יוצאת מארון הקודש

עברו עליי שבועיים לא פשוטים בכלל. מאז שהסמסטר התחיל אני עובדת קשה, ויש לי שני קורסים במקביל וימבה לקרוא ועבודות לכתוב. כל קורס דורש 2-3 משימות, לרבות עבודת מחקר מקיפה. 

פעם בכמה שנים יום ההולדת שלי יוצא בראש השנה. אני מעוכה מעייפות, מאחר שהחגיגות שלי התחילו מקודם, עוד כשהייתיי בת 33 ו-364 יום. אתמול היה יום מעט מתיש בעבודה ואחר כך ארוחת ערב עם חברה, ואז סתם הסתובבנו ושמענו מוסיקה טובה מאיזה מגבר ברחוב, אז נכנסנו לבר שאליו היה מחובר המגבר, שם היו שני בחורים שניגנו, והם גם היו חמודים. אחד ממש מדהים, עם קונטרבס וחיוך אלוהי. ומשם חזרה הביתה, ראינו את הסרט "סקס ולוסיה" המופתי. אלוהים, כמה שאני אוהבת את הסרט הזה. ראיתי אותו כבר עשרים אלף פעם ובכל פעם אני מתרגשת ממנו מחדש. אחד הסרטים היפים, המורכבים והמרגשים ביותר, עם סצנות הסקס הכי הורסות בעולם כולו. אני יכולה לדבר עליו שעות.

על אף העייפות, אני יכולה לספר שטוב פה. אתמול המשכתי את המסורת של תספורת-יום-הולדת, והלכתי לספרית הקבועה שלי בבויסי ועשיתי פוני. קצר ושובב. באורך של השיער לא נגעתי, כי החורף יתחיל כאן עוד מעט, ושיער ארוך זה כמו צעיף נוסף. כבר קר בימים האחרונים. שלשום בלילה היו 10 מעלות. במשך היום 17-20. אבל היום חמים ונעים, במיוחד בשבילי, כמובן. השבועיים האחרונים היו קצת מצב רוח זיבי, גל הורמונים עכור שטף את כולי. אני פשוט יודעת שזה הורמונים, כי הם השתוללו כמו אני-לא-יודעת-מה. יכולתי להרגיש את האדוות בכל תא של הגוף שלי. אבל ידעתי שזה גל, ונתתי לו לשטוף אותי, וידעתי שזה יעבור, והנה זה עבר. והיום טוב. טוב מאוד אפילו. עם פוני חדש, ומלאי מחודש של ויטמינים לסייע לשמור על הבריאות, וחברות וחברים שיחגגו איתי הערב. 

ההורים החמודים שלי שלחו לי חבילת יום הולדת. עם תמונה יפהפייה ושני ספרים שביקשתי ("סיפור קטן ומלוכלך" של רוני גלביש ו"לב מתעורר" של גייל הראבן). כמו שזה נראה עכשיו, אני לא אגיע לקרוא אותם לפני סוף נובמבר. אני מכירה את עצמי שברגע שאקרא עמוד אחד, כל השאר הדברים שאני חייבת לעשות יידחו. אז אני מתאפקת, למרות שמאוד קשה. הם קורצים לי מהמדף, אבל אני חזקה. אני חייבת לקרוא משהו כמו חמישה ספרים ועוד 40 מאמרים עד אמצע אוקטובר. באנגלית, כן? כל כך מלחיץ אותי הכמויות האדירות של מטלות הקריאה. זה פשוט יותר מדי. ואני גם ככה קוראת לאט. 30 עמודים בשעתיים. זה כלום. בעברית אני קוראת פי חמש יותר מהר, וגם מבינה, ולא צריכה לקפוץ למילון לבדוק מלים. או שאני יכולה לקרוא פיסקה שלמה, להבין כל מלה, אבל לא להבין את הפיסקה. גם לא מההקשר. לפעמים אני מרגישה כמו תוכנת תרגום מכונה של גוגל.

זה דווקא טוב שיום ההולדת יוצא עם ראש השנה, כי זה אומר חשבון נפש אחד. והוא די קטן השנה. וזה מוזר. אני חושבת שלא פגעתי באף אדם בשנה החולפת. ואני חושבת שזה בגלל שאין לי עדיין יחסים מאוד קרובים עם אנשים כאן. כי אי אפשר באמת לפגוע במישהו שמאוד מאוד אכפת לנו ממנו או ממנה. אנשים נפגעים מאנשים קרובים להם. לא שאני רוצה להיות חברה מאוד טובה של מישהי כדי שנוכל להגיד סליחה בימים הנוראים. אבל יש איזשהו הגיון פנימי בתוכי שאומר, היי, אם אף אחד לא נפגע ממך השנה, זה לא בגלל שאת בודהה. זה בגלל שלא היית קרובה מספיק. כי בודהה יודע, אני לא בחורה פשוטה, ואני יכולה להיות חריפה ובוטה ומאוד ישירה. שזה ההפך מהתרבות האמריקאית, עם הפאסיב-אגרסיב, והחיוך המלאכותי שדבוק בקביעות על הפרצוף שלהם, ואיך שהם מברכים אותך, בכל אינטרקציה, ואיך שהם מבקשים סליחה גם כשאת כמעט דורסת להם את הילד במדרכה עם האופניים שלך. הם מבקשים סליחה, אפילו לא ממתינים שאת תתנצלי. 

אני לא רבה פה עם אף אחד. מה זה אומר. לא פגעתי באף אחד, לא הייתי מגעילה, כי לא נתנו לי סיבות להיות מגעילה. בכלל, בדרך כלל אני לא מגעילה, לא יודעת למה בחרתי דווקא בשם התואר הזה. בערב ראש השנה ביקרתי בבית הכנסת הרפורמי, ורבי דן אמר שפשוט צריך לגשת לאנשים ולהגיד: "אם פגעתי בך באיזושהי דרך בשנה האחרונה, אני מתנצלת ומבקשת סליחה". ולהתכוון לזה, באמת באמת. יש עוד שבוע להשתמש במשפט הפשוט הזה, שמאפשר הכרה בפגיעה, לקיחת אחריות, והבטחה שזה לא יקרה שוב, כי אנחנו מודעים הרבה יותר. זה לא רק להגיד סליחה שפגעתי בך, אלא זה יוצר אפשרות לפתוח בדיאלוג. אם מישהו פגע בי, אני לא אגיד סבבה, תודה שהתנצלת. אני גם לא אעשה סימפוזיון שלם על מנעד הרגשות שלי וכל השיט הפסיכולוגרושי הזה. אני כן אגיד, בואו נדבר על זה. חשוב לי לדבר על זה. גם אם מדובר בשיחה קצרה שנמשכת שמונה דקות. כשעושים שיחה כזאת, מכירים באמת במה שהיה, נותנים לזה מקום, סולחים ועוברים הלאה.

וסליחה, חשוב לזכור - וזה משהו שלמדתי לפני כמה שנים טובות - כשהיא אמיתית, ומהלב, אז אחרי שאני סולחת אני לא יכולה להשתמש בפרטי האירוע והפגיעה בעתיד נגד האדם הפוגע. ואם אנחנו כן משתמשות בזה אחרי שסלחנו, סימן שהסליחה לא הייתה שלמה. אני לא אומרת לא אמיתית, כי אולי באותו רגע כן האמנו שאנחנו סולחות. אבל לפעמים משהו קורה, והכיעור של הפגיעה צץ שוב, גם אחרי שנתיים, או 12 שנה. ואולי לפעמים אנחנו צריכות לסלוח יותר מפעם אחת על פגיעה, בעיקר על המהותיות שבהן, שהותירו בנו צלקות, ועיצבו את החיים שלנו כפי שהם פועמים עכשיו. הפגיעות שהותירו בנו טראומה שלפעמים פורצת את הגלד שסגר עליה שנים ארוכות. ודווקא ממרחק של זמן או ממרחק פיזי, דברים מקבלים משמעויות חדשות, חוויות מסוימות מתקהות; וחוויות אחרות מקבלות פנים חדשות, מתאווררות בגלל זיכרון צורם שצף. 

לא שצפים לי זיכרונות כאן. אני דווקא נמצאת בסביבה מאוד מגנה. אני חיה טוב, אני בריאה. אני לומדת ועובדת, אני מבלה היטב. העיר הזאת היא בדיוק מה שהרופא שלי רשם לי כבר לפני שנתיים. תנוחי, הוא אמר לי. אל תהרגי את עצמך. תעשי מה שעושה לך טוב, מה שנכון לך. תרגישי חופשי להגיד ולעשות את מה שאת באמת מרגישה שטוב לך. וטוב לי ככה, אבל חסר החיבוק והאינטימיות, והשיחות לתוך הלילה והבדיחות הפרטיות [כשביקרתי בישראל עברתי ליד בניין פנרמה בתל אביב וחייכתי חיוך ענק מולו ודמעתי. ומאוד התגעגעתי].  והמשפט שפעם מזמן, כשהייתי בת 24, אמר לי האקס הכבר-לא-מיתולוגי: "תשאילי את עצמך לאחרים, תשמרי את עצמך לעצמך". כמה פשוט, כמה מדויק. 

אז לכבוד השנה החדשה שלי, אני דווקא מתרגשת. עוד שנה של בריאות. זה לא מובן מאליו. עוד יום הולדת, זה לא כזה ברור מאליו. קיבלתי עוד שנה של ביקורות אצל האונקולוג והכירורג שאמרו שהכל בסדר. עוד ממוגרפיה נראית תקינה. בשבוע שעבר הייתי אצל אונקולוג מקומי לביקורת, שאמר לי שאם הסרטן לא חזר, רוב הסיכויים שלא יחזור. ופתאום מחשבות על אמהות, ובריאות, ולימודי דוקטורט ותוכניות לעתיד. על הכל אני חושבת, וצריכה לקבל החלטות מה יבוא קודם, כי תינוקת ודוקטורט כשאני לבד כאן, זה כמעט לא בא בחשבון. ואולי השנה יבוא מישהו וירצה להיות איתי. כמו שהבריאות חזרה ואמרה דווקא נחמד כאן, נראה לי שאשאר. והכל מתערבב לו בסוף השבוע הזה: ביקורת אצל הרופא וסליחות ויהדות ויום הולדת וחברה אחת שאני מתאפקת לא להתקשר אליה הביתה ולהגיד לה בואי נדבר ונגשר. כי היא הבהירה שהיא לא רוצה קשר, אז אני מכבדת, למרות שאני עדיין לא מבינה מאיפה זה הגיע, גם שנתיים אחרי. זה סוף שבוע כיפי, שהתחיל עם ארוחת בוקר ישראלית מצוינת שהכנתי לשותפה שלי לדירה ולי, ותה עם נענע שקיבלתי מתנה מחברה אחרת (נענע אמיתית, מיובשת אמנם, אבל אמיתית. לא עלי מנטה שהאמריקאים משתמשים בהם). ועוד מעט אצא החוצה לרכוב על האופנים בשמש שבעוד כמה שבועות תהיה מצרך נדיר בשמי איידהו. ובערב דרינקים והופעה בפאב מקומי עם חברות וחברים. ומחר יום ראשון, שזה עוד יום חופש מתוק ונהדר, שגם לקראתו מובטחת שמש טובה כמעט כל היום. 

עוד שנה של חופש ועצמאות וחירויות שאני מממשת. ואהבה עצמית ששומרת לי על הבריאות, ויצירתיות וכתיבה וגעגועים שלעתים מבעבעים; לאחותי, למשל, שבנובמבר הקרוב נציין 10 שנים למותה. כל שנה בסתיו, תלוליות של רגשות נערמות זו על זו; ראש השנה ויום הולדת וימים נוראים ואזכרה שגם השנה לא אשתתף בה, וימי הולדת של המשפחה שלי, כולנו בצמידות של אוגוסט-ספטמבר-אוקטובר-נובמבר. 

ביום הזה, מהמקום הזה, אני מאחלת לכולנו שנה טובה, אבל באמת. שנה של אהבה שתיישר את הגב ותשלח אותנו למקומות שטובים לנו ולאנשים שטובים אלינו. ובריאות ואושר ושמחת חיים. והגינות גם כן, ושותפות ושלום, ומימוש זכויות אדם וחווה, אינשאללה. 

רויטל.