כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אוגוסט 2010
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2010
עושה זאת בעצמי
עברתי דירה בלי שירותי הובלה. זאת פעם ראשונה שאני עוברת דירה, ועושה את זה עם חברות וחברים. אמם לא היו לי הרבה דברים. שתי מזוודות מתפקעות מבגדים, ובערך 12 ארגזים, רבע מהם כלי מטבח שרכשתי מאז שאני כאן, רבע מהם ספרים והשאר ניירת ו"אחר", למשל דברים של שירותים ומקלחת, ופוסטרים, וכבלים ומובייל שהבת דודה שלי בת השש שלחה לי לפני כמה חודשים.
התחלתי לארוז איך שחזרתי לכאן מהביקור המוצלח בישראל. ביום האחרון של החוזה שלי בדירה, שתי חברות באו ועזרו להעמיס את הטנדר של אחת מהן. תוך שעה וחצי כל הדברים כבר היו מאוחסנים במחסן של בעלת הטנדר, למשך שבוע, עד שהדירה החדשה שמצאתי התפנתה. את אחת המזוודות, כמה שקיות עם ספרים, לפטופ, כריות, שמיכה ואופניים, באו איתי לשבוע אירוח אצל חברה. בתום השבוע, נסענו שתינו להיא עם הטנדר והמחסן, העמסנו שוב הכל, והבאנו לדירה החדשה שלי.
הדירה החדשה לא הייתה מרוהטת. אחד הדברים שאני מאוד מאוד אוהבת פה הם חנויות היד שנייה. זבל של אחת, אוצר של אחרת. זה לא רק עם בחורים עובד ככה. גם עם רהיטים. מצאתי ספה עם מראה מזרח אירופי-בוכרי-קצת כורדי, וכורסה מדהימה. חברים הביאו לי שולחן למחשב ושידה לשותפה החדשה שלי. קיבלתי גם מעמד קטן לטלוויזיה (שלא מחוברת לדבר כבר יותר משבועיים, מה ששווה פוסט בפני עצמו. אני. בלי. טלוויזיה.) קניתי כוננית ספרים, וכיסא קטן עם שלוש רגליים (להניח עליו עציץ ביום מן הימים). את כל הרהיטים סחבנו עם סובארו מצ'וקמקת שבקושי נכנסת לרוורס. העברתי ככה שתי מיטות, שני מזרנים (לשותפה ולי). השותפה שלי הגיעה שבוע אחרי שנכנסתי לדירה שלנו, ומאחר שגם היא חו"לניקית, כלומר לא אמריקאית כמוני, מה שהופך את הדירה שלנו לבינלאומית, וזכרתי איך היה לא פשוט להגיע לפה ולהתחיל מחדש, הכנתי את הדירה לשתינו, בעצם.
סירים ומחבתות קיבלתי מחברה שגם רצתה לתת לי שולחן (שהיה גדול מדי בשביל הסלון הקטן שלנו). עם חברה אחרת הלכתי להביא את הסירים והמחבתות, וקיבלתי גם בלנדר. הרגשתי כמו בסיבוב גמ"ח בבני ברק. כן, הוצאתי כסף על המעבר הזה (רהיטים יד שנייה, חומרי ניקיון). שבוע שעבר קיבלתי שידה ענתיקה שהייתה זקוקה לתיקונים ושיפוץ. היום שיפצתי אותה, עם כל הקומפלט: שייפתי עם נייר זכוכית, ניקיתי היטב, חיזקתי עם מסמרים וריססתי באיזה חומר ששומר על עץ (כמו לקה, רק בספריי). עכשיו היא בחוץ, מתרעננת באוויר הסתווי (הסתיו כאן באופן רשמי מהשבוע, כך נודע לי. אבל אני לא מאמינה למבזקים). הלילות כבר קרים וצריך שמיכה. אתמול ירד קצת גשם. היו רוחות מטורפות אמש, שקרעו איזה כבל ראשי, ו-40 אלף אנשים בבויסי היו בלי חשמל במשך שעתיים. אני הייתי ביניהם. עם נרות בסלון ובטריית לפטופ שאוטוטו נגמרת, ושיחה מלב אל לב עם השותפה החדשה שלי.
סך הכל נרתמו למאמץ מעבר הדירה שלי שש נשים ושלושה גברים. מכל קצוות בויסי הם באו לעזור, וזה משמח אותי שיש לי אותם ואותן. השבוע נכנסו הרבה סטונטים/ות לבניין הדירות שבו אני מתגוררת, ושמתי לב שכולם, בלי יוצא מהכלל, עשו זאת בעצמם. עם ההורים ועם אוטואים מתפקעים מדברים, עולים ויורדים במדרגות, עם ידיים עמוסות. חלק מהסטודנטים שהגיעו ממדינות אחרות בארה"ב שכרו משאית קטנה או נגרר לטנדר האמריקאי השכיח כאן. החברים באו לעזור. כל השבוע היה פה המולת מעבר דירה. כמעט כל הסטודנטים/ות בבנין צעירים מאוד, עושים תואר ראשון. לפחות את אלה שכבר יצא לי לפגוש ולפטפט עמם.
אני חושבת שעד מחר אסיים לסדר את הדירה סוף סוף. נשאר רק להעביר דברים לשידה המשופצת שמתרעננת בחוץ, ולתלות דברים על הקירות, כמו דגלי תפילה טיבטיים. רק המחשבה שעוד שנה וחצי אני שוב אעמוד מול ארגזים ואפנה לדרך חדשה, ללימודי דוקטורט, מזכירה לי שיותר ממה שיש לי אני לא צריכה עכשיו. מקסימום אפשר להשאיל ואחר כך להחזיר, אבל אני לא מתכוונת לקנות דבר נוסף הביתה ב-18 החודשים הקרובים. שכמו ששמתי לב, 12 החודשים האחרונים עפו כמו כדור מטקות.
| |
מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט
בגיל 19 כשהייתי בצבא, שירתתי במינהלת התיאום והקישור
שהיה ממוקם ליד מחסום ארז. הייתי חלק מיחידת המחשבים, שם הוצבתי אחרי שסיימתי קורס
בממר"מ. הייתי אחראית על מערכת שעבדו עליה בעיקר הפקידות, וגם נתתי תמיכה
טכנית, לפעמים היה צריך ללכת פיזית למשרדים או לאגפים השונים במת"ק או
במחסומים סביב הרצועה, כדי לתקן מסוף תקוע או להחליף כבל .
בכמעט השנתיים שהייתי במת"ק, מעולם לא ראיתי
פלסטינאים כפותים ומכוסי עיניים באמצעות פלנלית. אני מדברת פה על 95'-97'.
התגייסתי ביולי. רבין נרצח בנובמבר. אלה היו שנתיים מבלבלות מבחינה פוליטית. אני
רק התחלתי לעשות את הקישורים בין מנגנוני הדיכוי השונים. של נשים, של ילדים/ות, של
פלסטינאים שפגשתי לפעמים במחסום .
הפלסטינאים היו מגיעים למת"ק לעשות כרטיס מגנטי כדי
שיוכלו לעבור במחסומים. אני מעולם לא שאלתי יותר מדי שאלות, עדיין הייתי שטופת
חינוך מילטריסטי מהתיכון. כמו הוריי, סמכתי על הצבא של מדינת ישראל. אין לי סרבנים
במשפחה. אני התגייסתי כי הרגשתי שנכון לשנות מבפנים. הייתי קצת שמאלנית בתפישה
שלי, אנרכיסטית עם מודעות פוליטית מעטה. לא היו לי בזמנו את המלים להסביר מה
ראיתי, שמעתי, הרגשתי. הבעיות שאין להן שם, בפראפרזה על אמירתה של בטי פרידן.
הייתי בעצמי סובייקט לדיכוי, ברמות שונות, בבית, בבית הספר, בתור ילדה, בתור נערה
מתבגרת. בתור חיילת. הייתי שואלת שאלות והמורות שלי לא תמיד ידעו איך לענות.
התגייסתי לצבא לא כי נורא רציתי לתרום. התגייסתי כי ככה זה היה נהוג. גומרים
תיכון, הולכים לצבא. וכשהתקבלתי לממר"מ חשבתי שזה דווקא טוב, שיהיה לי מקצוע.
היום בעבודה נזכרתי בימים שלי אחרי הצבא, שפחה מתוכנתת בענף ההי-טק הישראלי, ממנו
ברחתי ב-2001, על אף ההטבות .
אבל אני דווקא רוצה לשתף קצת על המתחם של המגנטי, ככה
קראו לו. מתחם. עם גג ורצפה. הפלסטינאים היו מגיעים מהשער האחורי של הבסיס (היום
הבסיס כבר לא קיים, הרסו אותו כשיצאו מהרצועה, בהתנתקות של 2005). המגנטים (ככה
קראו לחיילים במגנטי) עמדו עם הנשק שלהם מסביב, הנחו את הקבוצות שהגיעו למתחם
בתורים. בסך הכל האווירה הייתה נעימה. אמצע שנות ה-90. מדי פעם קראו לי לאתחל את
המכשור הממוחשב במתחם. לפעמים היו תקלות עם המסוף, או עם הברקוד. פעם היה ממש חם,
והפלסטינאים ישבו על הרצפה, מתחת לגג המתכתי. כולם הזיעו. שאלתי את המגנטים למה
אין להם כסאות, למה לא נותנים להם משהו לשתות. הפקידות של המגנטי שעמלו על הכנת
הכקטיסים ישבו במזגן, הפלסטינאים במתחם הקופח. גם בחורף היה מאוד קר, אבל מקור
אפשר לברוח. לובשים עוד שכבה, עוד חולצה, עוד מעיל. כשנורא חם, אז נורא חם. אני
שאלתי על התנאים של הפלסטינאים בחום האימים, והם אמרו לי "לא נורא, הם
רגילים. באים רק פעם אחת, זה לא שהם צריכים להיות כאן כל יום". אבל הם כן הגיעו כל יום, למחסום ארז, כדי לעבור לצד הישראלי כדי לעבוד. גם שם היה חם בקיץ וקר בחורף.
באותן שנתיים, היה אחד, מילואימניק, שאת שמו הדחקתי. הוא
עמד במחסום ארז עצמו ושם לב שהחיילים מדברים לא יפה באחד המעברים. הוא כתב מכתב
יפה, ותיאר מה היה שם. שלח עותק למפקד הבסיס ולמפקד המחסום. הוא עשה הבדל, כי אני
זוכרת שמאוד העריכו אותו על זה, וריעננו נהלים או משהו דומה. הוא ביקש מהמפקד שלי
רשות לכתוב את המכתב ולהדפיס אותו ביחידת המחשבים. המפקד השמאלני שלי כמובן שהסכים
ואמר שאני במשמרת ואני אעזור אם צריך. והייתי אז בת 19 וחצי, אולי. הוא הגיע אחרי
המשמרת שלו במחסום, ואני הפעלתי לו את אחד המחשבים, והוא הקליד ואני הסברתי לו
לאיזו מדפסת לשלוח את ההדפסה. והוא הדפיס ולקח את העותקים. ואמרתי לילה טוב ושלום.
והוא הלך אחרי. המגורים שלנו היו ביחידת המחשבים. הוא נכנס אחרי לחדר ותפס אותי.
בקור רוח שאני לא יודעת עד היום מאיפה היה לי את זה, כי מלים לתאר דיכוי עוד לא
ממש היו לי, אמרתי לו "אם אתה לא עוזב אותי אני מתחילה לצרוח". הוא נבהל
ויצא מהחדר והלך .
למחרת הגשתי תלונה על מה שהוא עשה. לא ידעתי מה להגיד
אפילו, אז התקשרתי למפקדת ח"ן ותיארתי לה מה קרה ושאלתי אותה אם זה נחשב
תקיפה. היא אמרה שכן והלכנו יחד עד באר שבע להגיש תלונה. במשך שבועות טרטרו אותי
לבוא לתת עדות ולהשלים עדות ולהשלים עוד פעם. אין אוטובוסים ממחסום ארז לשום מקום.
כל פעם התקשרו מהמשטרה הצבאית וביקשו שאגיע, והייתי צריכה להתחנן שמישהו יקח אותי.
עד שחטפתי קריזה והלכתי למפקד הבסיס ואמרתי לו שזה לא נראה לי הוגן שאני אגיש
תלונה על מישהו שניסה לפגוע בי, ואני אצטרך בכל פעם להתחנן שיקחו אותי למשטרה
הצבאית להשלים עדויות .
המפקד, שבאמת היה אמפטי ולא היה מודע בכלל לעניין של
ההסעה למשטרה הצבאית, ישר הנחה שבכל פעם שיש צורך, הנהג התורן בבסיס יקח אותי
ויחזיר אותי. אני עד היום זוכרת איך הוא חייך בחיוך אמיתי. ואמר לי לא לדאוג. הוא
ידאג לי.
במשטרה הצבאית רצו לעשות עימות, כי המילואימניק אמר
שפיתיתי אותו. המילואמניק היה מבוגר יותר מאבא שלי. אני לא זוכרת את השם שלו, רק
שהוא היה מראש העין. ונשוי. את זה גיליתי באחת החקירות. כי במשטרה ניסו קצת להגיד
אולי אני מעלילה, אולי רציתי והוא לא רצה, אולי פיתיתי אותו בלי ששמתי לב.
המילואימניק אמר שהוא בא כמה דקות אחרי שסיימתי להתקלח ולהתלבש, והסתרקתי
בנוכחותו, ופיתיתי אותו (או משהו כזה. 15 שנה עברו מאז).
אחרי איזה חודשיים-שלושה של טרטורים (כשהסכמתי לעימות, הוא התקפל והודה), המשטרה הצבאית החזירה
את הסיפור של הניסיון תקיפה לבסיס, לדין משמעתי. אותו מפקד בסיס חביב וחייכן שפט
אותו. המילואימניק קיבל נזיפה והערה בתיק האישי. אמרו לי שהוא לא יעשה יותר
מילואים בבסיס הזה. רק אחרי כמה שבועות טובים הודיעו לי שהיה לו משפט ועל העונש,
ולא יכולתי לערער על זה, כי לא סיפרו לי בזמן.
ביום השחרור שלי מהצבא, בעודי מהלכת בחיוך בבסיס להיפרד
מכמה נשים וגברים שהיו חלק מחיי כמעט שנתיים, ראיתי אותו, את המילואימניק. הוא בא
לסבב מילואים נוסף. הוא אמר לי שלום וחייך. לא הגבתי. פשוט המשכתי ללכת. הזהרתי
חיילות אחרות לגביו, אמרתי להן שיש לו ידיים ארוכות וחוש שיפוט לוקה בחסר. אחרי
שעתיים הייתי כבר בבית. משוחררת טרייה. עם מעט טראומות של שירות צבאי הכי קרוב לשטחים
שאפשר (פתיחת המנהרה, פיגוע בצומת אשקלון, ופעם אחת שנכנס מים מהגג לתוך יחידת
המחשבים, וכל חדר התקשורת קרס; וחברה אחת טובה מהבסיס שפתאום מתה בוקר אחד כמה
חודשים אחרי שהשתחררה מהצבא).
אין לי פואנטה מיוחדת הפעם. רק רצון לספר על דיכוי של
נשים בתוך צבא של גברים שמדכא מיעוטים אחרים, חלשים יותר. כשקראתי בכל מיני מקומות
באינטרנט בימים האחרונים אמירות כמו "כולנו עדן אברג'יל", הדבר הראשון שחשבתי
הוא שממש לא. אני לא עוצמת עיניים, אני לא שותקת. בכל חיי הבוגרים והמודעים, נגיד
מגיל 15, מעולם לא הבטתי לצד השני כשנתקלתי באירוע של אלימות או השפלה. תמיד פתחתי
את הפה, מעולם לא סתמתי. ושילמתי מחיר כבד על זה, אני יודעת. ואני ישנה טוב בלילה
למרות המחירים האלה. פעם הייתי מזדעקת וצועקת, כי רק בשנים של האקטיביזם מאז גיל
25, ומאז התואר, בגיל 30, התחיל להיבנות לי מילון מושגים חדשים, כמו זכויות אדם
וזכויות חווה, וזכויות הילד/ה, והעצמה, ופמיניזם, וסוציאליזם. את המלה כיבוש למדתי
רק אחרי השחרור מהצבא. אני לא זוכרת פעם אחת שמישהו דיבר על כיבוש בבסיס. זה היה
מצב נתון, מלחמה עיקשת. מושגים מילטנטים כאלה ואחרים. מעולם לא הייתי עדן אברג'יל.
אני לעולם לא אהיה. ואני יודעת שהיא, אותה עדן מאשדוד, לא היחידה, כי אני שומעת
סיפורים לפעמים, של משוחררים מהצבא, יושבים על בירה, בפאב שבו גם אני ישבתי, שולחן
ליד, והם משווים צלקות וסיפורים. וצוחקים וצוחקים. אני שמעתי סיפורים מסמרי שיער
כששירתתי במת"ק, מחיילים ששירתו בתוך הרצועה. ותמיד הייתי מופתעת, אבל לא
ידעתי איך להגיב. הקשבתי, בחנתי, הירהרתי.
פעם ביקשו שלוש מתנדבות מהבסיס להגיע לכרם שלום לעשות את
הבידוק הבטחוני לנשים שעוברות את המחסום מחן יונס. החיילות הקבועות של כרם שלום
היו בשבוע חופש, ואני התנדבתי, כי רציתי לראות. בכמעט שנתיים שלי בצבא ראיתי
פלסטינאים בכמה הזדמנויות, ואלה היו הפעמים הראשונות בחיי שראיתי אותם. בכרם שלום
הייתי צריכה להעביר גלאי מתכות על הנשים מחן יונס, שעברו עם הילדים והילדות שלהן.
לא אהבתי את התפקיד ההתנדבותי, אבל ידעתי שזאת תהיה חוויה שאפשר ללמוד ממנה, להכיר
משהו על ישראל האחרת, שמעולם לא פגשתי, כי גרתי במרכז הארץ עד הצבא, בבת ים
ובחולון. ובצבא משפחתי עברה להתגורר בגן יבנה שליד אשדוד. מחסומים היכרתי רק
מהטלוויזיה. ועל אף שלא גדלתי בבית ימני, מערכת החינוך עשתה את שלה, לא פחות
מהמדיה באותם ימים, כשעוד לא היו כבלים ולוויין.
לא פחדתי מערבים, לא היכרתי אותם מספיק. שמעתי עליהם
סיפורים. הלנה ראפ שנרצחה בטיילת בבת ים הייתה חברה טובה של חברה שלי מהתיכון.
הייתי בהלוויה שלה. גרתי בבת ים בימים של המהומות. הלכתי עם חברות לראות איך ההמון
מתפרע ברחוב בלפור. עמדתי בצד ושתקתי. הייתי אז בת 15. באותה שנה היה
רצח של חיילת ביפו (אני חושבת שקראו לה אילנית אוחנה), בסמוך למועדון זמן אמיתי,
לשם היינו אמורים ללכת כל השכבה למסיבת פורים, שבוטלה בגלל הרצח. באותו אירוע נרצח
גם ערבי מיפו, שניסה להגן על אותה חיילת*. התודעה שלי עשתה את ההבחנה המתבקשת: לא
כל הערבים רעים. גם ערבים הם קורבנות של שיטה דכאנית. אבל אז בכלל לא הכרתי את המלה
דיכוי. הייתה רק תחושה שמשהו לא בסדר. את המלים דיכוי וכיבוש למדתי רק מאוחר יותר,
בשנות ה-20 לחיי. את שמו של הערבי מיפו שניסה להגן על אילנית אוחנה, אני לא זוכרת
במחסום של כרם שלום עברו נשים יפות, עם ילדים יפים. וכולם
היו מבוהלים ועם מבט מרוחק בעיניים. הם הכירו את הנהלים טוב ממני, המתנדבת שרק
רצתה לחוות קצת את המחסום. היו להן בגדים אחרים, ושפה אחרת, שניסו ללמד אותי בבית
הספר היסודי והתיכון, כדי ש"אחר כך תוכלי לשרת במודיעין, בתפקיד טוב".
בהזדמנות אחרת יצא לי להיות במחסום ארז עצמו, בארבע לפנות בוקר, ולראות אנשים
עומדים במחסום בתור כדי להיכנס לישראל ולעבוד תמורת 100 שקל ליום עבודה, שישראלי
יהודי בחיים לא היה מסכים לעבוד בתנאים כאלה (לעמוד במחסום משתיים לפנות בוקר, לעבור אולי בסביבות חמש ולהגיע לישראל לעבודה בשש), תמורת משכורת עלובה כזאת. אני זוכרת
שראיתי חיילים מתעמרים בפלסטינאים, שנקראו "מקומיים". רק היום אני עושה
את החיבור של המקומיים. הם הילידים. כמו הילידים האמריקאים, הם היו שם קודם. מישהו
כבש את האדמות שלהם. מישהו היגלה אותם לתוך מחנות פליטים בישראל או לשמורות
בארה"ב. החיבורים האלה קורים כל הזמן, במרחק גיאוגרפי ובמרחק השנים, דברים
מקבלים משמעויות חדשות או אחרות.
בגלל שלא היו הסעות מסודרות מהמחסום/מת"ק לצומת
אשקלון, היינו תלויים בטרמפים. פעם תפסתי טרמפ מהמחסום לגן יבנה על ג'יפ של
מג"ב. הם לקחו אותי עד הבית, על הירכיים של אחד מהם היה מונח קלסר. שאלתי מה
זה הקלסר, והם הראו לי, בכל עמוד תמונות של מבוקשים. הם היו נלהבים, להוטים.
"זה אס, זה. אם אני תופס אותו, אני מלך!", צעק אחד. ואני שאלתי מי החליט
שהם מבוקשים, מה הם עשו. והם הסבירו. חשובים בפעילות עוינת. שוהים בלתי חוקיים. אח
של זה, הבן דוד מהצד של אשתו, מבוקש בגלל סיבה זו או אחרת. הם הבאו אותי עד הבית,
ובשכונה של הוריי בדיוק בנו בתים חדשים. היו שם לא מעט פלסטינאים והמג"בניקים
התלהבו מנוכחותם, ירדו מהג'יפ ועיכבו לתחקור מיידי כל אחד ואחד מהם. אני זוכרת
ששבועות אחר כך הרגשתי רע עם זה שהבאתי מג"בניקים לשכונה של הוריי.
הם היו מורעלים, המג"בניקים. תינוק, כשהוא נולד, לא
רואים עליו שהוא יגדל להיות מג"בניק בגיל 18 או 20. בדרך מהבסיס לגן יבנה,
עניין של 30 דקות נסיעה בערך, הם שרו שירים של מג"בניקים, שירים מסיתים,
גזעניים. איפה למדתם את השירים האלה, שאלתי, והם אמרו: בבסיס, מה, אין לכם שירים
כאלה במחסום?
במת"ק, הבחורים היו מפקדים, או במגנטי. הבחורות היו
פקידות בעיקר. הפקידות הכי יפות היו בלשכת מפקד הבסיס. הייתה אווירה של שוביניזם.
התפקידים היו ברורים. הגברים מנהלים, הנשים מנוהלות. הקצינות היחידות שהיו בבסיס,
היו קצינת ח"ן וקצינת שלישות. הרס"ר היה קריקטורה מושלמת של טמבל עם
אגו. מפקדים אחרים חשבו שהם מנהלים את העולם. המינהל האזרחי היה גם ממוקם
במת"ק, וגם שם, הגברים היו מנהלי אגפים, הנשים היו מזכירות. יחסי הכוחות
נשתמרו כל העת, מאז ומעולם. הגברים מנהלים, הנשים מנוהלות. אבל כשהגיע פלסטינאי
לבסיס, לקבל אישור זה או אחר, הוא היה עושה כבוד לכולם. כן, אדוני, כן גברתי. עם
חיוך מלאכותי. והפקידות ידעו שזה הרגע שלהן, הן יכולות לעשות חוויה מתקנת בדיכוי
שלהן, והיו מלגלגות על הפלסטינאים, על הלבוש שלהם, עם הדיבור המלאכותי, על הקודים
התרבותיים הכאילו מגוכחים.
תסתכלו על התמונות של עדן אברג'יל ותסתכלו עלינו? לא נראה
לי. היו לי כמה חברות וחברים עם מודעות שמאלנית במת"ק. אני יודעת שמפקד הבסיס
היה שמאלני, וגם אחד המפקדים שלי. ביחידת המחשבים, הרוב הצביע למפלגת העבודה ומרצ
בזמנו. היו כמה ימנים פאשיסטיים, בעיקר המתנחלים ואלה שהיגרו לישראל מחבר העמים.
ושוב, מזכירה, זה היה לפני 15 שנה. לא הרבה השתנה מאז, ומצד שני המון השתנה.
המנגנונים השתכללו. ההתבהמות עלתה כמה מדרגות. השחיתות חוגגת. המפלגות השמאלניות
התרסקו. הסולידריות הוחלפה בתוכניות ריאליטי. אנשים מרגישים שהדרך היחידה שלהם
להשפיע היום היא לשלוח עוד SMS לכוכב נולד. את כל הכוח לקחו לכולנו.
אבל גם במערך יחסי הכוחות, עדיין יש מי שגוזר קופונים ונהנה מהדיכוי, ומהכיבוש,
ומגזרות כלכליות, ומההרס של שוק העבודה ואי האכיפה של חוקים. בעיקר גברים, עשירים,
יהודים, אשכנזים, בריאים, סטרייטים. עדן אברג'יל, אישה, מזרחית, מאשדוד,
מג"בניקית מורעלת, שירתה בצבא 15 שנה אחרי. יש לי כמה קרובות משפחה שמשרתות
בצבא עכשיו, גם הן מורעלות. הצבא מוודא שהדיכוי יהיה מובנה היטב. קרובות המשפחה
שלי מדברות במושגים של הם נגדנו, והם רוצים להרוג אותנו, והם לא יהרסו לנו את
החיים עם פיגועים ודרישות לבעלות ירושלים המזרחית, והם לא יקבלו כלום עד שלא יעיפו
את חמאס מהרצועה, ואת תמשיכי ללמוד לך בשקט שלך בארה"ב בזמן שאנחנו
נשמור לך על הגבול, ועל הבית, ועל המשפחה שלך, את שומעת?
שומעת, שומעת.
ובשקט מתפללת שכמה שנים אחרי שישתחררו
מהצבא, יעמדו נוכח הרעל שהוזרק להם במשך 12 שנות מערכת חינוך ועוד 2-3 שנות צבא
סדיר - ויוכלו לו.
תוספת:
שמו המלא עבד אל כרים מוחמד עבד אל־ג'אני. נולד בשכונת מנשיה מצפון
ליפו, סיים את בית הספר מכס פיין כמכונאי מוסמך וחי עם משפחתו ברחוב הנקרא עתה על
שמו. בראותו מחבל מסתער על קבוצת תלמידים ליד המוסך שבו עבד, יצא להגן עליהם בגופו
ונרצח יחד עם אילנית אוחנה. שם הרחוב ניתן במעמד ראש העיר דאז, שלמה להט, שאמר כי
"עבד אל כרים [...] נפל מיד מרצחים בהגנה על דו־קיום יהודי ערבי". בנוסף
הנציחה העירייה את אילנית אוחנה ואת עבד אל־ג'אני במשותף בגן השניים שהוקם לא הרחק
משם, ברחוב יפת.
| |
לחזור, אבל לאן
היום רוברטו שאל אותי אם אני מתכוונת לחזור לישראל אחרי שאני אסיים את הדוקטורט. נכון שאני רק בתואר השני, אבל אני כבר יודעת שאני ממשיכה לדוקטורט, ורוב הסיכויים שזה יקרה באמריקה הצפונית. כבר מצאתי שתי תוכניות שאני מתכוונת להגיש מועמדות בשנה הבאה. הוא שאל, ואני היססתי לרגע. לפני חצי שנה, כששאלו אותי מה אני מתכוונת לעשות אחרי שאסיים ללמוד כאן, אמרתי תמיד: חוזרת לישראל, אלא מה. אם יש מקום שצריך להביא בשורות חדשות של שינוי, חינוך וחשיבה ביקורתית, זה המקום. אמרתי גם: אני רוצה לחזור לישראל ולהיות מרצה של סטודנטיות וסטודנטים לחינוך. אני רוצה לחזור ולנהל בית ספר דו-לשוני ממלכתי ולעשות מהפכה. אני רוצה לעבוד עם ילדות וילדים ועם ההורים שלהם/ן. לבנות קהילה סביב בית הספר. וככה, כמעט שנה שאני פה, האני רוצה שלי קיבל לפעמים צורה קצת אחרת. פתאום התחלתי לחשוב על דוקטורט (זה קרה בסמסטר הקודם). פתאום חשבתי, מה, יש עוד מקומות בעולם שאני יכולה לעשות בדיוק את זה. פתאום היו לי מחשבות של אולי אני לא חייבת לעשות את זה בישראל.
היום רוברטו שאל אותי ואני אמרתי שאני לא יודעת. שאני לא בטוחה. שמה שקורה בישראל בשנה האחרונה הורס אותי, מגעיל אותי, מדכא אותי, אפילו מרחוק. לפעמים יש לי אובססיה של התעדכנות. קוראת את אתרי החדשות, מריצה מבט על הטוקבקים, בודקת את הקישורים שהחברות והחברים שלי מעלים/ות בפייסבוק, נכנסת לקבוצות אקטיביסטיות ומקבלת חום. לפעמים אני קוראת כתבה או פוסט באיזה בלוג ופשוט סוגרת את הלפטופ והולכת לשבת בחדר אחר, או סתם יוצאת החוצה לעשן סיגריה כדי לעשות ריסטרט על הזוועות שקראתי רגע לפני. הסגירה הזאת של הלפטופ, עוד לפני שהגעתי אפילו לטוקבקים, מבהילה אפילו אותי. קצת.
אני קוראת ובוכה. ואומרת לעצמי לעזאזל, לאן הגענו, לאן. כי אני אמנם פה, אבל הקולקטיב הישראלי שלי, הוא התרחב עד לבויסי, איידהו, כי אני כאן. אני מתעדכנת, אני יודעת בדיוק מה קורה. כשהייתי בביקור בישראל למשך כמעט חודשיים, ושאלתי על "אם תרצו" ו"השמאל הלאומי", היו כמה חברות אקטיביסטיות שלא ממש שמעו על מה זה, כי הן לא חיות באינטרנט כמוני. הן ביקשו שאסביר להן מה ואיך. אני ישבתי וקראתי את המניפסט של השמאל הלאומי מתישהו במאי, אני חושבת. ישבתי מול הפידיאף וקראתי את 120 העמודים המחפירים האלה, המכעיסים, מחרחרי הפילוג והמדון. ולא האמנתי. נכנסתי לאתר של אם תרצו וקראתי את הפורום שלהם. ולא האמנתי.
כשהייתי בישראל הלכתי לשלוש הפגנות. שתיים בתל אביב - בעד ילדי וילדות מהגרי/ות העבודה, וההפגנה שהייתה אחרי המשט בחופי רצועת עזה, שיצאה בתזמון ל-43 שנות כיבוש. חשבתי למה סופרים מ-67'. ו-48' לא נחשב כיבוש? ההפגנה השלישית הייתה בירושלים. הצטרפתי למפגינים/ות בשייח ג'ראח. הייתי עם חברה, לא תגידו שמאלנית, שנראה לי שהיא עדיין בשוק שהצלחתי לסחוב אותה עד לשם. לקחתי איתי גם מרצה שלי מבויסי, שהייתה בביקור בירושלים באותו סוף שבוע. היא רצתה לחוות את ירושלים, אמרתי לה יש גם ירושלים מזרחית, בואי תשמעי קצת מה עושים שם לפלסטינאים. היא באה, וקראה את העלון באנגלית וקישקשה קצת עם אחד המפגינים. אני ממשיכה לעקוב אחרי הסיפור של שייח ג'ראח ורמת שלמה וסילוואן. קוראת ובוכה על הגזל והשנאה והרשעות שמאפיינים את השנה האחרונה בישראל.
כשהייתי בישראל נפגשתי עם חברות ופגשתי את המשפחה, וטיילתי המון, ונסעתי ברכבת, ובאוטובוסים והיה לי נהדר רוב הזמן, להסתובב בתל אביב ובירושלים ובחיפה, וסוף שבוע ארוך בגליל וסתלבט אצל ההורים בשפלה. וכשנכנסתי לתחנת הרכבת בפרדס חנה, פשוט נכנסתי. והמאבטח הנחמד בכניסה אמר הופה הופה, מה עם לבדוק לך את התיק. שכחתי את הנהלים. הוא חייך ואמר, או שאת גרה בחו"ל או שחזרת מטיול ארוך של אחרי צבא. גרה בחו"ל, אמרתי. והוא אמר "איזה כיף, אני מקנא".
יש פה משהו אחר, בארה"ב, אני יודעת. בחודש הראשון שלי, הייתי עם היד מוכנה על התיק לפתוח אותו בכל פעם שנכנסתי למקום ציבורי. לכלבו, לקניון, לאוניברסיטה. אבל אין גדר סביב האוניברסיטה. אין שומרים בכניסה לקניון. אין מי שיבדוק אותך כשאת נכנסת למרכז ציבורי. כשהייתי בבית המשפט להיות עדה בחתונה של חברים שלי, עברתי בדיקה בטחונית והרגשתי בבית.
מה זה אומר שכשאת עוברת בדיקה בטחונית ואת מרגישה בבית. כמה דפוק ומעוות זה, אללה איסטור. ואני חושבת שאני בכלל לא צריכה להתרגש. פלסטינאים עוברים את זה יום יום בגדה, את הבדיקות הבטחוניות, הטרטור הקבוע. מי אני כי אלין על לתת למאבטחת עייפה שמשתכרת שכר מינמום כשהיא עומדת בחום של יולי בכניסה לתחנה המרכזית בתל אביב ומסתכלת לי מה יש לי בתיק הפעם. אני במצב טוב יותר מכל כך הרבה אחרים ואחרות. מהפלסטינאים ברצועת עזה ובגדה, מהמאבטחות העייפות בתחנה המרכזית או ברכבת. מילדי/ות מהגרי/ות העבודה שלא מכירים/ות מדינה אחרת מלבד זאת שרוצה לגרש אותם. אני במצב הרבה יותר טוב מאלי ישי, שמסתמן כדיק צ'ייני של מדינת ישראל. שקרן, אופורטוניסט, פופוליסט, שנותן ללוביסטים ולאלוהים לנהל לו את האג'נדה. אני, בניגוד לאלי ישי, ישנה היטב בלילות. ומהסיבות הנכונות. לא כי יש לי סיליפוסטרופדי.
אבל זה לא רק זה. הנאמנות-אזרחות, ההתלהמות, הפטריוטיזם העלוב, ערוץ 2, השחיתות. הכל, בשנה האחרונה, תפס הילוך חזק יותר, שבר ימינה בחדות מסנוורת, מתסיסה, מדכאת, מעוררת בחילה, משתקת. הכל יחד. דוקטרינת הלם סטייל ישראל ישראלי. המעצר של פרופ' גדי אלגזי הלילה באל עראקיב לא נתפס בעיניי. פגשתי אותו בכנס באוניברסיטת חיפה לפני שנה ומשהו. חלקנו ספסל באוטובוס סדרך חזרה לתל אביב. אלגזי העדין והנחמד הזה, שמתנגד לחרם אקדמי על אוניברסיטאות בישראל, נעצר באלימות. התמונות שהופצו בשעות האחרונות באינטרנט מדברות בעד עצמן. אלגזי, עד כמה שאני יודעת, מתנגד לחרם אקדמי לא בגלל שחרם אקדמי לא אפקטיבי, אלא בגלל תחושת סולידריות עמוקה שיש לו עם הסגל הזוטר באקדמיה הישראלית. אני זוכרת שאמר שמי שייפגע מחרם הם לא המרצים/ות הבכירים/ות שאם לא תהיה להם עבודה באקדמיה בישראלית בגלל חרם, הם תמיד יוכלו ללכת וללמד באוניברסיטאות בחו"ל. אלה הסגל הזוטר שישלם מחיר כבד. הסולידריות שלו הייתי ועודנה עקבית. אלגזי ואני מסתובבים במעגלים חופפים, של אקטיביסטים שברגע שמזהים שמישהו נדפק, הם ילכו ויעמדו לצדו. כך היה גם בסאגה הכאובה של פינוי התושבים/ות בכפר שלם בדרום תל אביב. כך היה באירועים אחרים, של דיכוי ממסדי שיטתי. כך גם היה הלילה באל עראקיב.
האסון של אל עראקיב הוא הסיפור של ישראל האמיתית. אם יש לכן הזדמנות לצפות בסדרה התיעודית "תעודה כחולה" של חיים יבין, תצפו. יש שם פרק שנקרא "ארץ הנגב", שמציג באופן לא רע בכלל את הסיפור של הבדואים בישראל. הבדואים, בקצרה, חיו בנגב עוד לפני שישראל הוקמה ב-48'. מאז שנות ה-60 מנסים לדכא אותם ביתר שאת. הריסת היישוב שלוש פעמים תוך ימים ספורים מעידה על התפוררות סופית של המוסר בממסד הישראלי. נתחיל מזה שהם אזרחים במדינת ישראל. תעודה כחולה, כן? נמשיך בזה שהסיפור של הכפרים הלא מוכרים הוא חרפה ממסדית שכחלק ממערך הדיכוי מופרות זכויות אדם וזכויות הילד/ה על בסיס יומיומי. הזכות למים נקיים, לקורת גג, לחינוך, לשירותי רפואה ורווחה. הבדואים הם אזרחים, וחלקם עושים צבא ונהרגים במלחמות ובפעולות צבאיות אחרות, ואחר כך באים והורסים להם את הבתים. מכאן, אני מסיקה, שנאמנות ואזרחות זה עסק חד-צדדי. מתישהו צריך להתחיל לשאול מה לגבי נאמנות המדינה לאזרחיה ואזרחיותיה.
מי שלא רואה קשר מובהק בין ייהוד הנגב בחוות בודדים, שקיבלו אדמות חינם כדי לייהד את הנגב ולנקר את עיניהם של הבדואים בנגב, לבין היישובים היהודים שמוקמים בגליל סביב יישובים ערבים כדי שלא יוכלו להתרחב (מאז 48' לא הוקם יישוב ערבי חדש אחד. יותר מ-1,000 יישובים יהודים הוקמו מאז 48'), לבין ההחלטה המזוויעה של אלי ישי הבוקר לא לתת מעמד של תושבות קבע ל-800 הילדים/ות עד שה-400 האחרים יגורשו מישראל, לבין העליהום ש"אם תרצו" עושים על "הקרן החדשה לישראל", לבין הסגר המתמשך על עזה, לבין אירועי המשט בחופי הרצועה, לבין המאמרים והכתבות בוויינט ונרג' שמחרחרים מלחמה ופילוג בין ימין-שמאל (הסיפור של ענת קם ואורי בלאו, למשל, בוויינט ובנרג'. הטקסטים של דרור בן-ימיני ובן כספית בנרג'), לבין ההתקפה על בית המשפט העליון בעניין עונשו של השוטר שחר מזרחי, לבין ההצעה האווילית להעניש ישראלים שקוראים לחרם על ישראל, לבין ההחלטה לבטל את זכויות היתר של חברת הכנסת חנין זועבי, לבין הבחור הערבי שהואשם באונס כי שיקר לה ואמר שהוא יהודי (18 חודשי מאסר פלוס קנס של 10 אלף שקל), לבין... טוב, אני אעצור כאן.
וזאת רק רשימה חלקית מאוד.
היום, כשרוברטו שאל אותי אם אני מתכוונת לחזור לישראל אחרי הדוקטורט, היססתי בפעם הראשונה. לא שאני מסונוורת מהאמריקאים. את רובם אני לא סובלת, כי הם מעצבנים אותי עם האמריקאיות שלהם. יש משהו זחוח ויהיר באמריקאים/ות, שאני לא מסמפטת במיוחד. גם הפאסיב-אגרסיב שלהם מוציא אותי מהכלים לפעמים. והיססתי היום, וזה הבהיל אותי. כי חשבתי שזה לא משנה לאן אלך ומה אעשה, בכל מקום שעליו נניח את האצבע בעולם הפסיכי הזה, יש איזה קונפליקט, או מחלות, או שאר חולירות כמו הפוליטיקה של אלי ישי, או מסיבת התה של האמריקאים, או קרטלי הסמים בקולומביה ומקסיקו, או הניצול המחפיר של עובדים בכל מקום, כמעט.
אני לא יודעת עכשיו, אני לא חייבת להחליט. יש לי פה עוד - אם אלוהים תהיה אדיבה איתי - ארבע-חמש שנים לפחות עד לסיום הדוקטורט. ואולי עד אז אלי ישי לא יהיה יותר שר, וליברמן יחזיר את המפתחות, וביבי יפסיק להתמודד על ראשות הממשלה, וציפי לבני תפרוש מהחיים הפוליטיים, ומירי רגב תמצא עיסוק שיהלום את כישוריה המילוליים (נגיד מנהלת מועדון אוהדים של איזו קבוצת כדורגל גזענית), ואנסטסיה מיכאלי תקרא קצת סיפרי היסטוריה, כי הפעם השנייה, כפארסה, לא ממש מצחיקה בנסיבות מסוימות. ואולי לא. ואז יהיו לי סיבות טובות יותר לחזור, ולשנות, ולהראות שאפשר גם בלי פטריוטיזם בשקל תשעים, והגדרות פוסט מודרניסטיות לפוסט ציונות. ואולי עד אז יהיו מספיק נשים וגברים שיעשו את הקשר המובהק בין טרור של הממשלה ומוסדותיה ונגזרותיה, לבין דיכוי של מיעוטים במדינה, גם בקרב אלה שמחזיקים בתעודת זהות כחולה.
יכולתי להמשיך ולהמשיך, ולדבר על הגדרת הציונות המורכבת שלי, ועל שירות צבאי והיפר קפיטליזם והיסטריית הפרטות ונשים שממשיכות להירצח ולהיאנס וקיצוף בתקציבי רווחה, חינוך ובריאות (עכשיו הפלות עולות הרבה יותר, לידיעתכן. קונדומים זה יותר זול). אבל אני אעצור פה. כבר שלוש בבוקר אצלי ומחר יש לי עוד ארגזים לפרק (עברתי דירה), וספרים לקרוא ומאמרים לסכם ועבודה לכתוב וחיים אמריקאים לחיות.
| |
|