יוצאת מארון הקודש

אני כמעט ולא רואה ערוץ 2 ו-10. צפייה בערורצים האלה מוציאה אותי מדעתי. החדשות נהפכו לבידור. הבידור נהפך לחדשות. לא ראיתי את האח הגדול ולא את מפרץ האהבה. אין לי מושג מה הולך בהישרדות. ריאליטי לא מעניין אותי, את החדשות שלי אני לרוב צורכת בערוץ 1 הממלכתי וב-CNN.

על "שבוע סוף" שמעתי באיזו שיחת קולר בלימודים. כולם התחילו להגיד סבבה סבבה, ואני תהיתי מה קורה לעם הזה. בירררתי ואמרו לי שזה מתוכנית טלוויזיה ושככה וככה קוראים לה ושהיא סאטירה. נגיד. אתמול, לפני שיצאתי מהבית להפגנה ממול הקרייה, שמתי להקלטה את שבוע סוף, כדי לראות מה התוכנית הזו שווה, וגם כדי לראות אם באמת ישדרו אותה, למרות "המצב".

במעבר חד אני עוברת עכשיו להפגנה - היה בסדר. אנשים התאווררו, צעקו. עמדתי שם והבנתי את תמצית הבעיה של השמאל הישראלי. אין לנו קול אחיד. היו לפחות שלושה מוקדים של רעש. התופים (גימיק חזק בעיניי), היהודים והערבים. כל אחת מהקבוצות משכה לכיוון שלה. התופים רעמו והיו שני מגאפונים. זה לא ממש עבד. השוטרים היו אלימים ומגעילים במיוחד, בעיקר הסמויים שהתגלו אחר כך כשעברו לצד של השוטרים והסתחבקו איתם. לקראת עשר כולנו התחפפנו משם. עלוב. ועדיין, זה היה טוב יותר מאשר להישאר בבית ולקטר מול הטלוויזיה.

בחזרה הביתה, קו 10, הנהג לא נכנס לרחוב יפת ועלה לשדרות ירושלים. מה קורה, שאלנו אני ועוד אישה אחת. "קיבלנו הוראה לא להיכנס לרחוב יפת", אמר הנהג. "זורקים שם אבנים על אוטובוסים". השעה כבר הייתה מאוחרת וירדנו בשדרות ירושלים, צעדנו יחד בירידה של רחוב ארליך - כל אחת לביתה. הרחובות היו ריקים מאדם כמעט. כשהתקרבתי לבית ראיתי להק של ניידות משטרה עם הצ'קלקות מופעלות וכל הקומפלט. מלא שוטרים ושוטרות עמדו ליד הניידות. הבטתי בהם משועשעת, אבל התאפקתי לא לומר מלה. הם נשאררו שם ברחוב עוד שעה ארוכה.

אחרי המקלחת בדקתי מה היה בשבוע סוף. ובדיוק כשהחדשות נגמרו, אורי גוטליב הופיע על המסך. וכך הוא אמר (העתקתי מלה במלה): "החדשות מעזה לא מפסיקות לזרום ואנחנו בשבוע סוף ממשיכים לעקוב ולהחזיק אצבעות לחיילי צה"ל. את התוכנית שעוד מעט תראו הקלטנו לפני הפעולה ובחרנו לשדר אותה כי כולנו חייבים טיפה של שגרה בכל הבלאגן הזה. ואם אפשר גם לצחוק קצת אז עוד יותר טוב. מערכת שבוע סוף מקדישה את התוכנית לתושבי הדרום בתקווה להעלות חיוך קטן גם בימים קשים כאלה. תיהנו ושיהיה שבוע שקט".

בדקתי כמה פעמים שזה מה שהוא אמר כדי לדייק בציטוט. הבוז לאורי גוטליב. מעניין מה אורי גוטליב של "עד כאן" היה אומר על גוטליב של "שבוע סוף". כי ת'אמת, עד אתמול בערב דווקא חיבבתי את גוטליב. עוד מהימים של הדמות הסהרורית שלו מעניין של זמן, דרך שוטטות שמאוד אהבתי, ובטח שהיה כיף לראות אותו בעד כאן. גם יצא לי לראות אותו באיזו הפגנה, לא זוכרת על מה. ואז מגיע הרגע הזה שהוא מקריא את ההודעה הממלכתית עד מיאוס של ערוץ 2. לא נפסיק לצחוק, כן? העיקר שחזיק אצבעות לחיילי צה"ל, ונקדיש את התוכנית לתושבי הדרום (מזל שהוא לא נקב בשמות של היישובים, או אמר התושבים היהודים). "טיפה של שגרה בכל הבלאגן הזה" משמעו, מתברר, תוכנית סאטירית לא מצחיקה בעליל. ראיתי קצת את המשכה. והיא באמת לא מצחיקה. הייתה שם אולי בדיחה אחת טובה: צריך לשים את אהוד ברק בראש החמאס ותוך כמה חודשים החמאס ייהפך ללא רלוונטי - זה באמת רעיון לא רע בכלל.

ספירת הגופות עוד לא נגמרה. בינתיים מדברים על יותר רמ-150 הרוגים בהפצצות של חיל האוויר ברצועה. בהארץ, שמזמן נהפך ללוקאל פטריוט, מיהר להעלות כותרת ראשית, איך לומר, קצת אחרת.

מתחת לבית שלי נערך היום פסטיבל שלושת החגים. דוכנים של שופינג עם מוצרים שיותר יתאימו לכיס של תושבי גטו אנדרומדה (חולצות ב-150 שקל, למשל). כמה דוכנים של אוכל, בימות בידור (הייתה סתומה אחת, ממש מתחת לבית שלי, שצעקה למיקרופון: "אני רוצה לשמוע אתכם קופצים גבוה גבוה!" ואחר כך איחלה חג שמח כפול ואז תיקנה למשולש. היא התחפשה לסבא סנטה ודיברה בעיקר שטויות, וכדי שהילדים ימחאו לה כפיים היא הכריחה אותם לצרוח איזה כיף וחיקה מתנות מפגרות כאלה, מפלסטיק, מהסוג שקונים עשר בשקל. אני לא אגיד את השם שלה, למרות שנוררא בא לי, הבטתי עליה מהמרפסת של הבית שלי במבט עצוב וחיכיתי שהדיסק עם המוסיקה הנוראית שהיא הביאה איתה יפסיק לקפוץ.

לפניה, או אחריה, אני כבר לא זוכרת, עלתה להקת מעורב תל אביבי. הם שררו - לאורך כל ההופעה - עם פלייבק. עשו תנועות חשודות ובעיקר היו מאוד קופצניים. הבמה הייתה קטנה מדי עבורם, אבל זה לא הפריע להם להידחק זה בזו ולענטז בשיר של ההוא מכוכב נולד, מויאל. עכשיו תסתכלו על המלים (מויאל כתב בעצמו):

ביפו הם שרו את זה. ביפו. עמדתי על המרפסת, הבטתי בלהקה, משתאה כולי. אר יו פאקינג קידינג מי?

אחר כך הגיעו החדשות על רצועת עזה וישבתי וחיכיתי לראות מתי החדשות יזלגו לרחוב שאני כל כך אוהבת. יררדתי לשפוך זבל ועשיתי סיבוב עד חומוס אסלי וחזרתי לחג' כחיל להספיק לראות את מרים טוקאן הנפלאה ששרה כל כך יפה ומרגש. ההופעה שלה הסתיימה ואז הדביל שהנחה בבמה הזו רצה להעלות להקה אחרת, אבל אז הגיע איש ואמר זהו. אין הופעות יותר. הרגו מאתיים אנשים ברצועה, אין סיבה לשיר. הדביל עוד הספיק לומרר במיקרופון שהוא קיבל הודעה מוזרה. הקהל החל להתפזר. המוכרים החלו לפרק את הדוכנים, לא שוכחים לעשות זאת בקריצה, כי ביקשו מהם יפה להתקפל וללכת. כבר כמעט שעתיים שיש הקלטה של מואזין. בשבע וחצי בערב תהיה הפגנה מול הסינמטק בתל אביב - הפגנה שתצטרף למחאות נוספות ביישובים נוספים בישראל. תבואו. זהו. פשוט תבואו.