אחד הדברים שאני הכי פחות אוהבת לעשות, הוא טקס האיפור בבוקר. אחרי שהאיש שלי מסיים להתפלל לעצמו, אני מכינה לו כוס תה מתוק, עם שניים סוכר חום וחופן עלי נענע טריה. על אוטומט אני עושה הכל, עם הטריינינג והרולים בשיער, והוא תמיד שותק לי בבוקר, זה הקטע שלו. פעם, לפני שלושים ארבעים אלף שנה, התרגזתי מהשתיקות שלו, אבל אחרי שהכרתי את הדאלאי לאמה ה-8, התרכך בי משהו. הבנתי ששתיקות זה סטייט אוף מיינד, ואין להן שום קשר לפריזורה שלי על הבוקר. לא שיש לי בעיות של בטחון עצמי, חלילה, נהפוך הוא. מי שעשתה את האיש שלי למי שהוא היום, זו אני. אחרי הכל יש לי עליו יתרון של כמה אלפי שנים בפוליטיקות מיגדריות. האמת שלא רק. גם באנטומיה של הגוף יש לי ידע מורחב. הדגדגן, לדוגמא. זו המצאה שלי. הייתי מעלה לכאן תמונה, אבל אני מפחדת שאלה שעטופים באווירת ימי ביניים יחרבו לי את היומן. בהזדמנות אחרת, אולי.
אני נראית זקנה. אני יודעת. אבל אין לי גיל. גם יומולדת אין לי, ואני לא נוטה לחגוג ימי הולדת. בעיקר אני מסרבת לחגוג בכריסמס. יש גבול. לא שאני מונעת מהאיש שלי לחגוג את יום ההולדת של בנו מידי שנה, אבל כמו שכתבתי בעבר, היום לאשתו של סנטה עושים יותר כבוד מאשר לי. בכלל, חג המולד הפסיק להיות נוצרי וקיבל ממדים מפלצתיים של דת הקפיטליזם. כל הסיילים והדילים והשופינג המטורף שמתרחש לו בשבוע הסמוך לחג המולד מוציא את הסוציאליסטית שבי, שבינינו, אוהבת ומוקירה מתנות קטנות, כמו אלה שהאיש שלי זוכר להביא לי מפעם לפעם. סיכה לשיער, פאקט פרלמנט מהדיוטי פרי, או בקבוק יין טוב מאיזה יקב של נזירים שמודטים 3/4 מהיממה, ובין לבין גם מייצרים יינות מופלאים באיזה עמק נידח איפה-שזה-לא-יהיה.
בעצם, רציתי לספר לכם על האיפור שלי. אז זהו, שאני נוטה להתאפר כמעט כל בוקר. לא משהו מופרז. קצת ליפסטיק, קצת צללית סגולה, שחור בעיניים, אולי קצת מסקרה שמעגלת את הריסים הזקנים שלי. קמטים כמעט שאין לי, בגלל האווירה האלוהית השורה בביתנו, אבל כל מי שמביט בי לא יכול לנחש לעולם בת כמה אני. כי באמת שאני נראית כאילו אין לי גיל. רואים שאני זקנה, אבל אי אפשר בכלל לחשוב שיש לי פז"מ מטורף ביקום. ומקודם, כשעשיתי קניות שגרתיות עמדה לפניי קבוצה של חמש נערות, אולי בנות 12, שקנו כל מיני חטיפים לטיול שנתי. הבטתי בהן והן לא החזירו לי מבט. יש משהו בגיל הזה, חוסר נימוס, או אולי סתם מבוכה, אני כבר לא זוכרת איך זה להיות בת-עשרה. אבל מה שהכי תפס אותי היה כמויות האיפור הלא הגיוניות וחסרות הפרופורציה על פרצופן היפה והצעיר כל-כך. מתוך חמש נערות, ארבע מתוכן כבר מעצבות גבות, כולן עם איפור מוקפד בעפעפיים, פודרה, מסקרות, תוחם שפתיים בצבע מוקה, ליפסטיק עם ליפגלוס. ברגע מסוים קלטתי איך אני מביטה בהן, אפילו הקופאית שמה לב. כשהן התרחקו, הקופאית אמרה: "נו, ככה זה, היום זה כבר לא מה שהיה פעם". "פעם שרפו נשים", סיננתי לעברה, שילמתי והרמתי את השקיות מהדלפק. בדרך הביתה חשבתי שאני לא סגורה אם יש הבדל משמעותי בהתקרבנות של נשים, למרות שעברו כבר כמה מאות שנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
