יוצאת מארון הקודש

כשנולדת היית לבד. אמנם לא ממש לבד. היתה שם אמא שלך, ורופאה ואחות, אולי יותר. אבל תמיד אומרים שנולדים לבד. ומתים לבד. אלא אם כן התרסקת במטוס בואינג ענק ממדים. או בתאונת רכבת. או משהו המוני אחר. אבל נולדים לבד ומתים לבד.

וגם כשיש סרטן מרגישים לבד. לבד לבד לבד.

היו בעיות לפני, ברור. מי שאומרת שאין לה בעיות בחיים, היא שקרנית. ואז הסרטן הגיע, וכל הבעיות התגמדו. ואז נכנסים למין שגרה שכזו. כל כך הרבה רופאים ומרשמים והסברים של אחיות עייפות. וכל כך הרבה מחטים ומאמרים באינטרנט על סרטן השד. ואז כל כך הרבה תופעות לוואי. וכל כך הרבה עייפות ותסכול. והאנשים נעלמים. החברות נעלמות. איך כל כך מהר דברים משתנים, חוזרים לשגרה במהירות מסחררת.

והאכזבה הזו שניבטת מהעיניים בכל בוקר מול הראי עת אני בוחנת את מעט השיער שנותר על הראש. הנה, עברו עוד שלושה ימים וההיא לא הרימה טלפון. והשנייה לא חושבת בעצמה להגיד לי, היי, אולי אני אבוא ואקח אותך אליי. תבואי, אולי תישארי לישון סוף שבוע. הן כולן יודעות כמה קשה לי בבית, עם הלבדות הזו. אבל איפה הן ואיפה אני. צריכה לנסוע במיוחד לתל אביב בשביל לאכול איתן ארוחת בוקר או צהריים. למה שלא יבואו אליי. אז מה אם לא נוח. זה לא שאני גרה בדימונה, מרחק של מאות קילומטרים מכל מה שהן מכירות. כולה דאון טאון חולון. יש פה אפילו סניף של ארומה וקפה קפה. כמעט תל אביב. באמת באמת.

טלפון. מה נשמע. מה חדש. איך את מרגישה. מה שלומך. אז את יותר בסדר? אה, לא? מזותומרת את מרגישה זוועה. אבל גמרת את הטיפולים היותר קשים. אה, נפשי. הבנתי. את עדיין הולכת לטיפול, לא? יופי, תדברי עם המטפלת שלך על זה. נו, אל תנזפי בי עוד פעם, את יודעת שאין לי מה להגיד לך כשאת מדברת על מה שעובר עלייך. אני מרגישה שאין לי מלים. אה, את לא צריכה שאני אדבר? אוקיי. סתם, להיות איתך? אוקיי. טוב, נראה שבוע הבא. אני חושבת שהערב אני מארגנת לי איזה דייט.

טלפון. מתי את באה לבקר אותנו? ממי רוצה להכין ארוחת ערב. היא בשלנית משהו משהו. תבואי, יהיה כיף. מה זה צפון תל אביב, קטן עלייך. קחי מונית. כולה 50 שקל לכיוון. אז מה אם אנחנו גרים בקומה שלישית בלי מעלית. תעלי לאט. תבואי, נו, מה אכפת לך, אז מה אם קר. תתלבשי טוב טוב. ממי הכינה מרק חבל על הזמן. אני למדתי השבוע להקפיץ משהו משהו. טוב, אז כשתתאפסי על עצמך, תרימי טלפון, נכין מרק עוד פעם. ממי נורא רוצה לפגוש אותך, סיפרתי לה עלייך המון. באמת הגיע הזמן שתיפגשו.

טלפון. היי מותק. איך את. הבנתי שהפסקת ללכת לעבודה כי את מרגישה רע. טוב, תשמעי, אני חייבת להיכנס פה לאיזו פגישה. אם את צריכה משהו תרימי טלפון או מקסימום תסמסי. ביי, חייבת לעוף, קוראים לי.

טלפון. אני מת לראות אותך, מתי תבואי אליי. אז מה אם את עייפה, את כל הזמן עייפה. תבואי, אני אגלגל משהו טוב לבחילות שלך. פתחו פה סושייה מתחת לבית שלי, את חייבת לנסות. אני לא יכול לבוא אלייך, אין לי אוטו. אני יודע שגם לך אין, אבל את כבר רגילה לאוטובוסים, את מכירה את כל המספרים בעל פה. וואלה, בהזדמנות אני אקפוץ לחולון, חייב לבדוק את העיר הזו.

טלפון. קוקי, את חייבת להיכנס לבלוג שלי לקרוא כמה תגובות קיבלתי לפוסט שכתבתי עלייך. אנשים התעלפו.

אני מנתקת את הטלפון בבית. משתיקה את הנייד. הכי קרוב לבד.

ב-6 בדצמבר התחלתי לכתוב פוסט. בשלב מסוים התעייפתי והלכתי לישון. חשבתי להמשיך לכתוב אותו יום למחרת. זה לא קרה. העייפות הכניעה אותי. שלשום התחלתי להרגיש טוב יותר. זה מה שכתבתי בתחילת החודש:

עוד לא מובסת, אבל מרגישה מאוד קרובה לזה. היום נשברתי. בכי ובכי ובכי. לא רוצה את החרא הזה יותר. כימותרפיה זה זין כזה גדול. התופעות לוואי הורגות אותי. יש לי בפה טעם כאילו משהו זחל פנימה ומת. אני עייפה כל כך, למרות שאני ישנה בערך 12-14 שעות ביממה. יש לי חלומות מוזרים, אין לי ריכוז לעשות כמעט דבר, אני מסוגלת לעשות משהו אחד ביום - וזהו. לפעמים זה פשוט להחזיר טלפון לחברה שחיפשה אותי. לפעמים זה פשוט לענות לשני מיילים עד שהעייפות מכניעה אותי שוב.

אני הולכת ברחוב, רואה נשים עם המון שיער ומקנאה. בא לי לעשות קוקו או צמה, או סתם ללכת פזור, אבל אי אפשר. נמאס לי מהמטפחות והבנדנות והכובעים, נמאס לי שאני ישנה בלילה עם כובע פליז כי קר לי בקרחת. כל כך קר, כל כך לבד. אוף.

ובוכה, מהבוקר כבר בוכה. אני יושבת וקוראת כתבות באינטרנט ולא מבינה למה אני רואה מטושטש הכל, ופתאום מבינה שיש דמעות בעיניים. זה לא קרה לי אף פעם ככה. מצד שני גם מעולם לא קיבלתי כימותרפיה. והכימותרפיה הזו משגעת את הגוף, מתישה אותו. אני עולה במדרגות או שוטפת את החדר ומרגישה עייפות כאילו רצתי עכשיו מרתון. חוש הטעם נדפק, חוש הריח עובד יותר מדי. לא נותר לי כמעט שיער בגוף, הריסים התחילו לנשור. אנשים מסביב מרחמים עליי, אני רואה את המבטים. נשים מבוגרות באוטובוס מביטות בי ומצקצקות. מסכנה, מסכנה. הנהג מונית שלקח אותי לטיפול באיכילוב אמר לי "גם לאשתי היתה את המחלה. שתהיי בריאה, שהשם ישלח לך כוחות". סרטן. סרטן. קוראים לזה סרטן. כל הצקצוקים והכיבוס מלים מעצבן לי ת'תחת. מחלה, עאלק. סרטן קוראים לזה, לעזאזל. ולטיפולים בו מתווספות כ-30 תופעות לוואי שונות ומשונות. זה שאיבדתי את כל השיער זו התופעה שהכי פחות מטרידה אותי. השיער יצמח בחזרה עוד חודשיים בערך. אבל כשישבתי עם הנטורופתית שלי על רשימת תופעות הלוואי - פתאום, לרשום אותן על דף, ואז להזדקק לדף נוסף, זה היה לא פשוט. הפצעים בפה, והכוויות על העור שפתאום צצו, הריח והטעם, הרגישות, העייפות, גלי החום, הבחילות הקשות, הכאבים. כוסאמו ערס. יאללה, שייגמר כבר.

זה מה שכתבתי אז. הבכי נגמר רק ב-11 בדצמבר. זה היה משבר רציני, בעיקר רגשי. העומס היה היסטרי. חשבתי שאני לא יכולה יותר. רציתי להפסיק את הטיפולים. אף אחד לא מזהיר אותך כמה קשה זה עלול להיות.

עכשיו אני יותר בסדר. סיימתי ארבעה סיבובים של AC שזה סוג כימותרפיה הכי חרא שיש היום בשוק. התחלתי את הטיפול בטקסול. יש לי עוד שלושה סיבובים ממנו. תופעות הלוואי פחות חמורות. רק כאבים עזים בכל העצמות בגוף. העייפות פחתה מעט. מזמן לא הייתי ערה בשעה מאוחרת כל כך. הטיפול הכימי האחרון יהיה בסוף ינואר. אני סופרת את הימים, בחיי. אחר כך יש חופשה קצרה ואז 35 הקרנות ישר לציצי. כולי תקווה ששיא החרא מאחוריי באמת. שלא יבואו לי פתאום הפתעות שבוע הבא.

ויש גם דברים חיוביים. למשל: העור שלי חלק כמו של תינוקת בת חודשיים. אולי זה פילינג כימי כזה, כחלק מהחבילה הקוסמטית שזומנה לי בגילי הצעיר. וזה שלא צריך להוריד שערות? שוס. אני מסתובבת כבר חודשיים עם בתי שחי חלקים לגמרי ומבינה את אלה שעושות לייזר. זה באמת נעים יותר. עוד דבר טוב זה שלא משגעים אותי. שאני יכולה לרבוץ יום שלם במיטה, לראות סרט או לקרוא ספר. שהתחלתי לעשות סדר בחיים שלי. חקירה פנימית כזו על המקום שלי עכשיו בחיים, מה באמת טוב ונכון לי, ומה לא. הטלטלה הזו מזמנת התבוננות פנימה, וזה חשוב. אני כותבת הרבה במחברת שמסתובבת אתי בכל מקום. המחשבות שמתרוצצות, נכתבות במבולגן על השורות במחברת, וזה מעניין מה יוצא לפעמים כשפשוט כותבים בלי לחשוב יותר מדי על סגנון, תחביר ופיסוק נאות.

אז אני מטפלת בעצמי. יש לי מטפלת, ואני עושה דיקור במחטים, והתחלתי השבוע עם יוגה, ומשתדלת לשבת עם המדיטציות שלי כמה שיותר, גם אם לפעמים זה ל-7 דקות בבוקר אחרי שאני עושה פיפי ורצה מיד בחזרה למיטה כי אני קופאת מקור. אני לא עובדת כבר חודש בגלל המצב הבריאותי שלי, אבל אני מקווה לחזור לעבוד מתישהו בינואר.

ועכשיו אני אלך לישון.

לילה טוב.