שבוע הבא, יום ראשון, 12:35 בצהריים, טיסה. בויסי-שיקגו-לונדון-לוד. לוד, לא תל אביב כמו שטועים לומר ולשווק. לוד. TLV-לוד. אני מתרגשת ומחכה לפגוש את המשפחה והחברות והחברים. עוד לא התחלתי לארוז, אבל בראש יש רשימות ארוכות ארוכות. מה לקחת, מה להשאיר. ביקור של פחות מחודשיים, שכולל שבוע בבלגרד. למה בלגרד? כי התקבלתי לקורס שם, שעוסק בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. אפגוש שם סטודנטים/ות מאירופה ואמריקה הצפונית, וגם כמה מישראל ופלסטין. אז צריכה גם לארוז מעיל, כי יש שם גשם ביוני. דווקא יכולתי להשתמש במקום של המעיל במזוודה. אבל צריך מעיל. וזה לא סתם מעיל, זה מעיל של בויסי, כי החורף פה היה קצת אכזרי, עם טמפרטורות של מינוס 17 בלילות היותר קשים.
הבית שלי הוא פה עכשיו. יש לי house שאני קוראת לו home. כשאני הולכת הביתה, אני הולכת לשדרות יוקליד, בית מספר 1156. אני גרה בקיבוץ. כלומר זאת עיר, אבל הבית שלי, מבחוץ, נראה כמו בית של קיבוץ. הוא נמוך קומה, ויש דשא מסביב. ולפעמים בסופי שבוע אני הולכת לאכול בקפיטריה של האוניברסיטה. 8 דקות ברגל. 2 דקות באופניים. אני תמיד מחייכת כשאני נוסעת באופניים בקמפוס. האופניים שלי ורודים וקצת עקומים. ואני אוהבת אותם בדיוק כפי שהם, וכפי שהם לא. ככה זה אהבה.
הערב בדקתי ציונים של הסמסטר. בינתיים יש לי שני A .אחד בקורס ספרדית; השני בקורס של תיאוריות מתקדמות בחינוך דו לשוני. העבודה שכתבתי לקורס השני הייתה לא פשוטה (לפעמים לכתוב רפלקציה הרבה יותר קשה מלכתוב עבודת מחקר). עכשיו אני עובדת על עוד אחת, הרבה יותר מורכבת. ראיון אתנוגרפי עם סטודנטית שחורה אקטיביסטית, שמתחילה להגיד את הפמיניזם שלה. היא בת 21 והייתה לנו שיחת ראיון מאוד מרתקת. היא אמרה משהו שהיה לי מאוד מעניין לשמוע - ועכשיו גם לבדוק בספרים - "My race comes before my gender". זה משפט מאוד טעון ומורכב וזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משפט כזה. בתור בחורה ישראלית יהודיה, עם שם משפחה אירופאי ששייכת לקבוצה הדומיננטית בישראל (אבל לא לגמרי לקבוצה עם הפריבילגיות באופן מוחלט כי אני אישה), מעולם לא התעסקתי עם המוצא שלי במיוחד. אמא שלי מאיראן, אבא יליד הארץ, בן להורים פולנים שבאו לישראל ב-48'. כל החודש האחרון הייתי עסוקה בגילויים על עצמי. הגזענות שלי, למשל. וגזענות בכלל. וההכרה הבהירה הזאת, בוקר אחד (שהגיעה אחרי מיליון ספרים ומאמרים ואין-ספור שיחות עם אנשים פה מסביב וגם קצת בסקייפ), שאין דבר כזה באמת גזע. אין דבר כזה גזע של האדם הלבן, או האדום, הצהוב או השחור. כולנו הגזע האנושי. The human race. וגזע זה משהו שהתחיל רק במאה ה-19, באירופה, כמובן. עם כל מיני "הוגים" ימניים חשוכים שחילקו את האדם לקבוצות נחותות ועליוניות.
וקראתי וקראתי וקראתי. העיניים שלי תיכף יוצאות מהחורים. כל האנגלית הזאת, אללה איסטור. ובכל זאת: עבדים תמיד היו. עבדות תמיד הייתה חלק מהחוויה האנושית. עוד בתורה התייחסו לזה ודיברו שם על חוקים שנגעו לעבדים ושפחות. כבר אז היו עבדים, לפני אלפי שנים. החלשים והמוחלשים, מול החזקים והמנצחים. אבל המעבר הזה להחלשה שיטתית של שחורים וחומים, למשל, מתי הוא קרה. קראתי היסטוריה אמריקאית השבוע. איך הנוצרים האירופאים הגיעו לאמריקה, מסריחים וחולים. זה מה שהילדים האמריקאים תיארו - כמה שהם היו מסריחים וחולים. והאירופאים, כשהגיעו לאמריקה, לא הגיעו עם זהות לבנה, אלא נוצרית דווקא. הזהות הלבנה התגבשה מאוחר יותר. וכשדיברתי עם הבחורה השחורה על עבדות ונצרות ופמיניזם, דברים התחילו להתחבר לי, לבית ספר היסודי ולתיכון. ולמורה שלי לסוציולוגיה פיטר, שדיבר בגנות ה'מרוקאי סכין' בכיתה י"א. ואיך הייתי רבה איתו. לא היו לי בזמנו מספיק מלים להסביר את עצמי (רק ידעתי שמשהו לא בסדר במה שהוא טוען), אז בעיקר נבחתי שהוא גזען מגעיל. ואיך הוא נהיה אדום ואיך הוא סילק אתי מהשיעורים שלו עד סוף השנה, ונתן לי 54 ציון שנתי.
אנחנו משתמשים/ות במושג גזענות למרות שאין באמת גזעים. זאת בעצם אפלייה על בסיס צבע עור ואפיונים חיצוניים. ותרבות. זאת אפליה על בסיס תרבות. ונכון שזה נשמע קצת פשטני, אבל אני עדיין עובדת על זה. על הגזענות הנוראית של האירופאים בישראל, למשל. שאחרי שהם עברו מה שהם עברו באירופה בשנות השלושים והארבעים, הגיעו לפה והסתכלו מלמעלה על היהודים שעלו לישראל מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון. וקראו להם חיות ופרמיטיביים ושחורים. והכריחו אותם לשנות את השם שלהם, ולאבד את הזהות הילידית שלהם, ולא לדבר את השפה הילידית שלהם במוסדות החינוך.
סוף סוף קורים לי פה הדברים האלה שמספרים עליהם, הרגעים המדהימים האלה של תגליות משנות תודעה. במקום לישון אני כותבת. במקום לישון אני קוראת. ומנהלת שיחות עם המרצים/ות שלי ומשתפת אותם/ן בתובנות החדשות, ורוקמת תוכניות מה אני הולכת לעשות עם הגילויים והתובנות החדשות שלי אחר כך. איזה מחקר אני אעשה בדוקטורט, לדוגמה. כבר חושבת על זה, ומחייכת כשאני חושבת על זה. על המחקר שאני אכתוב שישלב פמיניזם עם חינוך לשלום שהבסיס שלו יהיה חינוך לזכויות אדם - ואת כל האלמנטים האלה יעטפו מושגים כמו זהות ורב-תרבותיות, וגזענות ואפלייה ממסדית ושקרים שפוליטיקאים מספרים.
השקר שאני הכי מחבבת הוא כשפוליטיקאים אומרים שחינוך זה הדבר הכי חשוב. הפה אומר חשוב, היד חותמת על קיצוצים בתקציבים, ועל הפרטות ועל גזענות ומקארתיזם וטמטומיזציה של התלמידים/ות. איך תוכניות הלימודים היום לא עושות חינוך, אלא לימוד. והשיטות הקיימות כיום לא מיישרות קו עם התהליך הטבעי של למידה בקרב ילדים. גם על זה אני לומדת. ואותה יד שחותמת על קיצוצי תקציבים מאשרת גם תוכניות לימודים מטומטמות שעושות פיחות בלתי רגיל בידע וביכולות הלמידה של תלמידים/ות. פוליטיקאים אומרים שחינוך זה חשוב כי זה טוב לבחירות ולנאומים של פריימריס וכותרות במוספי סוף שבוע. אבל האמת העצובה היא שתלמידים/ות לא באמת לומדים. הם משננים. יש מבחני מיצ"ב וסטנדרטים, והמורות, במקום ללמד, צריכות "להספיק חומר".
וכל הדברים האלה שאני לומדת פה מבהירים לי עד כמה הבחירה שלי בתחום החינוך כמו כפפה שנתפרה למידת כפות ידיי. ואיך אני שמחה בבחירה הזאת, ובעיר הזאת שאני קוראת לה בית. ולבית מספר שתיים אני אגיע שבוע הבא, לביקור, ואז חזרה לפה באמצע יולי, ללמוד, לעבוד. למצוא בית חדש עם גינה, שאני ארגיש בו בית, עם הספרים שלי, החדשים והישנים, ודגלי התפילה הטיבטיים, והמגנטים הצבעוניים למקרר שאספתי בטיולים שלי פה.
בית זה לא בהכרח המקום שבו אני מדברת עברית. בית זה לא איפה שהלב שלי נמצא. בית זה איפה שאני מניחה את הראש וישנה היטב, וקמה בבוקר ואומרת תודה ומחייכת לראי כשאני מצחצחת שיניים. אני עדיין מתעוררת כמעט כל בוקר עם תחושת הפליאה הזאת, של 'היי, אני באיידהו, עושה תואר שני. איזה כיף'. בית זה איפה שאני מאושרת, ואיפה שטוב לי. ואיפה שהכי נוח לי להתגעגע לדברים בבית מספר שתיים, שם המשפחה והחברות והחברים והשפה והבתי קפה והגינה של ההורים והחברה של אחי, והחיבוקים שאני רק מחכה לתת ולקבל, והחוצ'חוץ' המשפחתי והאוכל של סבתא פנינה, והשיחות החכמות עם דודה דורית.
בית זה קצת איפה שהלב שלי נמצא, אבל בעיקר איפה שהמיינד שלי מכוון היטב לדברים שחשובים לי בחיים. וזה לא המעיל החדש מנובמבר וזה לא ה-500$ שנשארו לי בחשבון הבנק האמריקאי שלי. וזה לא רק השיעורים המדהימים שאני לוקחת פה, והדמעות שאנחנו מזילים/ות בכל שיעור (זה פשוט לא ייאמן. היום בכינו שלוש פעמים), וה-crisis points שנקרות בדרכנו תוך נבירה במחקרים ובספרים ובסיפורים אישיים של נשים וגברים וילדות וילדים. וזה לא רק השולחן שיש לי בין המטבח לסלון שעליו מונח הלפטופ שלי, והביטחון הזה והאושר הזה. בית זה הכל, וקצת מכל דבר, כל יום במינונים אחרים. בית זה איפה שאני נמצאת, ובריאה, וחולמת, ומחייכת, וצוחקת, ומכינה מדי פעם ארוחת ערב לחברות לחברים, ואוהבת את החיים שלי, כפי שהם וכפי שהם לא.