יוצאת מארון הקודש

איפה הייתם כשסילבן גזר גזרות כלכליות? איפה הייתם כשהפגנו מול הבית שלו ברמת גן? איפה הייתם כשכיכר הלחם הוקמה? איפה הייתם כשביבי לקח את הגזרות של סילבן ושיכלל אותן ולקח אותן ימינה יותר ויותר? איפה הייתם כשויקי כנפו צעדה לירושלים? איפה הייתם כשעובדי הדואר הפגינו? וכשמאבטחים הפגינו? וכשהחד-הוריות הפגינו? וכשהמילואימניקים הפגינו? וכשחולי הסרטן הפגינו? וכשהאתיופים הפגינו? וכשהפנסיונרים של בית החולים "ביקור חולים" הירושלמי הפגינו? וכשניצולי השואה הפגינו? ועובדי הרשויות המקומיות שלא קיבלו שכר שנתיים-שלוש, הפגינו? וכשהנשים שנאנסו הפגינו? וכשהמורים הפגינו? וכשהעובידם הסוציאלים הפגינו? וכשהפסיכולוגים בשירות הציבורי הפגינו?

ואלה שהיו חולים מדי שלא הפגינו, או קטנים מדי, כמו הילדים בסיכון, 7,000 הילדים ובני הנוער חסרי מסגרת ובית - איפה הייתם כשקולם הושתק במחי קול אווחת הפרטה נוספת? כשנתנו לחברת כלכליות להחליט מי יקבל בית אומנה ומי יקבל טיפול משפחתי? ומחאת האסירים שגם אותם רוצים להפריט ולשנות את הסטטוס שלהם ל"משאב כלכלי" (העתירה בבג"צ נגד הפרטת בתי הכלא עדיין תלויה ועומדת) - איפה הייתם עד עכשיו? איפה הייתם כשתקציבי רווחה וחינוך כורסמו באופן שיטתי בעשור האחרון? איפה הייתם כשהפריטו כל כך הרבה שירותים ציבוריים?

מה, לא ראיתם את הקשר בין המחאות וההפרטות בעשור האחרון למה שקורה לנו עכשיו? מה חשבתם? שבשורת ההפרטות לא תגיע לפתח ביתכם?

ועכשיו, המחאה הסטודנטיאלית האופנתית (היי, בצרפת זה הצליח! פעמיים! תוך 30 שנה!), שמחפשת את התקשורת ויוצרת גימיקים מטופשים (ע"ע "גאידמק, תממן לי את התואר") כדי להיכנס לעיתונים ולאתרי החדשות באינטרנט, מחפשת שותפים למחאה. הם, הפתעה הפתעה, נורא עייפים. אחרי ששחטו להם את הקצבאות, אחרי שהאכילו אותם מרורים, אחרי שהכירחו אותם להיכנס לתוכנית ויסקונסין, אחרי ההשפלות והביזויים, אחרי השיסוי. הם בבית, קצת נבוכים. אמרנו להם, אם מסננים לעבר הטלוויזיה כשהם רואים את ההפגנה בתל אביב. אמרנו להם. אז אמרו. והערב רק כמה עשרות אלפים הגיעו לתל אביב למחות, ואז, בניגוד לרישיון המשטרתי, ירדו לאבן גבירול וחסמו נתיבים והגיעו עד לאיילון. יופי. מתישהו, אולי, אם שונשיין את ברדה (ע"ר) יחליטו, השביתה תיגמר. הם יסגרו איזה דיל מעל הראש שלנו, בדיוק כמו שהחליטו, שני אנשים בלבד, להשבית 200 אלף סטודנטים.

סולידריות מבקשים הסטודנטים. הערב לא הצטרפתי להפגנה. הייתי אצל רופא השיניים, קצת כאב לי בצד שמאל. זה תמיד כואב לי בצד שמאל. הסולידריות שלי מתבטאת בכך שאני לא מגיעה ללימודים. אני לא מפרה שביתה, למרות שנורא בוער לי לחזור ללמוד. חבל לי על הכסף, זה שחסכתי בעמל רב כדי שאוכל לעשות תואר בלי לקחת הלוואה, בלי הצורך להזדקק למלגה שמכריחה אותי לתרום למדינה 10 שעות בשבוע, כי אחרת לא יהיה לי מתי לעבוד ובאמת להרוויח כסף.

כולי תקווה שהשביתה הזו תיגמר במהרה. כולי תקווה שהמחאה תישאר כעמוד שדרה בלב הסטודנטים. הרי אפשר למחות גם כשלומדים. ההפגנה הערב בתל אביב הוכיחה שזה אפשרי, אחרי הלימודים, להגיע לתל אביב ולהפגין. רק בקשה אחת יש לי - תוציאו את המחאה הזו מחוץ לגבולות צפון תל אביב, בבקשה. גם בקרית מלאכי, בצפת, בחיפה ובאשקלון יש סטודנטים שקורסים תחת נטל התשלומים. אם כבר מחאה, שתהיה כלל-ארצית. להתסיס את הכל. להבעיר את השטח. לבוא ולהתנצל בפני ניצולי השואה, חולי הסרטן, החד הוריות, האתיופים, הפנסיונרים, הנוער בסיכון, ניצולי גילוי עריות ואלימות פיזית, נאנסות, מחוסרי דיור, מילואמינקים, עובדי מועצות מקומיות - ולומר להם סליחה. צדקתם. תצטרפו אלינו. יש מומנטום היסטורי לחבור למאבקים חברתיים אחרים. כולנו באותה סירה. 59 שנות תקומה והנה אנחנו פה, בואו נשנה את המדינה הזו ואת סדרי העדיפויות המעוותים של הממשלה הזו יחד.

אחרת, לא הייתי זוכרת ש"ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות נזכור את יקירינו ונציין בגאווה את עצמאותנו". כן, זה ה-SMS שקיבלתי לפני דקה בסלולר שלי. שמישהו יגיד ליועצי התדמית והיח"צ שלו, שאני מוסרת תודה על התזכורת, שנוספה לאיחולי חג הפסח שנשלחו אליי על ידיו ועל ידי אהוד ברק.

בשביל זה אני משלמת דמי חברות במפלגה? בשביל ה-SMS-ים המיותרים האלה? איזה שימוש ציני בשביל יח"צ לקראת הפריימריס.

שבוע טוב.  

"תגיד, אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא מכיר. זה נקרא 'הוא כבר לא', וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. אתה זורק את השם שלו לחלל האוויר, וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומה מה הוא כבר לא. גם אם זה באמצע משחק כדורגל, כל אחד מהנוכחים חייב לתרום אסוציאציה. רצים עם זה שעות לפעמים. קבל דוגמה.

יותם כבר לא יידע אם אחותו תתחתן. יותם כבר לא ייקח את אחיו הקטן לסרט. יותם כבר לא יידע איך ההרגשה לשכור דירה עם החברה שלו. יותם לא יידע מה זה להיכנס אתה ל'זארה', כשיוצאת הקולקציה החדשה לחורף. הוא גם לא יידע מה זה ללכת ל'רולאדין' באמצע הלילה בגשם, כי היא רוצה פתאום סופגניה, ואתה הרי אידיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא פעם  ללכת באמצע הלילה להביא סופגניות.

יותם כבר לא ישמע את הדיסק החדש של שרית חדד. יותם כבר לא יידע איך אסולין נתקע בסופו של דבר עם המפלצת הכי מכוערת בנהריה, ועוד אחרי שצחק על כולנו. יותם כבר לא יידע כמה זה זין כשלא עומד לך. הוא לא יידע כמה שזה טוב, כשאמא גאה בך ביום בו אתה מתקבל לאוניברסיטה. הוא לא יהיה בהלוויה של סבא שלו, לא יצטרף אלינו לדרום אמריקה, לא יראה את ה'פועל' מביאים גביע, לא יידע איזה קטעים רצו פה כשתפסו את צ'יבבי עם החברה של ביטון. חבל על הזמן, איזה סרטים היו. המון דברים יותם כבר לא יידע. יותם כבר לא יידע מה זה לבגוד בחברה שלו עם הפצצה הכי גדולה במדינה ולהבין, מאוחר מדי, שזה פשוט לט היה שווה את זה, והחברה עוזבת. הוא כבר לא יידע כמה שזה כואב. יותם כבר לא יידע לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר לו כמה שהיינו גדולים מהחיים במארבים בלבנון. יותם לא יידע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו, כשהוא מת. שיר של איל גולן, חידוש בסטייל מזרחי, הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר, שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודשים לא מפסיקים לשמוע שוב ושוב. לא נמאס.

יותם לא יידע בחיים איך חורי החובש בכה מעל הגופה שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק הוא מירר בבכי. יותם לא יידע איך אייל ואני הסתובבנו יום שלם בתעלות ובמורדות לחפש את הראש שלו שנעלם. כשהמטען התפוצץ, הראש נפגע והתגלגל, כנראה לליטני. לא רצינו להאמין שהוא התגלגל עד למטה, לנהר, אבל זה כנראה מה שקרה, ובסוף התייאשנו מהחיפושים. אין מה לעשות. ואני רכנתי בתוך העשן הסמיך ואחזתי בגוף שלו בשתי ידיים, גוף בלי ראש. הוא לא יידע. והאש המשיכה לבעור מסביב, וירינו וירינו וירינו לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו שבורים, יותם לא יידע בחיים. אין סיכוי שהוא יידע.

יותם כבר לא יריח זיעה מתוקה, מהולה בניחוח שמפו עדין שכזה בלילה ארוך של מין סוער וחיבוקים, כמו שקיבלנו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלבנון, כשהכל נגמר. יותם בכלל לא יידע שיצאנו מלבנון". (::רון לשם / הר הקללה::. פורסם בידיעות אחרונות, 11 במאי, 2001)

הבוקר ראיתי את הסרט "בופור", של הבמאי יוסי סידר. התסריט נכתב על ידי רון לשם וסידר, והוא מביא את סיפורם של חיילים במוצב בופור, בימים האחרונים לפני היציאה מלבנון. הנה קישור ::לאתר הרשמי::, וגם ביקורות מחמיאות של ::דבורית שרגל:: ברייטינג ו::יאיר רווה:: בפנאי פלוס.

זה סרט מצוין. כזה שבועט בבטן. כזה, שממש בתחילתו גחנתי לעבר החברה שלי ולחשתי לאוזנה "סרטים כאלה רק מדגישים לי כמה אני שמחה לפעמים להיות אשה". שלא נאלצתי - אם בכלל - לבחור אם להיות קרבית או לא. ומצד שני, אלה, בני ה-18 וה-19, מה הם כבר ידעו מהחיים שלהם, אחרי ששנים רבות, רבות מדי, האכילו אותם במיתוסים ומורשת קרב. האם בגיל 18 או 20 אפשר באמת לבחור. יש מלחמה, אז הולכים להילחם. אג'נדה לא תמצאו שם, בסרט. אין ביקורת על אלה ששלחו את החיילים הצעירים ללבנון. אבל הביקורת כל כך שם, אבסטרקטית כמו אנשי החיזבאללה. לא נראית, לא נשמעת, אבל נוכחת בכל שוט ושוט. בכל בום, בכל הרוג, בכל דמעה.

הסיפור של בופור הוא על שגרת החיילים הצעירים, שרואים ערוץ 1 ו-2 ושומעים את הביקורת על הישיבה בלבנון, מקללים את הזקנות מארבע אמהות, ועולים לעוד שמירה דרוכה, שלא בטוח שיחזרו ממנה. יש בסרט כמה סצנות שייחרתו לעד בזיכרון שלי. אחת מהן קשורה לשיר "אבות ובנים" של אביתר בנאי, שמושר על ידי אחד החיילים וגרם לי להתקפל בתוך הכיסא ולנגב את העיניים. האחרת, כשהאבא של אחד ההרוגים מגיע להתראיין בטלוויזיה ומסביר למה מותו של בנו הוא כישלון אישי שלו, כהורה. והסצנה האחרונה, ביציאה מלבנון, עם אושרי כהן. בלי מלים. 

לכו לראות.