נתחיל מהסוף. תזכורת לעצמי: שעווה זה לא פופקורן. היא לא צריכה להתחמם במיקרוגל 2 דקות מלאות. אחרת, מקבלים מיץ שעווה שלוקח לו בערך שעה להתקרר ולהיות השעווה שאמורה להיות בשביל למרוט את השערות מהרגליים.
כן, כן. יש לי שערות ברגליים. הן האחרונות שגדלו. אפשר לעשות שעווה. ווי-הי! זה אומר שזהו? שאין יותר כימו בגוף. הציפורניים עדיין חומות במקצת, אבל לא נורא. זה ממש לא מפריע לי. השערות, לעומת זאת, מפריעות. יש לי שמלה שאני רוצה ללבוש מחר בערב. השערות צריכות לרדת.
גם העייפות עברה חלפה לה. אני הולכת לישון מוקדם, קמה בשעות סבירות. חזרתי לעבוד. השגרה המבורכת חזרה לשכון במבצרי. איזה כיף. הראש מתחיל לעבוד כרגיל, למרות שיש עדיין מלים שמשתבשות לי על הלשון. טוש במקום עט. ללכת במקום לבוא. פורים במקום פסח. לא נורא, זה בהחלט בטל בשישים בהשוואה למה שעבר עליי בינואר, נגיד. אז אמרתי טוש, והתעקשתי על טוש, למרות שילדת הפר"ח שאני חונכת הביטה בי במבט חשדני ואמרה "אבל רויטל, אין פה טושים, על מה את מדברת?!"
אתמול הלכתי לראות דירה. אני מחפשת דירה חדשה. עד 1,800 שקל פלוס מינוס. לבד או עם שותף/ה. בתל אביב - מרכז או דרום, אבל שזו לא תהיה דירה מג'ויפת. אין לי כוח להביט על תקרה מתפוררת ולסנן בז', ושזו תהיה המלה האחרונה לפני שאני הולכת לישון. ראיתי כבר שלוש דירות, אחת ממש נראתה לי, אני מחכה לטלפון מהפוטנציאלית. אם אתן שומעות על דירה טובה שמתפנה, עדיף חדר גדול, עדיף עם מרפסת - כי יש לי לא מעט ארגזים לפרק - אפשר לשלוח לי הצעות למייל.
תוכניות לחג: ריטריט! וו-הו! אני עולה לצפון ביום ראשון בערב, נשארת לישון אצל חברה בפרדס חנה, ולמחרת אנחנו נוסעות יחד לקיבוץ תובל, לריטריט של בודהיזם טיבטי. רובינה קורטן, הנזירה הכי מהממת בעולם כולו תעביר קורס על תרגול בתקופות קשות. בפסח הזה אני מציינת חמש שנים של תרגול בודהיסטי. כבר שבועיים שאני מחכה ומצפה לריטריט הזה. מתרגשת לקראתו. מכינה רשימה של מה לקחת, מארגנת תיק. תיכף אני אעשה כביסה, כדי שיהיו לי מספיק בגדים לשבוע שלם (הקורס מסתיים במוצאי שבת הבא).
החלטתי שבחודשים הקרובים אני לא אתכנן יותר מעבר לכמה שבועות קדימה. כלומר, יש התכוונות ותוכניות לשנים הבאות, אבל בגדול - על היומן האדום והעמוס שלי - אין תוכניות מעבר לסוף מאי (סמינר סוף שבוע בדימונה, של ארגון מהפך, שבו אני עובדת עם ילדים אחת לשבוע). זה פחות מלחיץ.
החג הזה אני מתארחת אצל הסבתא והסבא. מזמן לא חגגנו שם חגים. סבתא שלי חוגגת שנה של בריאות אחרי שהחלימה מסרטן לימפומה. אני חוגגת שלושה שבועות של שקט ובריאות, ובלי טיפולים. קניתי שמפנייה למחר בערב. אני מתכוונת להשוויץ עם השיער החדש שיש לי על הראש, ועל הפנמת הדיכוי של מריטת שיער מהרגליים. אוה, איזו אמביוולנטיות, אפרופו יציאה מעבדות לחירות.
אז מה אאחל לנו לקראת חג החירות? אחזור על דברים שאמר יואב קריים בסדר האלטרנטיבי שהתקיים ברחבת הסינמטק ביום רביעי האחרון, שאורגן על ידי "במעגלי צדק" - שתהיה לנו החירות לבחוׁר. כמה זה לא מובן מאליו, היכולת הזו, החירות הזו, לבחוׁר. לבחור באדם הנכון והמתאים לחיות איתו, לבחור בבודה שעושה לנו טוב, לבחור בחברים ובחברות שלנו, לבחור איפה לגור ומה לעשות בשעות הפנאי. לבחור נכון עבור עצמנו.
ומה עוד? "והגדת לבנך" זה מאוד הגדה של פסח. ואני הייתי מבקשת עכשיו מהנשים שקוראות פה לחשוב מה "והגדך לבתך" יכול להיות עבורן. אילו דברים חשוב לכן להעביר לבנות שלכן - לאחיות ולאמהות, לסבתות, לדודות, לאחייניות ולדודניות. ולשכנות, אפילו. ארבע כוסות נשתה מחר בערב, ואת החמישית ארים לכבודן של הנשים ששרדו את סרטן השד, שאכלו מירורים בין הכימו להקרנות, בין הניתוח לנשירת השיער. ארים כוס לכבוד הנשים שלא שרדו את המחלה הארורה הזו, ואאחל לכל אחת ואחת מהן שהגלגול הבא שלהן יהיה טוב יותר, בריא יותר, נעים יותר, כואב פחות. וגם לאלה ששרדו אאחל שהמשך החיים, עד גיל 90 לפחות, יהיו נעימים ושקטים, עם המון אהבה וחיבוקים, מוסיקה וטיולים, ופגישות מדהימות עם אנשים מדהימים, ושלווה נפשית ושקט פנימי, שכל הרעש של הבוכנות במוח יתעמעם ויחדל. שהבריאות תמשיך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו - של המבריאות והמבריאות, של אלה שסביבנו, שמחבקות ומחבקים ואוהבות ואוהבים.
את חול המועד אני הולכת לנצל בשתיקה חלקית, בהאזנה לשיעורים המופלאים של הנזירה רובינה, בבילוי עם חברות שהחליטו לבוא גם כן לקורס בן השישה ימים. אני מתכוונת להשתמש בקורס כדף חדש בחיים החדשים שלי, ולקבל החלטות מסוימות על מי אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, ומה ארצה לעשות עם הבריאות הזו, עכשיו כשיש לי אותה לצדי. ריטריט הוא הזדמנות נפלאה לעצור רגע ולחשוב. לתת לבוכנות של המוח להירגע קצת, ולהקשיב לקול הפנימי שאומר - עכשיו אני. הגיע הזמן. עכשיו תורי.
חג שמייח!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
