לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

יוצאת מארון הקודש


הבלוג של אשתו של אלוהים: על פמיניזם, אקטיביזם, סוציאליזם, זכויות אדם וחווה, פוליטיקה, חברה, תרבות, חינוך, תיקון ושינוי חברתי
כינוי: 

בת: 48





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2007

לגולש עמי אילון


 

באתר של אילון פורסם סקר. קצת מצחיק, הייתי אומרת.

 

114 אנשים הספיקו להצביע, וככה נראות התוצאות:

 



 

הכי עצוב זה שאי אפשר היה לבחור בהכל. זה כמו לשאול אם אתה אוהב יותר את אמא או את אבא.

כאילו, זה שיש 46% שחושבים ששחיתות זה הכי חשוב, שזה יוצא בערך 50 אנשים שהגיעו לסקר באתר, זה לא אומר דבר. כי אי אפשר שלא לכרוך את השחיתות בכרסום מתמך וחסר תקדים במשאבים פיננסיים של תקציבי רווחה וחינוך. שהשחיתות הזו מחלחלת לתוך העם ופוגמת בביטחון האישי, ע"ע תאונות דרכים שנגרמות על ידי אנשים שלא עוצרים באור אדום בכניסה לצומת, או עושים עבירות תנועה קשות. השחיתות זה חלק מתחושת ה"אם לו מותר, אז גם אני יכול".

 

ולי חבל שלא היתה אפשרות אחת שבה כתוב - "הכל. ביטחון אישי, וכלכלה, וחינוך, ושחיתות". מעניין לדעת על מה חשבו 7% שבחרו ב"אחר".

 

 

ונמשיך:

 

אילון החליט לתמוך במועמדות של פרס לנשיאות. בעעעעע. נו, באמת. זה שעזב את המפלגה אחרי שרמס אותה? האם לנשיא כזה אנו מפללים? ומה רע בקולט אביטל? האם באמת אפשר להחליט לבחור בזה שכבר לא במפלגה, על פני חברת מפלגה, רק כי "אין לה מספיק סיכוי לזכות בכס הנשיאות"? איך הוא יכול להחליט דבר כזה? רק בשביל שרובי ריבלין לא יקבל את הכסא? נו, באמת. אבל באמת.

 

 

אילון גם מתפאר בכך שחולדאי, ראש עיריית תל אביב, תומך בו לראשות מפלגת העבודה. וגם כאן, כולם יחד: נו, באמת.

חולדאי? בזה אפשר באמת להשוויץ? הסתובבת פעם בדרום העיר, אבל לא רק עם המכונית החדשה לבית מפלגת העבודה בשכונת התקווה, אלא באמת. שיבוא לנווה שאנן ויראה כיצד הילדים בגן של פליסיה חיים. באיזו דירה קטנה, בלי תקציבים שיכולים לקיים את כל עשרות הילדים שנמצאים שם כל היום. באיזו זוהמה התושבים של נווה שאנן חיים. ובפלורנטין, עם תוכנית הפינוי-בינוי החדשה שמאיימת על התושבים המוחלשים. ראו איזו הזנחה נפשעת יש בנווה עופר, בפלורנטין, בנווה שאנן, בשכונת התקווה. תראו מה קורה ביפו. חולדאי טוב רק לתושבי הצפון. העומד בראשה מנציח פערים חבריים ואף מעמיק אותם מיום ליום. להתפאר דווקא בתמיכה של חולדאי? זה שמעיף את מכון מופ"ת מקריית החינוך כדי לבנות שם עוד קאנטרי קלאב לתושבים הצפוניים? זה שחושב שרק אבן גבירול ראוי לשיפוץ, הרחבת הנתיבים ותיקון המדרכות? זה שגובה כל כך הרבה כסף מהעסקים הקטנים והבינוניים? זה ששותל פרחים ועצים רק בצפון העיר, אבל לא הסכים לתרום שתילים לנטיעות ט"ו בשבט שנעשו בפלורנטין? זה האיש שאילון רוצה ביקרו?

 

שבוע טוב.

 

נכתב על ידי , 31/3/2007 23:19  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של MaritA ב-2/4/2007 02:45
 



המלצותרבות


 

מבליחה לרגע, וממליצה:

 

1. הדיסק של הדרה לוין-ארדי. נפלא.

 

2. הסרט "מדעי החלום" (מציג בקולנוע לב). יופי של התפרעות. מקסים ומצחיק ומפתיע.

 

3. התערוכה "דיאלוג בחשכה" במוזיאון הילדים בחולון. הייתי השבוע, והיה מרתק ומחכים. התערוכה - כולה בחושך מוחלט, הליכה בין חדרים שונים תוך שימוש במקל נחייה של עיוורים. הקולות, התחושות, המישוש הבלתי פוסק, הצורך להיעזר באחרים, כל החושים האחרים מתחדדים. שעה ורבע של אחד השיעורים הכי חשובים שיהיו לכם בחיים.

 

4. הספר "חומצה גופריתנית". תארו לעצמכם תוכנית ריאליטי בטלוויזיה שמעתיקה אחד לאחד את זוועות מחנות הריכוז של הנאצים. המשתתפים עוברים השפלה, ביזוי, התעללות נפשית ופיזית. הם גוועים מרעב, ובכל בוקר יש מפקד שבו הקאפו מחליטים מי למיתה ומי ימשיך לחיות עוד כמה ימי זוועה. העיתונאים אימפוטנטים, הפוליטיקאים לא עושים דבר, הצבא כנראה עסוק עדיין בעיראק. הרייטינג הכי גבוה בהיסטוריה של הטלוויזיה, ויש אפילו אפשרות שהצופים יצביעו בפלטפורמה דמויית SMS. לקרוא, להזדעזע, ולהאמין שדבר כזה לעולם לא יוכל להתרחש ובד בבד לחשוב שאולי דווקא כן. ספר מופרע, נגמר מהר מאוד (ריווח גדול בין השורות ושוליים ארוכים), רובו בנוי מדיאלוגים בין האנשים בריאליטי הכי ביזארי ומקומם.

 

שבת שלום.

נכתב על ידי , 30/3/2007 21:12   בקטגוריות In The Little  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמיתי סנדי ב-1/4/2007 03:08
 



כמו פרידה (זמנית)


 

פעם היתה אישה אחת, שהיה לה שיר לשיר וסיפור לספר. האישה היתה נשואה לגבר נפלא, אך מאחר שהם היו עניים מאוד, היא לא היתה רואה אותו כמעט. עוד לפני שהיא התעוררה בבוקר, הוא היה קם, לובש בגדים, רוחץ פנים, נושק למצחה והולך לעבודה. במשך היום היא היתה יושבת בבית, רוקמת, מבשלת, מסדרת, מתגעגעת לאיש שלה. מאוחר בלילה היא היתה הולכת לישון, והוא, שעבד קשה מאוד, היה תמיד חוזר אחרי שנרדמה, למרות שניסתה בכוח להמתין לבואו.

 

ככה עברו ימים ארוכים ארוכים, והשיר והסיפור גדלו בתוכה, גדלו וגדלו. כשכבר היתה רואה אותו, היו לה דברים אחרים לספר לו, והוא - היו לו דברים אחרים לשתף אותה: על עבודתו הקשה, על הפרנסה בדוחק. הם גרו בכפר מרוחק ועלוב מראה, אבל האהבה גישרה על הכל. גם כשלא היה מה לאכול, ולא היו מים נקיים לשתות. הם אהבו זה את זו בעוצמה, והיא, עם הזמן, ויתרה על לשיר לאהובה את השיר ולספר לו את הסיפור.

 

הימים המשיכו לעבור, כמו שימים יודעים לעשות. השיר והסיפור המשיכו להתעצם בתוך-תוכה, עד שלילה אחד הם יצאו מפיה. השיר נהפך למעיל גס ושחור, והסיפור נהפך לזוג נעליים שחורות ומלוכלכות. מעט אחר כך האיש שלה הגיע הביתה מעוד יום עבודה קשה, נכנס לבית וגילה בכניסה מעיל וזוג נעליים שאותם הוא לא זיהה. הקנאה התעוררה בקרבו, הוא ניגש למיטה הזוגית, העיר את אשתו וזעק "אשתי היקרה והאהובה, איך יכולת לבגוד בי? מה זה המעיל והנעליים האלה? מי היה פה כשלא הייתי?" אשתו נעורה משנתה, מבולבלת, ושאלה "אישי היקר, על מה אתה מדבר? איזה מעיל? אילו נעליים?"

 

האיש יצא מהבית, כואב ובוכה, והחל לצעוד בלי שיידע לאן מועדות פניו. הוא צעד וצעד וצעד, כמו שרק גבר שבור לב יכול לצעוד. מרחקים ארוכים הוא גמע, עד שהגיע למקדש קטן, ושם החליט לבלות את המשך הלילה. הוא נכנס למקדש המיוחד, בלי לעמוד על טיבו: במקדש הזה היו נפגשים כל האורות מהבתים באותה מדינה רחוקה וענייה. בכל פעם שמישהו כיבה את האור בביתו לפני שהלך לישון, האור היה מזדרז ומגיע לאותו מקדש, שכן בכל לילה, האורות היו עורכים תחרות מיוחדת ביותר. כל אור הגיע וסיפר מה קרה בבית שממנו הוא הגיע, ומי שסיפר את הסיפור הכי מיוחד, היה זוכה.

 

אז האיש שלנו כבר שם, הניח ראשו על הרצפה וניסה להירדם, אך לא הצליח. הוא החל להסתובב במקדש ולפתע שמע שיחה מאוד מיוחדת מאחד החדרים. הוא הצמיד את אזנו לדלת והאזין לתחרות של האורות. לפתע, אור אחד נכנס, כולו מתנשף מהתרגשות והכריז: "אתם לא תאמינו לסיפור שאני אספר לכם!". האור סיפר על אישה אחת, שמאוד אהבה את האיש שלה שעבד מאוד קשה, ועל השיר שהיא רצתה לשיר לו ועל הסיפור שהיא רצתה לספר לו, ושפתאום, באותו לילה, השיר נהפך למעיל, והסיפור נהפך לזוג נעליים. הוא המשיך ותיאר את האיש שלה, כיצד הוא זעק, ובכה, ועזב את הבית, והיא עדיין שם, שבורה כולה, ממררת בבכי, לא מבינה מאיפה צצו להם מעיל ונעליים.

 

האיש, שעמד והאזין לסיפור של האור, הבין שמדובר בו ובאשתו. הוא לא המתין לבדוק אם האור מביתו זכה בתחרות, ויצא בריצה בחזרה לביתו, לאהובתו. הוא הגיע אליה לפנות בוקר, ומצא אותה ערה ובוכה. הוא חיבק אותה ואמר "אשתי היקרה, איך אוכל לפצות אותך? טעיתי, סליחה, אני מצטער, אני יודע שלא בגדת בי, ושלא עשית דבר שיפגע בי. עכשיו, בבקשה, שירי לי את השיר, ספרי לי את הסיפור". אשתו הביטה בו מבעד דמעותיה שעוד לא יבשו, ושאלה: "איש יקר שלי, על מה אתה מדבר? איזה שיר? איזה סיפור?"

 

 

***

 

הבלוג יוצא לחופשה לא קצובה. יש עולם שלם שם בחוץ. עדכונים יגיעו מפעם לפעם. תודה לכל המנויים/ות והקוראים/ות המסורים/ות. את השירים והסיפורים שלי אמשיך לספר, אבל אחר כך.

 

באהבה,

אשתו של (אף אחד, בעצם)

 

נכתב על ידי , 17/3/2007 22:06   בקטגוריות תמיד אישה  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אווה מריה. ב-26/3/2007 09:29
 





108,774
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , משפחתי וחיות אחרות , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאשתו של אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אשתו של ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)