"היי", אמר לי האיש שלי בסוף השבוע אחרי שחזרתי מחופשת הקיץ-סתיו השנתית שלי, "שמת לב שיש לך יותר שערות לבנות משחורות על הראש? מה קרה שהזדקנת ככה תוך חודש?".
זה בגלל החדשות, אמרתי לו. אפילו בחופשות שלי אני ראיתי טלוויזיה, ונדבקתי ל-CNN בשביל לראות מה קורה בניו אורלינס. קשה, קשה. החדשות האלה מזקינות אותי.
הבוקר קפצתי לעיר וקניתי צבע לשיער. מישל, הספרית הקבועה שלי, הידועה בכינויה מישמיש (סיפור אמיתי!), לא הייתה, אז החלטתי לצבוע לבד את מחלפות ראשי בשחור פחם. מצאתי משהו במבצע, קניתי בחיוך (המוכר הג'ינג'י הזכיר לי את דוד) וחזרתי הביתה. א' עזר לי עם החלק האחורי של הראש. אלוהים אמנם גדול, אבל בקטנות הוא גם יכול לסייע. מאז שהפסקתי להסתפר, קשה יותר לצבוע לבד. אין ברירה.
אחרי שקראתי את ההוראות לצביעה (לא צריך להיות מדענית טילים בשביל זה), צבענו יחד (בונדינג ודאחקות וכו') והחלטתי לקרוא את הברושור המצורף בתוך הקופסא רק בסיום המלאכה. פשוט לא ייאמן כמה בולשיט אפשר לדחוף לדף כפול של הוראות צביעה לשיער.
יש שם הסברים פשוט אינפנטיליים, מזל שלא ניקדו אותם, בחיי. "1. מרחי את הצבע על השיער... 2. פזרי את הצבע תוך כדי עיסוי השיער... 3. המתיני 20 דקות... 4. שטפי את השיער במים פושרים... 5. המתיני למחמאות"
המתנתי. והמתנתי. מרוב שעמום שאף אחד לא בא להחמיא, מצאתי זוג מספריים וגזרתי לעצמי גם פוני. עכשיו אני נראית כמו סמי ג'ו, רק בגירסה הדרמתית-פחם. בארוחת הצהריים א' העיר לי שאני מזכירה לו קצת את לילית. מחר מסתמן שאקנה כובע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
