אני אף פעם לא בטוחה אם כדאי.
עד שהכאב כבר נורא נורא חזק בלב.
ואני נשברת.
ועוד חתך.
לא כי אני מסיימת את זה.
כי אני מתמודדת טוב יותר עם כאב פיזי
אבל...
אבל החתכים כבר לא כואבים
שומדבר כבר לא כואב כי סף הכאב עלה...
ו...ורע.
ולא טוב בכלל...
ובא לי להיעלם, לא לענות לטלפונים...לא לאכול, לא לישון.
להיכנס למיטה
כמו אז, כמו הדיכאון הנוראי שלפני 3 שנים...
אבל יש עבודה, יש מחויבויות.
בא לי להדאיג את כולם.
לא לענות.
שיחשבו שאני מתה.
מתה.
אבל עוד חודשיים כבר הגיוס..
מה הטעם למות ככה אם אני יכולה למות מות גיבורים במארב במצריים...
עדיף...לא?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: