וזה עושה לי המון כיף. באמת. אני שונאת לשמוח לאיד, אבל הפעם אני לא רוצה להתאפק. בחיי שלא. ישבתי וחיכיתי קצת יותר משלוש שנים שהוא יתפכח. והנה, זה קרה.
היום פרסמו בוויינט ::טור דעה שלו::. הוא נורא כועס על היאפים העשירים והג'יפים המיליטנטים והפנטאהוזים במיליוני שקלים והאדוניות המדכאת והלא-רואים-ממטר של בעלי הממון. הוא כותב - בדרכו המרתקת כתמיד - "יאפים עם ג'יפים וארמונות, עם מערכת ניווט לווייני שתסייע להם להגיע ממעצב השיער בצפון הישן למדרכת הקפה ברמת השרון; אלו הישראלים שבחרו, במקום סתם לחיות, להתחיל למלוך - ממרום מושבם המוגבה ברכב הארבע-על-ארבע, מהדופלקס שבמרומי המגדל, מהבית הפרטי שמאחורי החומה בכפר שמריהו או בכפר הצעצועים לעשירים שהוקם על חוף הים שהיה פעם של כולם..."
לכו לקרוא אותו, ואולי תסכימו, ואולי הוא רק יצית בכם קצת להט סוציאליסטי, או סתם יגרום לכם לחשוב על העמקת הפערים החברתיים במדינת ישראל. ולעזאזל העוני והאבטלה, דיכוי מעמד השכירים והפרילנסרים, שחיקת השכר במשק - העיקר יש לנו ממשלה רחבה עם יותר מ-25 שרים (ורק שתי שרות-נשים). ובטח כמה בלי תיק, אבל העיקר שיש קואליציה. וזה כל כך קשור לטור של שקד. האדוניות הזו, הפוליטיקה בשקל תשעים שמתגלה כמפנה ראש לבעיות הבאמת רציניות והבוערות. הלא-רואים-ממטר של נציגי העם שכבר מזמן לא מייצגי העם.
וכשקראתי בהתמוגגות ובשמחה לאיד את הטור של שקד, נזכרתי ::בטור אחר:: שהוא כתב לפני קצת יותר משלוש שנים. הדעה שלו הכעיסה אותי כל כך בזמנו. שלחתי לו אפילו מכתב כועס, על אטימותו ועל איך הוא מעז לומר מלים חריפות כמו "אני מוכן להזדהות עם מאבקם של עניי עירי וגם לתרום לו, אבל כמעמד בינוני גאה, אין לי בעיה להושיט אצבע לקידמת הפריים ולהרעים: לא בחצר האחורית (הקדמית, במקרה זה) שלי".
הבורגנות השמאלנית השבעה של 2003, זו שחשבה ועדיין חושבת גם כיום שמספיק לתרום כמה שקלים לעמותות שמסייעות לנזקקים, זאת שאומרת שצריך להפסיק את הכיבוש, אבל לא עושה דבר מלבד לומר זאת. הבורגנות השמאלנית שבשנים האחרונות נאלם קולה החברתי, שדאגה לתחת של עצמה ולעו"ש. הבורגנות השמאלנית השבעה והמתקיימת בכוחות עצמה לא הבינה - ועדיין לא מבינה - איזה עוול חברתי היא גורמת בכך שהיא מתנערת מאותם מאבקים, שמדברת על דיכוי האחר - העני, הפלסטינאי, הערבי, הנשי, הנכה, החולה - אבל יותר מדיבורים לא עושה, ואף מתנערת מסיוע פרקטי לאותם "אחרים" ומבקשת במתק שפתיים, שאת המאבקים החברתיים שלהם, אם אפשר, שלא יעשו מתחת לחלון של הבית בצפון העיר, איפה שלעולם ראש העיר לא יעלה בדעתו להניח צינור של חרא לאורך שדרה של כמה קילומטרים. אותה שכונה צפונית ושבעה, עם ספסלים נוחים, כבישים ללא מהמורות ובורות, עצים מוריקים וחנויות שמוכרות גופיות ב-2,000 שקל.
צא ולמד, שקד, רד אל העם והסתובב בדרום העיר וראה כיצד חיים פשוטי העם, אזרחים סוג ב' - קילומטרים ספורים מאותן התנחלויות אורבניות רבות ממון על דרך ההלכה. ואולי סוף סוף תחבר את הנקודות בין הטור שכתבת בינואר 2003 לטור שכתבת באפריל 2006.
התפכחות? אולי? מאוחר מדי? כנראה. בקיעים נחזים בחומה המוגנת של הבורגנות. פתאום מכים על חטא, הלקאה עצמית, שגם היא מושחזת - כיאה לכתיבתו של שקד הפובליציסטי - אך גם היא לא ממש רואה-ממטר את מה שבאמת קורה כאן. הפערים מתעצמים מרגע לרגע, בחסות השלטון, שלשונו דחוקה זמן ארוך מדי בישבנם של בעלי הממון. וגם עתה, בטור אקטואלי שמגיע מתוך כעס, אולי זעם חברתי, תחושת קבס ומה לא - עדיין הוא מפספס. עדיין לא פוגע במטרה במדויק.
כי זה לא מספיק לכתוב על זה. להגיד צריך להפסיק את הכיבוש וזהו. להגיד שאין צדק חברתי וזהו. אולי אינטלקטואלים בורגניים שבעים מבינים עכשיו כמה חשוב היה שגם הם יצטרפו למחאה של כיכר הלחם.כשישבנו באותו לילה לפני הבחירות של ינואר 2003, ועיצבנו כרזה לקראת הבחירות, היה ברור לנו דבר אחד. שאם לא נעצור את הגזרות הכלכליות, תוך שים ספורות, גם אותם בורגנים שבעים יתחילו לרעוב. וזה, אגב, קורה. השחיקה בשכר ממשיכה. ניצול העובדים - ::גם אלה שעובדים בתקשורת:: (תקראו את התגובות בפוסטים האחרונים אצל וולווט. תסיסה רבתי) - ממשיך להיות יותר ויותר מחפיר.
וכנראה שחלק מהאנשים מתחילים לגדל מצפון חברתי רק כשזה מתחיל לנגוס בהם (חלקם פשוט נשאבים לתוך יאוש). וזה בדיוק כמו שאמרנו אז, ב-2003. "היום עני, מחר אתה". אז הנה, הבורגנות השבעה מתחילה להתעורר (לכו לראות את "מחבואים", סרט קולנוע חדש, שאם מתעלמים מהאיטיות המחרידה שלו, הוא עוסק בדיוק בעניין הזה, של הבורגנות השבעה שלא רואה ממטר את האחר המדוכא. בהזדמנות אני אאריך בעניין הסרט).
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
