יוצאת מארון הקודש

ביום חמישי ה- 1.3.07

ייפתח  - בשיתוף תנועת "אחותי" ושלוחת תל-אביב של המכללה החברתית-כלכלית:

קורס מנהיגות נשים

רוצה לחולל שינוי חברתי ותודעתי? רוצה להשפיע ולשנות ולא יודעת איך?  את מוזמנת להצטרף לקורס מנהיגות נשים שיתקיים בבית אחותי, רחוב מטלון 70 בדרום תל-אביב, ושיתחיל ביום חמישי הקרוב, ה- 1 במארס 2007 בשעה 20:00. 

ביום חמישי לאחר מכן, ביום האשה הבינלאומי (ה- 8 במארס) יתקיים שיעור פתוח במסגרת הקורס בהשתתפות תמר גוז'נסקי, מרצה באונ' בו-גוריון ומכללת ת"א, יו"ר תנד"י בנושא: 

                                                               מאבקי נשים בישראל

פרטים והרשמה בטל' 03-6870545 או

באתר המכללה החברתית-כלכלית: www.sea.org.il

שוקי גלילי, ידיד לעת צרה, כתב בבלוג שלו ברשימות על ::המלשינון החדש:: של משרד התעשייה המסחר ותעסוקה. אם פגעו בך במקום העבודה, יש עכשיו מספר טלפון חינמי להקשר ולהתלונן. אני לא אוהבת את המלה "מלשינון", בגלל הקונוטציה השלילית שלה, אבל בסך הכל מדובר ברעיון טוב, ואני מקווה שייצא מזה משהו. בהתחשב בעובדה שהמדינה היא המעסיקה הכי גדולה במשק ונמצאת בחמישייה הפותחת של מפירות תנאי העסקה, יש לי תחושה שהמלשינון יעסוק יותר בדגים הקטנים ולא יעשה משהו רציני עם הכרישים הגדולים. בערך מה שקורה עם תוכניות הטלוויזיה של אמנון לוי ורפי גינת, שהולכים ומציבים מצלמות נסתרות לסיפורים שאפילו לא מגיעים לעמוד 16 בעיתון היומי. הם מוצאים כל מיני רמאים קטנים, שגונבים סכומים לא רציניים במיוחד, או כאלה שדופקים מכות באיזה מלון והמצלמה במעגל סגור תפסה אותם. בגנבים הגדולים - הם לא יגעו. לא רוצים להעיר מפלצות תאבות בצע מרבצן. בכל אופן, אם אתם בעניין של להלשין על המעסיקים החארות שלכם - גם באנונימות - תרימו טלפון. זה המספר: 1-800-354-354

היום בעודי צועדת באחד הרחובות בתל אביב, קלטתי איש ישן בישיבה על ספסל ציבורי. הוא היה לבוש היטב, נשען על תיק משרדי גדול, בטח היה שם לפטופ, לפי עוביו. כמעט ניגשתי אליו לשאול אם הכל בסדר. אבל התאפקתי. בשבועות האחרונים התחלתי לתרגל את עצמי לא להציע עזרה למי שלא מבקש זאת באופן מפורש. וזה למה? אוה, טוב ששאלתם. שמתי לב שיש כל מיני מאבקים חברתיים-כלכליים שמובלים על ידי אקטיביסטיים בורגנים שלפעמים מושא מחאתם - כלומר כל מיני עובדים מנוצלים, למשל, לא בעניין של מאבק. הדיכוי כל כך הופנם, שהם לא מעזים להתאגד ולדרוש את הזכויות הבסיסיות המגיעות להם כחוק. ואז באים כל מיני אחרים, שנשבר להם, ונמאס להם, ובאמת שצריך לעשות משהו, וכל הג'אז הזה, מקימים איזו קבוצה של כאלה שאכפת להם, ומצטרפים לאיזה מיני-מאבק שמובילים 2-3 אנשים ממקום עבודה שדורס זכויות במקום העבודה, אבל עוד איזה 200-300 בכלל לא מתכוונים לטלטל את הסירה, מפחד שיפוטרו.

קשה להיאבק על דברים חשובים, כשאין לך מספיק אנשים לצדך. אני פעילה/עוקבת/תומכת אחרי שלושה מאבקים כאלה, ויזמתי אחד בעצמי. אין הרבה שותפים, וזה הכי מבאס ת'תחת שרק אפשר. אני יכולה להבין למה אנשים חוששים למקום עבודתם כשהמעסיק הבנזונה מחליט להתייעל על חשבון העובדים, מנחית קיצוצים גם כשידוע שמקום העבודה מרוויח ממש ממש טוב. כמו למשל בקוקה קולה, ::שפיטרו השבוע 50 עובדים:: כחלק מרה-ארגון.

ועדי העובדים בכל העולם משגשגים, ::כותב שוקי שטאובר:: בוויינט. קראתי את המאמר שלו, ומשפט אחד תפס את עיניי: "התנהלות לא מושכלת של המעסיקים גרמה לשגשוגם וחיזוקם של האיגודים המקצועיים". אוי ואבוי, באמת. נכון, אפשר לקרוא את המשפט הזה בשתי נימות שונות זו מזו, אבל בינינו, המאמר שלו לא נוקט כל עמדה ממשית, רק מתאר איזה מצב, כאילו באמת אפשר לכמת את המצב הנורא הזה במאמר של פחות מ-600 מלה. אפשר לקרוא את המשפט שלו, כמו אומר, אם היו יודעים המעסיקים לשבור נכון את האיגודים המקצועיים, הם לא היו מפסידים כסף בגלל שביתות. הבעיה עם החברות הגדולות הללו החלה עת החלו להיסחר בבורסות, לפחות כך אני רואה זאת. תחשבו על זה: חברה מרוויחה, נגיד 100 מיליון שקל בשנה. זה מחזור נאה במיוחד כדי להתחיל להיסחר בבורסה. ואז יש דירקטוריון ובעלי  מניות שרוצים לראות עוד ועוד רווחים. ואיפה ירוויחו אם לא תוך דריסה אכזרית על זכויות העובדים? מכר שלי עובד בחברת הייטק גדולה, שבגלל שפספסו ב-200 אלף דולר את יעד הרווחים לשנת 2006, פוטרו שם 40 עובדים בשבוע האחרון. וכשאני אומרת 200 אלף דולר, ונכון שזה נשמע הרבה, אבל היעד שלהם היה כ-3.5 מיליארד דולר. גם בחברות אחרות, שהחלו להיסחר בבורסה, פתאום אפשר למצוא שם לא מעט פיטורים, ואז אחרי הרה-ארגון מביאים עובדי קבלן, ואלה שנשארים מכסחים להם את התנאים. "אתם לא חייבים לעבוד פה", זו ההצהרה הכי שכיחה כיום בחברות מסוג זה - שהבעלים שלהן מרוויחים המון המון כסף, אבל הם לא יודעים להגיד די. הקפיטליזם המכוער בהתהוותו. חמדנים בני חמדנים. הם ימשיכו להרוויח את המאות אלפי שקלים שלהם בחודש, ויעסיקו עובדים חדשים בשכר מינימום, אחרי שפיטרו את אלה עם הוותק ובעטו להם בתחת בגיל 45-50. ומי ידאג להם עכשיו.

גם למקום העבודה שלי זה הגיע. נעבוד יותר תמורת פחות כסף. עשיתי היום חישוב וגיליתי שאני הולכת לאבד כ-30% מהשכר שלי בגלל השינויים במתכונת העבודה. וזה עוד לפני השעות הארוכות יותר שאאלץ לעבוד, אחרת יקצצו משכרי עוד יותר. לא שיש שעות נוספות, או תוספות למשמרות בסוף השבוע. "את לא חייבת לעבוד כאן" - את המשפט הזה כבר שמעתי שלוש פעמים מאז שאני עובדת שם והתלוננתי על כמה דברים. ואם לא שם, אז איפה, בעיקר עכשיו כשהתחלתי ללמוד לתואר, שאותו אסיים רק עוד 3 שנים וחצי. 

בימים כאלה כל מה שבא לי זה פשוט לשרוף הכל וללכת לישון עד המוות, אני מתחרפנת לגמרי. כל כך הרבה אנשים נדפקים פה, כל כך הרבה מחוסרי עבודה שמצאו את עצמם מוחלפים בבחור הודי שעושה QA מבומביי, או בחורה מסין או בנגלדש שתופרת בגדים לרשתות אופנה ישראליות שמוכרות את הסמרטוטים שלהן במחיר מפוקע. וגם ברמה המקומית לא חסר - המון מפוטרים כדי שיביאו במקומם עובדי קבלן. ואותם בעלי חברות, עשירים בסכומי כסף שאני אפילו לא מעזה לחלום, לא עוצרים. הם פשוט לא עוצרים. הם ינקרו לכם את העיניים עם המכונית מודל 2007 שעלתה בערך כמו הבית של ההורים שלכם. ויסעו לח"ל לעשות קצת ביזנס, או לדאבוס לעשות מינגלינג עם המי ומי ואחר כך יחליפו רשמים בכנס קיסריה ויצחקו על ההפגנה המעפנה שהיתה מול ועדת העסקים בדיוויד אינטרקונטיננטל.

והנה, לא חשבתי שזה גם יגיע לפתחי, אבל גם אני נדפקת עכשיו, וזה בכלל לא כיף. וזה לא שהרווחתי המון. אני מורגלת להביא את ה-5,000 שקל שלי הביתה כל חודש. מעולם לא קפצתי מעל התחת, המשכורת הספיקה לצרכיי, ואפילו הצלחתי לחסוך כל חודש סכום נאה לימים הגשומים. מי חלם בכלל שהימים הגשומים יתחילו אצלי בחודש הבא.
ועכשיו, מי יבוא לעזרתי?

תוספת עריכה - 15 בפברואר:

המלשינון הוא תא טלמסר. מתקשרים, משאירים הודעה. צריך להשאיר פרטים כמו שם ומספר טלפון לחזור אליו. האנונימיות תישמר בהמשך החקירה, לא בזמן השארת ההודעה. לידיעתכם/ן.

לא התייחסתי לסיפור של רמון בחצי השנה האחרונה, כי בדרך כלל, כשאין לי משהו לומר, אני מעדיפה לשתוק. עקבתי אחרי הפרשייה הזו - התלונה במשטרה, פתיחת החקירה והמשפט.

מקודם הורדתי את ::פסק הדין:: וקראתי. פסק דין מעניין ומרתק, ששופך אור על הדרך שבה שופטים מקבלים החלטה ומכריעים את הדין. סגנון פסק הדין הפתיע אותי מעט - שימוש במלים "רגילות", יומיומיות משהו. אני חושבת שאת פסק הדין ראוי שכל אחת ואחד מאיתנו יקרא. למרות אורכו (כמה עשרות עמודים, כמעט 12 אלף מלים), הוא שווה כל פסקה והברה. האמון שלי בבתי המשפט מתחזק בכל פעם שאני קוראת הכרעות דין כמו זו. האופן שבו מתארים השופטים את השתלשלות האירועים, מזימים עדויות באופן מושכל וברור, בשפה שכל אחד ואחת מאתנו נוכל לקרוא ולהבין - כי מערכת בתי המשפט הם שלנו, ועבורנו, וגם אם טחנות הצדק עובדות לאט, בסופו של יום, האמת יוצאת לאור. העדות של ה' היתה אמינה לאורך כל הדרך. עדותו של רמון השתנתה מפעם לפעם והיתה לא אמינה. תקראו, תקראו. ראו כיצד שר משפטים בישראל מתנהל במשפט שיכל היה לא לקרות, אם היה בו קצת יותר חוכמה לבוא ולהתנצל בפניה. אבל לא, הוא העדיף להילחם בכל כוחו, עם גדוד עורכי דין, ולהפסיד.

להלן ציטוטים נבחרים:

"במהלך השיחה, המתלוננת פנתה אל הנאשם בתואר 'השר' ולא בשמו הפרטי, כפי שהדבר היה מתחייב אילו מדובר היה בפלירטוט. עצם הפניה הרשמית אליו בתוארו, מסירה כל אלמנט של שיחת פלירטוט"

"הצגתה כשקרנית מורה על מגמתו הברורה של הנאשם להכפיש את שמה ולהטיל בה דופי ובה בעת להתנער מאשמה. דווקא מגמה זו מצביעה על תחושת אשמה ברורה של הנאשם"

"פיו של הנאשם לא נפתח מעצמו, אלא אם רצה בכך. ללשונו של אדם אין חיים משל עצמה וזו אינה יוצאת מפיו בלי שהתכוון לכך. שימוש בלשון תוך כדי נשיקה הינה פעולה מודעת ועם כוונה בצידה. הטענה של הנאשם ש'אינו זוכר...', '...ואולי הלשון נגעה בשפתיים...', הינה לא יותר מאשר היתממות לשמה"

"כאן נכנסת לתמונה עדותה של שולה זקן, אשר באופן בולט, היתה אינטרסנטית ועדותה היתה מוטה לטובת הנאשם. לא היתה התאמה בין ההודעה שמסרה במשטרה, שם לא הזכירה כלל את נושא 'הדפדוף' [הכוונה לדפדפוף בתמונות במצלמה הדיגיטלית], לבין עדותה בביהמ"ש, שם בתחילה כלל לא הזכירה את 'הדפדוף' ורק בחקירה הנגדית 'נזכרה' בעובדה זו,  ולא קיבלנו הסבר משכנע מדוע היא שינתה את גירסתה המקורית"

"לסיכומם של דברים בלט לעינינו, כי הנאשם, לאורך כל הדרך, ניסה, מצד אחד, לגלגל את האחריות לפתחה של המתלוננת, ומהצד האחר, המעיט וצמצם את אחריותו, תוך שהוא מעוות ומסלף את התמונה"

"הנאשם אמר דבר והיפוכו. מצד אחד טען שהמתלוננת יזמה את הנשיקה ומהצד האחר טען, שהוא סבר שהיא הסכימה. אם נכונה ההנחה שהמתלוננת יזמה, מה לנו וליסוד 'ההסכמה'?!"

"ישראל מימון, מזכיר הממשלה העיד, כי בעבר קשרה עמו המתלוננת שיחה בת כדקה שתיים, בה הציעה לו לנסוע עמה לטיול לקוסטה ריקה ואף הוסיפה שהם יוכלו לעשות חיים ביחד והוא הגדיר את השיחה כ'פלירטוט בעל אספקט מיני'. מימון לא הסתיר את דעתו שהתנהגותה של המתלוננת אליו הצביעה על קלות דעת, אך גם על התנהגות פתוחה ולבבית.

התקשינו להבין כיצד ומדוע מפרש אדם בוגר ואינטילגנטי, דוגמת מזכיר הממשלה, שיחת מסדרון בת דקה וחצי או שתיים עם חיילת צעירה בת 20 שנושאה 'מה דעתך לבוא איתי לקוסטה ריקה' כשיחת פלירטוט בעלת גוון מיני המובילה לקשר רומנטי, במיוחד נוכח הערכתו שהמתלוננת תפקדה באורח מקצועי וכי ביחסה לאנשים היתה פתוחה, לבבית ומסבירת פנים. האם אופיה המתואר אינו עולה בקנה אחד עם פנייתה אליו?! נראה שהרצון של ישראל מימון לעזור לנאשם הביא אותו לתת לאותה שיחה פרשנות מאוחרת שתתאים לתזה של רמון".

"נשיקה בפה עם הלשון בניגוד להסכמה, הינה עבירת מין במובהק שאינה צריכה הוכחה. לא בהטרדה מינית עסקינן, לא בתחום האפור עסקינן ולא בתחום הדמדומים, אלא במעשה פולשני, פוגע ומשפיל.

נשיקה מצטיירת כאקט רומנטי וענוג, אך לא כשזו נכפית על מי שאינה מעוניינת ואינה מסכימה לה. נשיקה שאיננה בהסכמה מעוררת דחיה, גועל ומיאוס"

"אנו מודעים לנטייתם של קרבנות עבירות מין להימנע מהגשת תלונה  ובצורך לשכנע את קרבנות עבירות מין להתלונן. קיים אינטרס ציבורי מובהק, כי הקרבנות יגישו תלונתם וכי החשודים יועמדו לדין ואם יימצאו אשמים יבואו על עונשם.

חששם של הקורבנות מחשיפה וממשא הכפשות הוא אמיתי ומובן ועל כן קיים הצורך הלגיטמי להסביר להם את החשיבות בהגשת תלונה וכן את ההגנות השונות שהחוק מעמיד לרשותם – כגון מתן עדות בדלתיים סגורות, מניעת אפשרות של חקירה לגבי עברם המיני ועוד – כמו כן ראוי להטעים את הצורך להרתיע את העבריין ועבריינים אחרים בכח, ולמנוע מהם לבצע מעשים דומים כלפי אנשים נוספים"