספר רק על רופאים וביקורות. זה פשוט הדבר שעשיתי היום על הבוקר, ואחר כך שיעור פילטיס, ועכשיו אני בבית, מתכוננת ללכת לעבוד ואולי אחר כך איזה סיבוב במרכז העיר, כי מזמן לא הייתי שם. סוף סוף התחלתי ממש לגור פה, כלומר להפסיק לחשוב שאני בטיול אחרי צבא, ולהבין שזה הבית החדש שלי, מה שאומר שאני צריכה לברר דברים וללמוד. למשל, איפה עושים תיאוריה בשביל להתחיל ללמוד נהיגה. לקחתי 30 שיעורי נהיגה בישראל לפני עשר שנים ולא המשכתי. פה חייבים לעשות תיאוריה (בעלות של 6.5 דולרים) וכשעוברים את המבחן צריך לשלם עוד 11.5 דולרים בשביל הנפקת האישור להתחיל ללמוד נהיגה. לא חייבים מורה מסודר, אפשר לבקש מחבר או חברה שילמדו אותך. השותפה שלי כבר התנדבה לתת לי שיעורים, מה שאומר שאינשאללה עד האביב אני כבר אהיה בעלת רישון. מה שאומר שכשאגיע במאי לישראל, אוכל לקחת את האוטו של אבא שלי ולטייל קצת. אף פעם לא עשיתי את זה. אני חושבת שבגיל 33 באמת שהגיע הזמן.
אני מטיילת לא מעט. הייתי בוויומינג ובאורגון. ויומינג מדהימה, יפה כל כך, לפחות בחלקים שהייתי. ג'קסון הול הוא מקום משגע, ועשינו טיול לפארק ילו סטון ולפארק גראנד טיטון. הייתי גם בפורטלנד לסוף שבוע והיה מגניב מאוד. זאת עיר ענקית, בערך פי 4 מתל אביב. מלא אנשים גרים שם. יש שם שכונות מגניבות, ורחובות צבעוניים והשלכת הייתה יפה יותר מתמיד בסוף השבוע שטיילתי שם.
אני לומדת המון ועסוקה מאוד, אבל לא שוכחת לקחת הפסקות מפעם לפעם ולטייל, ליהנות, לראות הופעה. ההופעה הבאה שאני הולכת לראות תיערך ב-27 בנובמבר, פה בעיר, השחקנים של הסרט ONCE (שזכו באוסקר על השיר שלהם Falling Slowly) בסיבוב הופעות בארה"ב. הם יגיעו בינואר לאירופה להמשך סיבוב ההופעות, אז אם אתם מתכננים גיחות לאירופה בחודשיים הבאים, כדאי לבדוק אם הם מופיעים איפה שתהיו. לזוג המנצח הזה יש עמוד במיי ספייס, תחפשו לפי Swell Season. תאזינו למוסיקה שלהם (המון קטעים גם ביוטיוב) ותלכו לראות אותם אם זה מסתדר.
ד"ש חמה,,
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
