כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2009
אבל מה עם סיפור האהבה?
ראיתי את הסרט "אשתו של הנוסע בזמן". אתמול הסתובבתי בעיר החדשה שאני לומדת להכיר ולקרוא לה בית. הלכתי לאיבוד פעם אחת, וזה התאים לי מאוד, כי פתאום הגעתי לפינת רחובות מירטל ו-6 ומצאתי בית קולנוע שהקרין את אשתו של, וכמובן, שאחרי שקראתי את הספר הנפלא ונהניתי ממנו מאוד, נכנסתי לקולנוע בלי לחשוב פעמיים ורכשתי כרטיס. המתנתי קרוב ל-45 דקות, בינתיים קישקשתי עם המוכרות בבית קפה של הקולנוע (מחירים נוחים במיוחד, לא כמו הגזלנים של קולנוע לב, למשל).
נכנסתי, התיישבתי. מבעוד מועד הכנתי טישו. אחרי הכל, קראתי את הספר. חשבתי שגם אם יצליחו להביא קמצוץ מסיפור האהבה המדהים של קלייר והנרי, זה בהחלט יהיה שווה את ה-6.5 דולרים ששילמתי על הכרטיס.
ומעכשיו ספוילרים - לספר ולסרט.
את הספר קראתי לפני שנתיים בערך, אני חושבת. אני לא זוכרת מתי בדיוק זה היה, אני זוכרת מה הרגשתי. התרוממות נפש. בכיתי בפרק שבו קלייר איבדה את התינוקות שלה בזה אחר זה. בכיתי כשהבנתי שהנרי מתי כבר בהתחלה, אבל הוא בעצם מת בגיל 45 בערך. תיארתי בעיניי רוחי את קלייר המפתה, המתוחכמת, האמנית - ג'ינג'ית אצילה עם ניצוץ בעיניים. תיארתי את הנרי בתור גבר משובח משכמו ומעלה, כי אחרת אי אפשר היה להסביר אחרת איך קלייר הייתה מוכנה להפוך את החיים שלה עבורו, לחיות עם גבר שאפילו לחתונה שלה הוא הבריז (אבל הוא המבוגר הגיע ברגע האחרון), אחד שבא והולך, ואי אפשר אף פעם לדעת לכמה זמן הוא נעלם, כי הזמן, מה לעשות, שברירי ומעגלי, וקשה לחיות בזמנים שונים. זה ספר שכתוב נהדר, עם דמויות חזקות ואמינות, עם סיפור אהבה סוחף שגרם לי להגיד 'לא אכפת לי שהוא נוסע בזמן, אני רוצה אחד כמו הנרי!' כי הוא היה שווה כל המתנה, כי כל פעם שהוא נגע בקלייר, יכולתי להרגיש את הניצוצות האלה מתפרצים משניהם, כי זה סיפור אהבה חוצה זמנים וגבולות הגיון, ובתוך כמה ימים סיימתי לקרוא את הספר, וכמו כל ספר טוב אחר, הוא לא עזב אותי ימים ארוכים.
בספר, קלייר מצאה בהנרי חבר אמיתי, שותף לסודות, מישהו שהבין אותה יותר מכל בן משפחה. הנרי מצא בקלייר בית. עוגן.
אז כמובן שהלכתי לראות את הסרט. ומה שקורה שם לא מזכיר כמעט את הספר. שתי הדמויות - הנרי וקלייר - נהיו איזה שני זרים. לא הייתה ביניהם כימיה וואט סו אבר. בספר מדובר בזוג שלא יכול להניח את הידיים מרוב שהם רוצים לגעת זה בזו כל הזמן. בסרט היה נדמה שהם משחקים באמא ואבא כדי להראות איזו מחווה רומנטית של אהבה. קלייר השחקנית (לא זוכרת את שמה, למרות שהיא הייתה מתוקה, והיו לה אולי כמה רגעים קטנים אותנטיים) לא הייתה מפתה במיוחד. אריק באנה (האוסטרלי?) לא היה נראה כמו הנרי ששווה להפוך את החיים עבורו. הוא היה נראה כמו איזה קורבן שנכנע לגורלו המתעתע, עם ההיעלמויות התכופות. הוא הסתכל על קלייר השחקנית במבט כמו-אוהב, ולא האמנתי לו בשיט. ואם שתי הדמויות הראשיות בסיפור אהבה לא אמינות בעיניי, אז מה טוב כבר יכול לצאת מסרט כזה?
המפגשים של הנרי עם קלייר הילדה והנערה היו די משעממים, ולא הצליחו בעיניי לתת את הרקע הראוי ליחסים שלהם כפי שזה בא לידי ביטוי בספר. הסצנות היחידות שהיו טובות בעיניי הן המפגש של הנרי המבוגר עם אמו, כשהנרי היה בן 3. המפגש ברכבת היה מרגש ויפה. גם הסצנות עם אלבה הילדה של הנרי וקלייר היו חביבות למדי, בעיקר זאת שאלבה פוגשת בו בגן החיות כשהיא כבר בת 10, והנרי מת כבר 5 שנים. כן. הוא מת וממשיך לנסוע בזמן. כי הוא קופץ לעתיד כשהוא בן 38, ואז הוא אמור היה להיות בן 48 או משהו כזה. אבל הוא לא, כי הוא מת 5 שנים קודם. נשמע מבלבל? אני יודעת, אבל הסרט דווקא מצליח איך שהוא לעמוד בכבוד בתעתועי הזמן. וזו נקודה אחת שתיאמר לזכות הסרט. גם בספר זה מסודר לפי הגילאים של הנרי וקלייר, אבל הפרקים של קלייר כילדה הרבה יותר מרגשים מהסצנות שהיו בסרט.
נכון, זה סרט, שעה וחצי ועוד קצת (לא הסתכלתי על השעון, כי אין לי. ואין לי גם סלולר, אז אני די מסתמכת על אנשים ברחוב), וקשה להכניס ספר של 300 עמודים לסרט. קראתי השבוע שערוץ ABC מתכוון לעשות סדרה מבוססת על הספר. אני מקווה שזה ייצא טוב יותר מהסרט המעפאן הזה, שמרוב שהוא ניסה להיות, הוא לא הצליח להיות דבר.
ומשהו קטן לסיום. אני בדיוק חוזרת מהסרט החדש של טרנטינו (אינגלוריאוס באסטרדס - אין לי מושג איך המפיצים החליטו לתרגם אותו לעברית. אולי "היטלר מת מצחוק"?). שעתיים לדעתי (שוב, עניין השעון) שסחפו אותי למחזוות מופרעים של טרנטינו ואלטרנטיבה/פנטזיה של שכתוב ההיסטוריה. דבר אחד שטרנטינו מצליח לעשות בסרט הוא להגדיר את הדמויות שלו, להעניק להן אופי, לעשות אותן עגולות, וגם אם הן מוציאות חצי משפט כל הסרט, ברור לנו לגמרי שהמשפט הזה מגיע בדיוק בזמן, בדיוק במקום, כי זה הרגע המתאים לדמות הזאת לומר חצי משפט בגרמנית או צרפתית או איטלקית. בראד פיט, שמשחק בסרט של טרנטינו, בתור אמריקאי מטנסי שבא לעשות סדר באירופה עם כל הנאצים האלה, חתום כמפיק בסרט "אשתו של הנוסע בזמן". פיט יכול היה ללמוד מטרנטינו איך פנטזיה חייבת שיהיו לה דמויות חזקות ואמינות. גם העריכה של "אשתו של" הייתה בעיניי מסורבלת ולא תורמת לסיפור. מה שאי אפשר להגיד על העריכה המופרעעת והחכמה של החדש של טרנטינו.
לילה טוב.
| |
איזה שקט
אני מחכה שיחשיך כבר, וזה לא קורה. השמש שוקעת פה לקראת 21:00. אני כאן כבר שבוע ועוד לא התרגלתי לזמן המדברי הזה. בחוץ יש שרב היסטרי. אין לחות. עיר מדבר. אני מחכה שיחשיך כדי להדליק נר, אולי שניים. בינתיים אני מאזינה למוסיקה קלאסית ברדיו/שעון מעורר שקניתי בחנות יד שנייה ב-2.75 דולרים.
הייתי צריכה לקנות הרבה דברים. לקחתי איתי מהארץ רק שתי מזוודות, תיק צד ולפטופ. קניתי קולבים וקומקום, מחברת וקרש חיתוך לסלט, שמפו וסבון טוב להתפנק עמו. קניתי ירקות ופירות וקצת אוכל. הוצאתי איזה 300 דולר בשבוע האחרון על קניות לבית החדש שלי. אני מתגוררת בדירה מגניבה בקמפוס, אבל בקצה של הקמפוס, ויש לזה יתרון וחסרון. יתרון כי זה מרוחק, וחסרון כי זה מרוחק. זה תלוי מתי ומה אני צריכה. אנשים קרובים, או אנשים מרוחקים. להשמיע את אהוד בנאי בקולי קולות בלי שהשכנים יוטרדו, או לחפש מישהו לקשקש איתו כדי לשפשף את האנגלית היומיומית שלי.
קשה לי כל היום עם האנגלית הזאת. מצאתי את עצמי יושבת היום ומדברת לעצמי בעברית, משפטים פשוטים. כמו איזה כיף שאני פה, ושאני מגשימה חלום. ושהחום הזה ייגמר כבר, שיבוא הסתיו, עם העלים האדומים והכתומים. ועם החולצות כותנה הארוכות שמחמיאות.
יש כאן כמה סטודנטים/ות שבאו מחו"ל, כמוני. חלקם לתוכנית של חילופי סטודנטים שנמשכת סמסטר או שניים, חלקם לארבע שנים של תואר ראשון, וחלקם כמוני, לתואר שני. פגשתי את המרצים שאעבוד איתם בקמפוס, ראיתי את המשרד החמוד שהקצו לי ולאחרים שבתפקידי. פגשתי כבר שלושה חברים חדשים שלקחו אותי לסיבובים בעיר והסבירו לי באריכות ובנועם מה כדאי ומה עדיף שלא.
יפה פה ונקי פה ונעים מאוד. אפשר ללכת יחפה במדרכה והרגליים לא יתלכלכו. אין פה ג'יפה כמו נגיד בתל אביב. וזאת עיר גדולה, עם 200 אלף תושבים, לא איזו עיירה שכוחת אלה. האנשים מנומסים, מסבירי פנים, משתדלים להנעים את זמני ולסייע במה שרק אפשר. אתמול פגשתי את אחד השוטרים של יחידת השיטור בקמפוס, והוא היה אחד המתוקים שיש.
אני נמצאת עכשיו בתקופת הירח דבש, אני יודעת. דברים שמוצאים חן בעיניי כעת, יכול להיות שיתסכלו אותי בתוך כמה שבועות. אבל בינתיים אני נהנית מהגינונים, ומהסגנון האמריקאי, למרות שיש פה כמה סטודנטיות מקומיות שנראה לי שהן אוכלות יותר מדי סוכר, כי הן קופצניות בטירוף ויוצאים להן משפטים מאוד אמריקאים שרואים בסרטים קיטשיים על חיים סטודנטיאליים. יש פה את כל הקלישאות, בינתיים. אולי זה רק מה שהעיר הזאת מוכנה להראות לי בשלב הזה של היחסים שלנו. היא רוצה למצוא חן בעיניי, וחושפת רק את החלקים המחמיאים, כמו אומרת חכי חכי, יש לנו עוד חורף שלם לעבור יחד.
שרק יבוא כבר החורף, אבל קודם תנו לי סתיו. אמרו לי שהוא יפהפה פה.
| |
התפרדויות
היום זה היה יום משפחתי. בתחילת השבוע חזרתי לגור אצל הוריי לעשרה ימים. אני עסוקה באריזות ופרידות, וזה לא קל.
המשפחה המורחבת באה לבקר אותי היום. הדודות והדודים, הסבתות והסבא. כולם באו במיוחד בשבילי. והיו פה גם החברה של אחי והחבר של אחותי, וחבר טוב שלי והחבר של בת דודה שלי. בקיצור, 30 אנשים באו והלכו במיוחד בשבילי. ואני, עם מכנס הדייגים בקונטרסט לחולצה היפה שקניתי במאתיים שקל, עם השיער המחודש, עם תספורת קצרה ובצבע שחור פחם, בפרצוף בלי איפור, ובחיוך זוהר, חיבקתי ונישקתי, וניחמתי, ודמעתי. אוף, כמה דמעתי. החזקתי את עצמי לא להתפרק פה באמצע הסלון, או בחנייה בכניסה לבית הוריי, כשהלכתי ללוות למכונית את הדודה שאני הכי אוהבת בעולם, ובנותיה המהממות.
דודה שלי, היא קסם של אישה, הדודה המגניבה שכל אחד ואחת רוצים, וכולנו מקווים להיות יום אחד. החינוך התרבותי הגיע מממנה. הסרט הראשון בקולנוע, והספר הראשון הרציני, והתערוכה במוזיאון, וכל הפרגון בעולם שאישה יכולה לקבל - קיבלתי ממנה. כשעמדנו מחוץ למכונית, חבוקות זו בזרועותיה של זו, החנקתי דמעה ולחשתי אהבה באזנה, וחיבקתי חזק, פעם ועוד פעם. אפילו עכשיו ברגעי תקתוק פוסט זה אני מתרגשת. לא אראה אותה עד יוני הבא כשאגיע לביקור בארץ.
עוד ארבעה ימים וקצת ואני אהיה בדרך לנתב"ג. שתי מזוודות, תיק צד, לפטופ. ומעבר לכך - היכולת להיות נוכחת להיסטוריה שאני עושה. מגשימה חלום של שלוש שנים. לימודים אקדמיים בחו"ל. והעניין עם הכסף הסתדר. מלגה חלקית תשלם חלק והאוניברסיטה תעסיק אותי ואני אגרד כמה אלפיות בשביל החיים עצמם. הכל מוכן לקראתי, ולפעמים כשאני יושבת בחדר בבית הוריי, אני מסתכלת על הבלגאן המופלא וחושבת שיפו לא הייתה כזאת גרועה. עזבתי אותה לפני פחות משבוע, ונכון שהלחות עטפה לי כל נקבובית, ונכון שלא היה לי מזגן בדירה, אבל לא הייתי צריכה לשבור את הראש כמה דברים אפשר לדחוס במזוודה אחת, והאם כדאי לקחת את הפריט הזה או האחר. כי מצד אחד אפשר לקנות הכל שם, מצד שני למה לקנות אם כבר יש. אז אני אסחב קצת, ויהיה קצת קשה, ונכון שהטיסה ארוכה, עם שתי עצירות והמתנות בין טיסה לטיסה, וייקח לי 26 שעות להגיע ליעד. ואולי אני אלך לראות את ליאונרד כהן במחיר שפוי בסאן חוזה בקליפורניה. ואולי אני אתאהב. ואולי אני אמצא אהבה מיוחדת שתיישר לי את הגב ותוסיף ניצוצות נוספים בעיניי.
כולם שואלים למה ארה"ב. למה כל כך רחוק. מה רע בלעשות תואר שני בבר אילן, למשל. מה רע באירופה, גם לשתי אוניברסיטאות שמה התקבלת. ואני מנסה להסביר וקשה לי קצת, כי אני נוסעת, מתרחקת, הולכת מפה. לא בורחת ולא מתנצלת על העזיבה. נוסעת כי אני צריכה את זה כמו שדג צריך מים. צריכה אוויר אחר, אנשים אחרים. להחלים מבפנים, להתרחק. להכיר את עצמי מחדש. לשיר שיר חדש משל עצמי. לחיות את החיים שלי ולא של אף אחד אחר. להתפלל, לאהוב, להרגיש, להחלים, לחיות. אלה הדברים שאני רוצה לעשות, הרחק מפה. וזה לא שלא עשיתי את זה כאן, אבל פה היה איזה סרטן באמצע שקטע לי כל מיני תוכניות, ופתאום כל העולם מסתכל עליי מאז קצת אחרת. ואני מסתכלת על עצמי אחרת. וזה לא שאני הולכת להתעלם ממה שהיה. יהיו ביקורות אצל רופאים, והאוניברסיטה מודעת למצבי הבריאותי הפוסט-סרטני. אבל יש משהו לא מחטט באמריקאים, לא מתערב. הבנתי את זה בחודשים האחרונים. הם לא ישאלו אותך שאלות פרטיות, ואת לא תרגישי שאפשר לשתף כל דבר כל אחד או אחת. יש בזה משהו חיובי, שמתאים לי עכשיו. להתחיל מחדש, איכשהו. קצת להתחיל מחדש, רחוק, בשפה אחרת, עם אוויר קצת שונה, עם נופים מהממים, עם אנשים חדשים, עם בית חדש. עם אותם בגדים ומזכרות ותמונות משפחתיות, וטקסים קטנים של בודהיזם טיבטי, ותפילות בלחישות, ועם אותם מחרוזות ועגילים, ונעליים וקליפסים לשיער. ועם דרכון שיש בו תמונה שלי מלפני שנתיים וארבעה חודשים, שהוצאתי במיוחד לקראת נסיעה להודו. עם החיוך הזה בתמונה, והשיער הארוך ארוך, והמבט הזה שעוד לא יודע שבאוגוסט יגידו שיש לך סרטן בציצי. ושיחת הטלפון הראשונה אחרי שפגשת את הרופא תהיה לסוכנת הנסיעות שלך שהיא גם חברה מאוד טובה שלך, ובעיניים לחות מדמעות ראשוניות של הלם תגידי לה בשקט: תבטלי את הטיסה שלי. יש לי סרטן.
והנה, שנתיים אחר כך, עוד פעם אוגוסט, עם תספורת מגניבה בת יומיים, אני נפרדת מהמשפחה שלי, ומסכמת שנתיים של מסע, קצת אחר, שהוביל אותי להמשיך את ההחלמה הפנימית שלי באיידהו הרחוקה, עם המזג האוויר הקיצוני, עם שתי מזוודות מתפקעות מבגדים ותמונות ודיסקים בעברית. והכל אני לוקחת עמי, בעצם, אבל איך אני אפרק את הדברים ואיפה אשים אותם, זה כבר יהיה חלק מההתחלה החדשה שלי שם. וגם כשאחזור עוד שנתיים, וגם אם אחזור אותו דבר, עם אותם פריטי לבוש ומוסיקה, לפטופ ותמונות משפחתיות, אדע שפירקתי והרכבתי מחדש. וזה העיקר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
