יוצאת מארון הקודש

אמש, אחרי התייעצות קלה, החלטנו לנסות את ה-VoIP. אחרי הכל, גם אני וגם הוא מנהלים שיחות טלפון רבות, ארוכות וחובקות עולם. נכון שמאז שיש אינטרנט, אנחנו נוטים לתקשר יותר עם המסנג'ר ואימייל, אבל תשמעו, אחרי סקר שוק קטן וקריאת כתבות בכל מיני מדורים טכנולוגים מעייפים, הבנו שזה כדאי כלכלית, והחלטנו לרכוש מכשיר. הגעתי לאיזה אתר, לא משנה עכשיו איזה בדיוק. וכך כתוב: "השימוש דומה לשימוש בטלפון רגיל - הטלפון מצלצל, ועונים על ידי הרמת השפופרת. כשרוצים להתקשר כל שנדרש הוא להרים את השפופרת, ולחייג".

ועל כך נאמר: באמא שלכם?

(מתוך עלון חדש ועדכני של משרדי האוצר, הבריאות, השיכון, העבודה והרווחה)

שהיום הזה נגמר. כל היום הוא הסתובב בבית עם פרצוף תשעה באב.

תשמעו, אין מה להגיד, היו לנו בתים יפים. שלמה היה אחד הקבלנים המובילים במזרח התיכון באותה תקופה. הבנאדם לא התקמצן. נכון, הם חרבו. נכון, כל אוסף המזכרות שלי מהטיולים שלנו בחוצלארץ אבד. אחר-כך, במשך שנים ארוכות ישבנו כאן וחיכינו שכל הגלות הזו תסתיים.

היום אני והוא מסתפקים בבית קטן, ארבעה חדרים פלוס מרפסת פלוס גינה. הכרובים עושים כאן משמרות ולנים בקומה העליונה. אם מלאכי עליון, אז שיהיה עד הסוף. אבל הוא, שיהיה לי בריא. כל היום הסתובב לי כאן והציק, ונדנד, ואפילו נבח קצת. אחר-הצהריים שכנעתי אותו לעלות לכותל. הוא בכה כמו ילד קטן שלקחו לו את הפלייסטיישן למשך כל החופש הגדול. בכי כזה הוא לא בכה מאז שביטלו את "המלאכיות של צ'רלי". טוב, אולי אני מגזימה.

בקיצור, הלכנו לכותל והטיפשון מקפל נייר ושם באחד החריצים. זה כמו לשלוח לעצמך זר פרחים, לא?