כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
מחשבות של כמעט לילה
1. בשלושת הימים האחרונים לא החלפתי מילה עם איש ברגיל, כלומר פנים אל פנים. דיברתי גם דיברתי בטלפון, עם הסקייפ, במסנג'ר. אבל שיחה של שני אנשים כשאפשר לראות מימיקות ומבטים מחוייכים או מתשאלים, לא יצא לי. עוד שעתיים השותפה שלי חוזרת הביתה מהשבוע שלה אצל המשפחה בחוף המזרחי. אני מתגעגעת אליה, אבל יותר מזה, לא פשוט להודות, מתגעגעת לדבר פנים אל פנים עם מישהו או מישהי.
2. השותפה שלי מותקית אמיתית. היא בת 26, חכמה וחריפה, והיא מזכירה לי קצת את עצמי בצורך הזה לראות את האהבה של אנשים אליי בעיניים שלהם. היא עברה לגור כאן לגמרי, לא השאירה דבר מאחור מלבד משפחה. העמיסה על האוטו שלה הכל ונסעה לכאן, ארבעה ימים של דרך. היא אמריקאית שמאלנית, הצביעה לאובמה ופעילה סביבתית. היא בעניין של חיות. לפני כמה שבועות היא אימצה חולדה חמודה, שטיפלתי בה בעדינות בימים שהיינו כאן לבד. היום נתתי לה להסתובב קצת בבית, בתוך כדור פלסטיק גדול, והדבר הכי מדהים לגביה הוא שיחסית לגודל שלה היא מחרבנת ממש המון.
3. בערב דיברתי עם הבחור מרינו ואמרתי לו שזה לא עובד. הוא ביקש לדעת למה. אמרתי. מרחק. ואם אשתדל לבוא כל חודש, שאל. זה לא מספיק, עניתי. מקודם שלח לי הודעה, משהו מכמיר לב על לב שבור. לא ידעתי שאני מסוגלת לעשות ככה, לבחור. לא שברתי לב מאז גיל 16. שלשום דיברתי עם בינדרית, ואמרתי לה שזה מוזר, בגיל 33 פתאום זוגיות אחרי כל כך הרבה זמן של לא. שאני חושבת ששכחתי איך עושים את זה, וכמה נוחים לי החיים שלי בלי כל הרטט של הלב, כמה התרגלתי לעשות הכל לבד, תמיד לבד. שאני חושבת שאולי איבדתי את היכולת הזאת להיות חלק מ.
4. הבחור של רינו לא מתאים. הוא חכם ויפה וסקסי בטירוף. הוא בא מתרבות אחרת לגמרי, מתרבות שבה כשגבר אומר לאישה שלו שהוא אוהב אותה, הוא מתכוון שהוא רוצה אותה, להיות איתה. לעשות איתה אהבה. בהתחלה כשאמר לי שהוא אוהב, אמרתי לו שהוא מבלבל בשכל. איי לאב יו, וומאן, הוא התעקש. התעקשתי בחזרה. בביקור שלי שם בשבוע שעבר שאלתי. הוא אמר אני רוצה להיות איתך. זה מה שאני מתכוון כשאני אומר שאני אוהב אותך. וכשאתה באמת אוהב אישה, שאלתי, מה אתה אומר. אותו דבר, הוא ענה. בשבילי זה אותו דבר. אני אוהב אישה, אני רוצה להיות עם אישה.
5. ואולי זה בעצם כל הקטע. אנחנו רוצים להיות עם מי שאנחנו אוהבים. ואוהבות. כשאני אומרת לחברה שאני אוהבת אותה, אני רוצה לומר תהיי איתי. תהיי חברה שלי. תהיי בקשר, תבואי לבקר. בואי נלך לשתות תה בסגאפרדו, פרישמן פינת דיזנגוף. בואי נהיה חברות, אני אוהבת אותך. אני רוצה לראות אותך. כשאני אוהבת מישהו, אני רוצה להיות איתו. להקשיב לו, להקשיב לה. להגיד, היי את חברה כל כך טובה, ואני כל כך אוהבת אותך. בואי נמשיך להיות חברות כל החיים. אני רוצה לדעת שאת שם תמיד. אני מבטיחה להיות פה תמיד.
6. אני נכנסת לפעמים לבלוג של חברה שלי לשעבר, שנפרדה ממני לפני שנה ושלושה חודשים פחות או יותר. אני קוראת בבלוג שלה לפעמים, מתוך הרגל. נכנסת לפעמים לראות מה חדש. היא עוברת דירה אחרי עשר שנים בתל אביב. אני מנחשת שהיא עוברת לכפר סבא. יש לה אוטובוס משם ישר לעבודה. אולי הרצליה. גם משם יש לה אוטובוס. אני מכירה אותה מלפנים ומאחור, אבל לא מספיק כנראה, כי בחיים לא תיארתי לעצמי שהיא תשבור לי את הלב. לא ככה. יש לה תמונה בבלוג, חתוכה. היא מחבקת מישהי, ולפעמים אני מדמיינת שזאת אני. אפילו שאני יודעת שזאת לא אני. אף פעם לא התחבקנו בפוזה כזאת. לא שאני זוכרת. אני לא מתגעגעת אליה יותר. היא לא חסרה לי. שנה ושלושה חודשים עשו את שלהם, מתברר. היא כבר לא מעניינת אותי כמו פעם. ההרגל של להיכנס לבלוג שלה מגיע ממקום אגואיסטי לחלוטין. אולי יום אחד היא תכתוב עליי משהו. אולי יום אחד היא תכתוב שפעם הייתה לה חברה והיא נפרדה ממנה כי היא הרגישה שהיא מאכזבת אותי כל הזמן. אפילו שזה לא היה נכון. היא נפרדה ממני כי היא חשבה שאני מאוכזבת ממנה. שזה בדיוק מה שאמרה גם החברה הטובה השנייה שהייתה לי אז.
7. בתוך חודשיים, כששתי החברות הכי טובות שלך נפרדות ממך עם אותו תירוץ, את לא יודעת איפה לקבור את עצמך. שזה קצת אירוני, כי בדיוק התחלתי להחלים מהכימותרפיה המזדיינת באותה תקופה. החברה השנייה שנפרדה ממני חסרה לי המון ואני מתגעגעת אליה. אני מתגעגעת לשיחות הארוכות שהיו לנו, והיכולת שלנו לדבר על כל דבר, ולבכות זו לצדה של זו, בלי לשפוט האחת את השנייה. אני מתגעגעת לחיוך שלה ולחיבוקים שלה, ולזה שיכולנו לדבר על הכל. אני רואה לפעמים את הפרופיל שלה בפייסבוק, לפעמים היא מחליפה תמונה שם, ואני רואה איך היא עדיין יפהפיה ויש לה חיוך שגורם לי להתגעגע עוד יותר. אחותי פגשה אותה לפני כמה חודשים ברחוב, והן החליפו כמה מלים, וזהו. היא לא שאלה עליי. כושלרבאק האגו הזה.
8. קראתי השבוע מאמר בכלכליסט על האבולוציה של החברות. איך כל הפייסבוק והטוויטר ושאר הרשתות החברתיות מייצרות פיקציות של חברות. אם יש לאיזה ברנש 1,300 חברים בפייסבוק, או מנויים בטוויטר, כמה מהם באמת מכירים אותו? היו לי בערך 200 ומשהו אנשים בפייסבוק לפני שקראתי את המאמר. עכשיו יש 154. מחקתי אנשים שלא החלפתי עמם מלה מאז שהם ביקשו שאאשר את החברות בינינו. מחקתי אנשים שביקשתי מהם חברות בעצמי, אבל מאז לא דיברתי עמם בעצמי. מחקתי אנשים שהעדכונים שלהם מעצבנים אותי בכל פעם מחדש. שמטרחנים עצמם לדעת. שהם צריכים לדווח כל עשר דקות כמה CC פיפי הם השתינו. המאמר בכלכליסט הזכיר לי כמה חסרה לי חברת נפש. ולפעמים אני מרגישה שאני בעצמי מטרחנת את עצמי לדעת מרוב המלים שאני מורידה על החברות שלי, אלה שהיו ואלה שאין כרגע קרוב ואלה שנרקמות בימים אלה ממש. החברות האמריקאיות החדשות שלי זה עולם אחר לגמרי. אני מוקסמת מהיחסים עמן בכל פעם מחדש. זה לא רק שפה אחרת, או תרבות אחרת של חברות. זה עולם אחר לגמרי. פלנטה אחרת.
9. אני מחכה לחזור לארץ לביקור. אני מתגעגעת אוקיינוסים. עוד חמישה וחצי חודשים. כלום זמן, נכון?
| |
ג'ינגל בלס
השבועיים-שלושה האחרונים היו עמוסים. האמריקאים אוהבים את חג המולד ומתחילים לחגוג אותו בערך איך שנגמר חג ההודיה. מהרגע שגמרנו לברך ולהודות על מה שיש, התחילו לתכנן את ה-אירוע השנתי, חג המולד. הבתים קושטו כבר לפני שלושה שבועות, עצים וקישוטים, זרי פרחים הודבקו על הדלתות, הסופרמרקטים התחילו למכור אג-נוג (מגעיל, באמא שלי. זה כמו גוש חמאה מומס עם אלכוהול) והקולגה שלי אולגי השמיעה יום יום במשרד מזמורי חג בפנדורה. כן, יש שם ערוץ ייחודי לשירי חג מולד. כל הג'ינגל בלס יצאו לי מכל החורים.
אז איפה אתחיל? לג'ו היה יומולדת לפני שבועיים, ואשתו והוא עשו מסיבת יום הולדת סלאש מסיבת כריסמס. החברים עורכי הדין שלו הגיעו עם הנשים הבלונדיניות. הסטריאוטיפים חגגו שעות נוספות ואני פשוט עמדתי וחייכתי, רושמת לי בזיכרון את השמות - צ'אד וקנדיס, טורי ואלייג'ה, איימי וג'וש. היו שם גם ג'ייסון וג'סי, דייויד וג'יימי, ראשל וכריסטופר. אמריקאים למהדרין, עם קייטרינג מינימלי, הרבה בירות וסמול טוקס בסלון. פתאום אשתו של ג'ו אומרת, כולם ללבוש מעילים, כובעים וכפפות, להדליק נרות ולצאת החוצה. הולכים לשיר שירי חג אצל השכנים. היא בחרה שלוש משפחות ואליהם הלכנו - וכמו בסרטים, כן כן, היקשנו על הדלת ובמקום לבקש תרומה לאיגוד הסרטן האמריקאי שרנו להם We wish you a merry Christmas ו-Jingle Bells ושיר שלישי לפי בחירתם. אמריקה, נו, דמוקרטיה חלקית.
אחר כך כעשרה חברים קרובים של ג'ו נסעו בלימוזינה לבנה ענקית למרכז העיר, שם פגשנו אותם, לעוד סיבוב של שתייה, וריקודים. בר, ואז הופעה של להקה אפריקאית ששרה קצת בוב מארלי, וקצת דברים אחרים. קנדיס השתכרה כהוגן וניסתה למזמז את השותפה שלי, שדחתה אותה בנימוס אמריקאי חינני, מה שדירבן את את קנדיס לנסות שוב שעה אחר כך.
מה עוד. נסעתי עוד פעם לרינו, הפעם עם חברה שנסעה לחגים לקליפורניה והחליטה לעשות את זה באוטו, כי יש לה כלב גדול שהיא לא רצתה לטשטש בטיסה. מבויסי לרינו לקח לנו שמונה שעות ארוכות, עם עצירה אחת באיזה מקום על גבול נוואדה-אורגון. הדרכים היו יפהפיות אבל משעממות קצת. עברנו בכל שמונה השעות האלה אולי חמש עיירות. באחת מהן עצרנו באיזה דיינר שכאילו הקפיאו עוד בשנות החמישים - עם הדלפק והכסאות והמלצריות עם השיער הנפוח והעט שתקוע מאחורי האוזן. גם האוכל, כך נראה, לא היה מעודכן. מטבח בריא, כנראה, יש רק אצל מרת'ה סטיוארט.
הנסיעה הארוכה בין הרים וגבעות והמון המון שלג הייתה מרעננת. אני מסוגלת לנסוע שעות על גבי שעות. גם רינו מלאה בשלג, שכיסה את העיר כמו שלא כיסה אותה כבר 12 שנה. סופות השלג והאקלים הקיצוני שיש עכשיו בארה"ב, בעיקר במיד ווסט, הוא תוצאה ידועה מראש של עולם שבו ארה"ב היא המזהמת הכי גדולה יחסית לגודלה (או משהו כזה, אני לא זוכרת במדיוק את המספרים). אבל כשמגיעים למסיבות ואירועים חברתיים - לא משנה אם זה בבית פרטי, או חגיגת יומולדת קטנה במשרד - מבינים למה. האמריקאים אוהבים - מה זה אוהבים, משוגעים על - כלים חג פעמיים. הכל חד פעמי פה, וזה יכול לשגע כל אחד שטיפת אקטיביזם סביבתי מבעבע בוורידיו. הצלחות, הכוסות, הכלים החד פעמיים - בכל הזדמנות. כך היה גם במסיבת חג המולד שערכה דיקאנית הפקולטה לחינוך שהזמינה את צוות המרצים/ות והעובדים/ות, בהם גם אני. כל אחד/ת הביא/ה משהו, בכלים חד פעמיים כמובן. האוכל הוגש בכלים חד פעמיים, והמארחת פינתה שקיות אשפה בקצב של אחת ל-40 דקות.
רינו הייתה "פסדר". אני לא חושבת שהסיפור עם הבחור החדש ימשיך עוד הרבה זמן. יחסים למרחקים ארוכים מעולם לא היו כוס התה שלי. אם הייתי רוצה חבר שפוגש אותי פעם בחודש, הייתי עושה את זה לפני ארבע עשרה שנה ויוצאת עם חייל קרבי. אבל זה לא עבד אז, כך שאין סיבה שזה יעבוד בגיל 33. אני רוצה חבר קרוב, שייקח לי מקסימום שעה בתחבורה ציבורית להגיע אליו, נגיד.
חזרתי עכשיו מארוחת כריסמס. אולגי מהמשרד באוניברסיטה הזמינה אותי לארוחת החג עם המשפחה שלה - הבת, בנזוגה והילדים. אולגי היא סבתא גאה בת 54 והיא קצת אמא סרוגייט שלי כאן. אנחנו עושות דברים יחד, ונתתי לה למשל את המכנסיים החדשים שקניתי שבוע שעבר, כדי שתעשה לי מכפלת. שבוע שעבר היא הזמינה אותי אליה הביתה עם עוד חברה, וקישטנו את העץ בסלון ובילינו יחד. אולגי נותנת לי הרגשה של בית. אנחנו מסתדרות ממש טוב, ואנחנו מצחיקות האחת את השנייה. ומאחר שאני מבלה איתה כל יום במשרד של מחלקת החינוך הדו לשוני באוניברסיטה, זה טוב מאוד. לפני שבוע ומשהו, אחרי המסיבה אצל הדיקאנית, לקחתי אותה למועדון גייז במרכז העיר. הייתה הופעה של דראג קווינס. כן, שמח פה מאוד.
המשפחה של אולגי מקסימה ולבבית. הם שייכים לזרם המחבקים. שזה כיף. וקיבלתי גם מתנת כריסמס נוספת. נרות ריחניים. קיבלתי גם את לגרוף שלג מהכניסה לבית. בריאן וקארי נתנו לי את המתנה וקראו לה מתנת חנוכה. אני חשובת שזה היה יותר מתנת חנוכריסמס. כמו של סת' מהאו.סי. חמודים!
אני לבד בבית בימים האחרונים ואהיה לבד בימים הקרובים. השותפה שלי נסעה לבקר את המשפחה בחוף המזרחי. אני עושה בייביסיטר על חולדת המחמד החדשה שלנו, ומשתדלת לשחק בשלג כל יום. יש שקט שונה פה, בקושי שומעים סירנות. יש שלג ומאוד קר, ואנשים נחמדים. אמריקאים אמנם, אבל נחמדים. אז אין ספונטניות. אבל יש חוויות אחרות, כמו ארוחה הודית אצל ידידה של ידיד, אותנטית לגמרי, חריפה כמו שרק הודים יודעים לבשל. ויש ימי הולדת עם אורחת כמו קנדיס שרגע אחרי ששואלת על הכיבוש בשטחים, היא מנסה לנשק את השותפה שלי. יש מרחבים עצומים ומזג אוויר משוגע, ו-C-SPAN ומלא פרסומות שגורמות לך להרגיש שמנה ומדוכאת. מזל שאפשר לראות סרטים באינטרנט. ראיתי סוף סוף את ואלס עם באשיר (מדהים. לקח לי כמה דקות ארוכות להחזיר את הנשימה), ואני רואה את עג'מי במקטעים, כי נורא קשה לי איתו. גרתי בעג'מי בשנה שלפני שהגעתי לפה, והרחובות והקולות היו כל כך מוכרים. אני לא מסוגלת לראות את הסרט הזה בבת אחת. הוא כל כך מדכא וקשה. ראיתי גם את רייצ'ל מתחתנת, עם אן האתווי המיוחדת. זה סרט ממש ממש טוב. מומלץ. בערימת הממתינים יש לי פה את מדוזות ואיים אבודים. אני משלימה פערים שלא הספקתי בשנה האחרונה שלי בארץ כי הייתי עסוקה לסיים תואר ולהתקבל ללימודים פה.
אה, וראיתי גם את החדש עם שרה ג'סיקה פארקר ויו גראנט. מבדר ולו במעט, זה הכל. תחכו לדיוידי. החדש עם סנדרה בולוק גם חביב מאוד. אמריקאי קיטשי להפליא, אבל חביב. אני מחכה לראות את פרשס , אבל אצפה בו רק אחרי שהספר (Push) שהזמנתי מישראל יגיע לפה. אני רוצה לקרוא את הספר קודם, כדי לא לקלקל את הקריאה בצפייה בסרט. ככה עשיתי עם "השעות" ועם "אשתו של הנוסע בזמן". וזו אסטרטגיה שעובדת לי מאז ומתמיד. לא אהבתי את הפרשנות של הבמאי/תסריטאי לדמות של ג'יליאן מור, שנהפכה למכשפה, מה שלא קרה בספר הנהדר.
מבלה, כבר אמרתי?
ד"ש חמים,
ר.
נ.ב1. ראיתי את שרה פיילין אצל אופרה ווינפרי. היא לא כל כך סתומה כמו שניסו להציג אותה. כלומר היא לא גאונת הדור, אבל היא לא כזאת סתומה.
נ.ב2. והכי חשוב: הסמסטר נגמר! עם ציונים מעולים. שני A ואחד A+. ועכשיו אני בחופשת חורף (מלאה. לא עבודה ולא לימודים) עד 19 בינואר. היפ היפ הוריי.
| |
חברה חד סטרית. המצאה שכזאת
יש לי מיליון דברים להגיד, בעיקר בעברית. האנגלית הזאת כל הזמן משגעת אותי לפעמים. התחלתי לחשוב באנגלית ולדבר לעצמי באנגלית. היו לי כבר כמה חלומות באנגלית. אבל יש לי דברים להגיד בעברית. על מצב רוח, ועל געגועים, ועל זה שאני רוצה נורא למצוא כאן חברות שאפשר לשבת איתן בבית קפה. אין לי חברות כאלה עדיין. דאם יו, קארי ברדשאו, על שהכנסת לי רעיונות לראש לפני שבאתי לפה.
אז אני ממציאה לעצמי חברות חדשות. אני יודעת שאולי זה נשמע קצת מוזר, אבל יש לי חברויות חד סטריות עם כל מיני נשים שמצאתי ברשת בחודשים האחרונים. כלומר כאלה שכבר הכרתי קודם אבל עכשיו אני משלבת ביום יום שלי קריאה מעמיקה בבלוגים שלהן, בטוויטר, במה שבא ליד. יש לי חברה חדשה שאני יושבת עם התה שלי מול הלפטופ העברי והיא הכל. היא נשואה באושר כבר כמה שנים, עם ילדים, והיא רווקה מבוקשת עם המון שכל. היא נשואה טרייה, בקושי שנה, והיא בגילי, והיא לא. יש לי חברה שהיא הכל. והיא הצינור שלי לעברית ולישראל, לא פחות מהחברות והמשפחה שלי שמדברים איתי מפעם לפעם בסקייפ. או שולחים חבילות עם נעלי בית או יומן של סלון מזל, או טחינה וחלווה ופתיתים של אסם. בינתיים קיבלתי בדואר רק שני מכתבים אמיתיים כאלה, בעברית, מהסוג שמצריך הגעה לדואר, לרכוש בול ולשלוח בדואר אוויר. לאמריקה. אוה, אמריקה. גם אני שולחת לפעמים, דברים קטנים כאלה של אמריקה, מזכרות מטיולים. גלויות עם דובים וגייזרים, משייף ציפורניים עם פרחים ונוף הררי. סיכות לשיער שאין, פשוט אין למצוא בתל אביב.
ויש את החברות האלה, האנונימיות, שאנחנו מכירות רק מהרשת, בעיקר. כלומר נפגשנו באיזו הזדמנות, על מסיבת גג בדרום תל אביב, או במערכת. יש לנו חברים משותפים, חברות משותפות. אפשר לראות בפייסבוק, שאנחנו מכירות הרבה אנשים משותפים. אני קוראת בבלוג שלהן ומחייכת בעברית, ובלילה אני חושבת, מה אם כשאני אחזור לביקור בישראל עוד חצי שנה, אני אתקשר אליהן ואגיד 'אולי ניפגש?' כי לפני אמריקה לא הייתי חברה שלהן בחיים או באינטרנט (וכן, אני מהאסכולה הזאת, הטרחנית, שעדיין עושה את ההפרדה הזאת). ראינו זאת את זאת בהזדמנויות כאלה או אחרות. והחלפנו מלה או שתיים. ולפעמים קצת יותר. אבל דווקא כאן, באמריקה, אני מרגישה יותר קרובה אליהן, לחברות החדשות שלי, שמזכירות לי בכל פעם מה אני מפסידה "שם".
וחסר לי, החברויות האלה, הבלתי אמצעיות. היכולת לדבר על כל דבר במרחב האישי והבטוח עם החברה הכי טובה שלך. עם חברת הנפש שלך. פה, באמריקה, עוד לא נתקלתי במושג חברת נפש. רק בקולנוע, וגם שם זה יצא עקום לאללה, כמו ב"אשתו של הנוסע בזמן". או נגיד בטלוויזיה, בסקס והעיר. אני זוכרת ששרלוט הציעה לקארי, לסמנתה ולמירנדה שהן יהיו חברות הנפש האחת של השנייה. שזה לא חייב להיות גבר. אוף, אני והרעיונות הלא-מציאותיים שלי ששאובים מעולם שכולו טוב, על המסך, הקטן או הגדול.
זה כאילו שאין לי חברות עכשיו, ביום יום, פיזית. אבל רעיונית, יש גם יש. באינטרנט. איזה מזל שיש אינטרנט. שאפשר לקשקש בסקייפ עם זוג החברים שלך שרקדת בחתונה שלהם, ולקשקש עם זוג אחר שדווקא פיספסת את החתונה כי היית פה, רחוקה. אבל קיבלת דיווחים, בפייסבוק, כמה מדהים ומיוחד היה. יש לי את החברות שלי, מהבית, שמדברות איתי במסנג'ר או בצ'טים של גי'מייל או פייסבוק, ולפעמים פשוט בא לך, פשוט בא לך להתפוצץ מגעגועים. אולי ניקח, כל אחת את הלפטופ שלה לבית קפה, ונארגן דייט טרנס אטלנטי, כל אחת בבית קפה עם אינטרנט אלחוטי? רעיון. רק לחברה אחת שלי יש לפטופ, ואנחנו באמת מדברות לפעמים כשהיא יושבת בבוקר בקפה באבן גבירול, רק שאז אצלי כבר חצות, ואצלה תשע בבוקר. ובית הקפה היחיד שיש פה קרוב נסגר בחמש אחר הצהריים. בעיה.
אז בינתיים, בשעות שאתן ישנות שם, אני מסתובבת בבלוגים של החברות החדשות החד סטריות שלי. וזה בסדר. זה ייקח זמן, אני יודעת. אני כל הזמן אומרת שחברות זה עניין של זמן. אבל מה יקרה אם עד שכבר אמצא אחת, אמיתית כזאת, שאפשר לדבר איתה על הכל, אני כבר אצטרך לחזור לישראל. מה אז.
האמריקאיות פה שומרות על דיסטנס. לרובן יש חברות שהולכות עמן עוד מהגן או מבית הספר היסודי. בעיקר אלה שחיו כאן מאז ומתמיד, ולא הלכו ללמוד בצד השני של המדינה. ויש את אלה שכבר סגורות חזק בזוגיות, או שמספיק להן 2-3 חברות, שיהיו גם השושבניות שלהן בחתונה המתקרבת, והן יכולות להגיד, היי רויטל, אם בא לך לעשות משהו, תרימי טלפון ונעשה משהו, אולי נתפוס איזה סרט. וכשאני מתקשרת, הן לא תמיד זמינות, או שנסעו עם הארוס לסוף שבוע בוושינגטון לקטוף תפוחים. תמיד יש להן תוכניות חודש מראש. הספונטניות נעדרת באמריקה. באסה.
הייתי שמחה לקטוף תפוחים בעצמי, זה בעצם מה שאני אומרת. אבל בינתיים אני מסתפקת בתה, אצל קפה לוסי, שני בלוקים מפה. רק שאין עדיין עם מי. אז אני גולשת ומדמיינת שאני שותה תה עם זאת וההיא, מהרשת. נשמע מוזר, אני יודעת. אבל יאללה, שיהיה. אולי נשתה יחד תה במאי, כשאגיע לביקור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
