כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
כן, העונה הזאת בלתי נמנעת
הבוקר קריין הטלוויזיה הודיעה שהקיץ כאן באופן רשמי. הוציאו את המכנסיים הקצרים, הגופיות הדקיקות, הסנדלים המהוהים מהשנה הקודמת, הביטו אל השמים ששומרים על בהירות מזהרת שעות ארוכות יותר, והתפללו עמי: שייגמר כבר. שייגמר. אפילו שרק התחיל.
מעולם לא הייתי חובבת קיץ. גם לא בתור ילדה קטנה. את הים אני מסמפטת בעיקר מרחוק כי המים בו עכורים יתר על המידה. הכלור בבריכה עושה לי שרוף בעיניים, והדבר הכי טוב שאני יכולה להגיד על הקיץ הוא הפירות שהוא מביא עמו: נקטרינות ואפרסקים, שזיפים ואבטיחים. וענבים, כן, ענבים. את הירוקים אני מכניסה למקפיא לשעה וחצי, ומוציאה אחר כך בחיוך גדול. כמו סוכריות קרירות הן נמזגות לפה אחד אחד. כיף גדול. רק לא לשכוח לשטוף קודם.
בדקתי השבוע כמה מעלות יש באיידהו בקיץ, וחשכו עיניי. לעתים הטמפרטורות ביולי-אוגוסט מגיעות שם ל-43. זה מטורף. זה לא אמור להיות ככה, הרי מדובר במדינה די צפונית. אבל בירור קל העלה את הסיבות לאסון האקולוגיה המקומי: כריתת עצים היסטרית ולא מבוקרת העלו את הטמפרטורות באיזור לשיאים חסרי תקדים. פעם היו שם יערות גשם. היום יש שם טמפרטורות מבהילות. בחורף, הן מגיעות לעד מינוס 20. קיצוניות אקלימית של ממש. בטח עבורי, שמורגלת לחום המזרח-תיכוני, ללהט האנשים החיים בסביבתי.
בגזרת המלגות עוד אין חדש. יש לי חודש וחצי לגייס 20 אלף דולר. וזו רק ההתחלה. התואר יעלה פי שלושה מזה. אבל חשבתי שלגייס לפחות שליש מהסכום עוד כאן יעניק לי יתרון ומרווח נשימה עת אגיע לשם, כי אמרו לי כבר בכמה הזדמנויות, כמה אנשים שונים, שקל יהיה לאתר מלגות כשאחיה שם.
הקיץ הזה הולך להיות קיץ חיי. אני עוזבת את הדירה המהממת שלי ביפו בעוד חודש וקצת. יש כבר ארגזים פה במסדרון שמחכים לי. יש דברים שאני מתכוונת למסור לחברות וחברים. יש דברים שאני מחלקת לתלמידים שלי, כמו קופסאות צבעוניות, משחקים ופיצ'פקסים שאגרתי בשנים האחרונות. הקיץ הזה הולך להיות החופש הגדול שלי, למרות ששבועיים אחרי שאני אסיים את הקורס האחרון שיש לי לתואר ראשון אני כבר אנחת באיידהו כדי להתחיל להניע את שרשראות התואר השני. לפחות בתואר השני לא לומדים כל יום, ואת החופש שלי אמצא לי כבר שם, בעצמי. חופש הוא תפיסת עולם, סטייט אוף מיינד, מצב צבירה שכזה. לא חייבים לתחום אותו בתאריכים. לא חובה רק יולי-אוגוסט. אפשר יותר, תמיד.
יש לי כבר כרטיס טיסה, ואני שמחה שאנחת באיידהו באחת עשרה בלילה, ולא בצהריי היום, כשמד החום יתקבע לו על 40 מעלות. להגיע בלילה, לעשות מקלחת, ללכת לישון, לנוח בסוף השבוע ולהתחיל לחפש דירה משלי, ועבודה משלי, ולהמשיך לתחזק את החופש החדש, הרחק מכל מה שאני מכירה, בשפה זרה, עם אנשים לא מוכרים. איזו התרגשות.
| |
ליאונרד וחצילים בצהריים
לפטופ במטבח זה עניין מאוד שימושי. ברגעים אלה ממש, שני סירים על הכיריים. באחד - חצילים ברוטב עגבניות עם בצל. בשני - עדשים ירוקות לקראת הפיכתם לחלק בלתי נפרד ממג'דרה עתירה ריחות וטעמים מבית סבתא. את הלפטופ רכשתי לקראת נסיעתי המתוכננת לתואר שני בחו"ל. היה מבצע, ופשוט קניתי, אחרי ארבעה חודשים שאני סורקת את זאפ ואתרים של מחשבים בשביל לוודא שאני ארכוש מחשב שיחזיק לי מספיק זמן, כי בתור אקס גיקית אני מודעת לכך שחיי המדף של מחשב נישא קצרים יותר מהקופסה שיש לי בבית. מצד שני, היה לי קראש בהארד דיסק של הנייח, ולדאבוני גיבויים הם לא הצד החזק שלי, כך שכל הקבצים משלוש השנים האחרונות ירדו לטמיון. וכן, אני יודעת שיש חברות שעושות שיחזורים. ההארד הדיסק שלי יושב באחת מהן. הבעיה היא שאין בנמצא - עדיין - הארד דיסק תואם שאפשר יהיה לפרק אותו כדי לעשות מה שצריך לעשות (אני מניחה שלהעביר את החלק הפיזי של הקבצים).
אז גיקית או לא, אני יושבת עכשיו במטבח היפואי שלי, עם לפטופ, שומעת ליאונרד כהן, עונה למיילים, יש פה מאוורר (אין מזגן בדירה), ושקט נדיר. בדרך כלל מדובר בשכונה די רועשת בשעות האלה של היום שכל היהודים באים לקנות פחמים מתחת לבית שלי. אני גם אחרי מקלחת וסיבוב-קניות-לשבת בשכונה. וחוץ מלכתוב כמה עבודות לסיום התואר, החיים שלי די טובים. עדיין מחפשת מלגות טובות ללימודים היקרים שלי בארה"ב. עדיין מנסה לחשוב איך לארוז בצורה הכי טובה את החיים שלי כדי לאחסן אצל ההורים לשנתיים. ועדיין שוברת את הראש איך אני אסתדר אי-שם בארה"ב, עם אנגלית מבוקר עד ערב. זה עניין מתיש למדי. כבר הזהירו אותו.
השבוע הודיעו לי שהתקבלתי לעוד אוניברסיטה, הפעם באירופה. תוכנית ייחודית שמתקבלים אליה 10% מהפונים. זה בוסט רציני לאגו, אין ספק, אבל ישבתי אמש וכתבתי להם מכתב של תודה אבל לא תודה. המחירים די דומים, ונכון שאירופה זה יותר קרוב, אבל כבר יש לי כרטיס טיסה לארה"ב ויש ויזה וכל המסביב, ואולי אם היו מודיעים לי שבוע קודם הייתי עונה משהו אחר. אבל מאחר שהם הודיעו לי על קבלתי חודש מאוחר יותר ממה שסיכמו איתי, כבר סגרתי דיל עם האמריקאים.
עוד שעתיים אני אסע לאירוע של יום הפליט הבינלאומי בגן לוינסקי בדרום תל אביב (ליד התחנה המרכזית). קצת סולידריות ומוסיקה אפריקאית לא הזיקה לאיש. נהפוך הוא, סולידריות היא המפתח לטוב שבעולם.
שבת שלום
| |
רק בדיזנגוף, רק בישראל
לפעמים זה פשוט מצחיק אותי המפגשים המזדמנים האלה ברחוב, עת את מניעה עצמך בעצלתיים מבית קפה אחד בגורדון לקפה אחר בדיזנגוף. ממש באמצע, אחרי שחציתי את הכביש, אני רואה פרצוף מוכר, אני מבינה שגם הוא קצת זיהה אותי. לקח לי שלוש שניות להתאפס וסובבתי את הראש אחריו רק כדי לגלות שהוא עשה בדיוק את אותו הדבר. היי, וחיבוק ונשיקה, ואני עד עכשיו לא זוכרת את השם שלו. וזה מצחיק.
הוא היה חבר טוב של אחותי. אני הייתי חברה טובה של שכנה שלו. הם היו חברי ילדות, הוא והחברה שלי, ופעם, ביום האחרון של דצמבר כשכמעט נהיה שנת 2000, ישנתי אצלה, ופגשנו אותו. אבל זה מתחיל עוד לפני זה, כי בערך שנה לפני זה היה לי דייט כושל עם אחיו. ובקיצור, פגשתי אותו אז ערב שנת 2000, חברה שלי מכירה בינינו. תכירי זה (מה שלא יהיה השם שלו). ואז אחיו, מהדייט, עולה במדרגות, ואני אומרת היי, מה *אתה* עושה פה. ומתברר שהוא גם השכן של החברה שלי.
אחר כך, בנסיבות מצערות שלא ארחיבן כאן, אחותי נפטרה. ופגשתי את השכן של החברה שלי בהלוויה. מה *אתה* עושה פה, והתברר שהוא היה בין חבריה הקרובים. זה היה כמעט מצחיק אם לא היו את הנסיבות המצערות של ההלווייה, אבל ישבנו אז שלושתנו, הוא, אני והחברה הכי טובה שלי דאז, שהיא חברת ילדות שלו מהבניין. ודיברנו וצחקנו, ובכינו.
ופתאום הערב, כמעט תשע שנים אחרי, אני רואה אותו ברחוב. וחיבוק, ונשיקה, ומה שלומך, ומה את עושה, ומה אתה עושה. ואיזה יופי לראות אותך כאן, ככה במקרה. ותשע שנים, אללה איסטור ולהקתו. וכמה השתנו הדברים מאז. פתאום כל החיים מרצדים במהירות. 2000-2009. מה נותר לנו מהשנים האלה, כמה צילקו אותי, אותו. את כולנו. מתים, ומחלות, וכל מיני אירועים טובים או פחות טובים, וימי הולדת נשכחים, וחברות שנעלמו, וסרטן שהגיע לביקור, וכל כך הרבה מלים, כתובות, מוקלדות, משורבטות על ניירות ומחברות צבעוניות. פתאום אני תופסת את עצמי מחשבת כמה הספקתי. ללמוד, לאהוב, להכיר, לטעום, לטייל.
כשכתבתי מכתב בקשה למלגה, באנגלית מצוחצחת שלא תבייש שום אוקספורדי, גם אז הרגשתי כמו מפיקה בחיים שכאלה על עצמי. איפה הייתי, ומה עשיתי. אבל בכתיבה, את מתארת, את קצת אנליטית, מחושבת. לפעמים כתבתי פיסקה והייתי צריכה לנוח. פתאום איזה ווווש כזה של גל שטף אותי. ולא יכולתי להמשיך. לקל לי שבוע שלם לכתוב את המכתב למלגה. ומדי פעם הפסקה. לנוח. לתת להצפה הזו לשטוף אותי ולעבור.
והערב, כשראיתי את החבר של אחותי שהיה שכן של חברה שלי שכבר לא חברה שלי, זה היה כמו לכתוב פיסקה במכתב הבקשה. הצפה. התרגשות. פתאום הבנתי שלא חשבתי על אחותי איזה יומיים. הייתי עסוקה בדברים אחרים. איך הזמן טס, פיכוסאמוערס. ואיך הגעגועים משנים לפעמים את הצורה והצבע והעומק. ואיך השתניתי אני בשנים האלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
