זהו...אני בת 18.......
אין יותר להיות ילדה..או לחיות באשליה יש לי עוד זמן להתמהמה בחיים.
וכידוע..צרות מגיעות בשלשות.
חגיגות היומולדת, שאם זה היה תלוי בי, לא היו מתרחשות בכלל, היו נהדרות, חברים שלי נהנו...
אני...אני קצת פחות, המחשבה שאני בת 18 הדהדה לי כל הזמן בראש....
ואח"כ הוא גמר את זה..
זה שאמר שהוא חי דרכי כל עוד שהוא בצבא...
זה שאמר שהוא אוהב אותי ושיום אחד נתחתן....כשסופסוף נוכל להיות ביחד.
נכון, לא היינו ביחד, וגם אהבה אמיתית לא הייתה שם..
אבל היה נחמד להחזיק אותו בגדר פנטזיה, שיש שם איזה בחור שמחכה לי, בחור שאני יודעת שיהיה לי טוב איתו.
אולי הוא היה הפנטזיה של האביר על הסוס הלבן.
קשה לי לעכל את העובדה שאני לא אדבר איתו יותר בטל' 80 פעם ביום, ושאני לא אקבל מדי פעם בפעם אסמסים של "בוקר טוב למצבר שלי..." וכו'...
אפשר לומר שאני לא ממש יודעת להתמודד עם זה שהוא כבר לא שלי, והוא לעולם לא יהיה שלי.
אני שונאת אותו על זה שעשה את זה בתקופה של דכאונות, בתקופה נוראית, שאני מסיימת בי"ס ואני מאבדת את הגבולות והחוקים, זה נהדר והכל, אבל 12 שנה התרגלתי למסגרת הזו, ועכשיו זה כבר לא יהיה...
מוזר נורא....
אני שונאת אותו שהוא עשה את זה כשאני בדיכאון.
אני שונאת להיות בת 18, כי זה אומר שחייתי בעולם הזה עוד שנה.
אני שונאת את הדכאון הזה, אבל אני מעדיפה להיות בדיכאון מאשר לקחת את התרופות ולהיות זומבי שוב.
אני יודעת שאם היו נותנים לי את האפשרות למות או להמשיך לחיות כאן, בכל רגע נתון, גם אם זה ברגע הכי מאושר בחיי, אעדיף פשוט להיעלם.
ככה זה לחיות בדיכאון.
ולאחרונה משהו לא נותן לי את האומץ לסיים את זה, אולי הציפייה שזה יישתנה בצבא...
אולי כי אני נורא מחכה לצבא..
בכל מקרה, אני נטע שמאז שהיא החזירה לעצמה את הרגשות, היא שוב בדיכאון, והיא ידעה שזה ייקרה.
אולי עדיף לחזור להיות מפלצת נטולת רגשות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: