יוצאת מארון הקודש

מאחר והאיש שלי לא מרחם על ילדיי הגן, אני עובדת מסביב לשעון.

האמת היא, שבמילניום האחרון הוא באמת לא ריחם.

על אף אדם הוא לא ריחם. מעולם לא. תבדקו בעצמכם.

כל מה שקרה כאן זה אתם עשיתם. הכל באחריותכם.

נכון שפעם מזמן, בתקופת המקרא, יש סיפורים על העונשים שלו, שגם הם, אגב, כתובים בהגזמה

מוחלטת ונכתבו לשם יראת שמיים (ואנחנו בכלל גרים כבר 20 שנה במושב קטן במישור החוף).

אבל היום, כשיש בידיכם כמעט הכל, ויש תגליות חדשות והמצאות והסברים מדעיים מדוייקים

על העולם, כל הילדים המתים האלה זה בגללכם. בגלל אגו, בעיקר. בגלל חוש נקמה מטורף.

בגלל תחושת עליונות. בגלל צדקנות מעושה. בגלל שתפסתם כזה תחת. בגלל שטיפסתם על עץ כל כך גבוה.

ובעיקר בגלל שהפסקתם להקשיב. אבל באמת להקשיב.

אני שונאת לשחק את תפקיד נביאת הזעם המודרנית.

 אבל באמת שהגיע לי עד לפה <אצבע מצביעה על החיבור בין הפה לאף>

קוראים לו אהוד בנאי. לא יעזור מה תגידו, האיש הזה פשוט מלך. אמפי ווהל, פארק הירקון, תל-אביב. 1,500 אנשים מקפצים באקסטזה שלא תבייש את חסידי ברסלב או מעופפים יוגים. איזה אושר!! איזה אושר!!

שעתיים וחצי של הפי הפי ג'וי ג'וי. החגיגה הכי טובה בעיר. כמה מדהים היה שם אמש. האנרגיות המטורפות שהיו שם באוויר עשו תיקון נפלא לעיר הזימה. תבואו בפעם הבאה, כן?

יום שישי. בוקר. אני מתעוררת, והוא לא לצידי. קמה מהמיטה, לובשת חלוק. הולכת לרחוץ פנים. יורדת למטבח להכין תה. הוא עומד שם ומכחכח בגרונו. מחייך. "מה כבר עשית?", אני שאולת אותו. הוא מושיב אותי ומניח כוס תה ליד. "תשתקי ותקשיבי", הוא מבקש. לוחץ על play בטייפ. גיטרות מגניבות. אני מזהה את השיר של מסיקה (?): "תני לי אהבה". אבל זה רק פלייבק. האיש שלי שר לי "תני לי אהבה, תני לי לחבק אותך, תני לי לאהוב אותך....". אני מתמוגגת. האיש שלי ישב ולמד בעל-פה את המילים.

"בואי נתחתן", הוא אומר לי. אני מופתעת. "אבל כבר דיברנו על זה, לא מצאנו מישהו שיסכים לחתן אותנו", אני אומרת. "בואי נתחתן, הוא אומר עוד פעם, "וזה יהיה שיר החתונה שלנו". אני אומרת "תעזוב", ואני אומרת "לא צריך", ואני אומרת "מה נזכרת פתאום אחרי 20 אלף שנה של מגורים משותפים". הוא מתעקש. "בואי נתחתן", הוא אומר בפעם השלישית ומחבק אותי.

ואז אני אומרת לא. והוא נעלב קצת. זו כבר הפעם השביעית, אם אני לא טועה, שהוא שומע שיר ומחליט להתחתן איתי. בפעם הקודמת זה היה עם השירים של ארקדי דוכין, שי זורניצר ומייק ברנט. לי זה קרה רק פעם אחת (וגם זה היה בצחוק, רק שבטח כמו שאתם יודעים, חוש הומור זה לא הצד החזק שלו), עם השיר של איגי ווקסמן. וכשהצעתי לו (בצחוק! בחיי שזה היה בצחוק!), הוא כמעט זרק עליי כפכף וסינן "זה לא מוזיקה זה. זה חירטוט".