אני תמיד...

פתיתי שלג מרחפים באוויר הבוקר הצונן. הדשא הקפוא חורק מתחת לנעליי. אני נמצא בפארק, גדול, רחב, ירוק.

איך הוא עדיין ירוק? כל כך קר, שיניי נוקשות. סנאי בודד סורק את הקרקע אחר אגוזים ושאריות אוכל. ציפור זרה משמיעה קריאה מצמרות העצים.

אני מרים את ראשי ומביט על העצים. גזעים עבים מצופי טחב, הופכים לענפים שחורים ולחים. בקצות הענפים עלים ירוקים אך כעת, כבר קשה להבחין בהם.

אדרת לבנה וכבדה עוטפת אותם. לא ניתן לראות בעדה. היא בולעת הכל, מביאה עימה את סוף העולם.

אני ממשיך לצעוד. עולה על השביל המוביל אל השער דרכו נכנסתי. בני אדם אחרים חולפים על פניי, גברים, נשים, ילדים. חלקם הולכים, מקצתם רצים. לובשים שכבות מרובות, מעילים, כובעים, כפפות. אך דבר מה עבה יותר מפריד ביני לבינם. השתיקה, הדממה.

כל אחד שבוי בעולם משלו, אף אחד לא מרגיש את האחר. כל אחד ביקום מקביל, בחלום אישי, בחיים אחרים.

צעדיי מהדהדים בעולם הלבן אליו נכנסתי. ערפל מחניק מעליי, שלג רך ואכזר סביבי ושביל אבנים לבנות מתחתיי. אני אובד בין כולם. העולם כבר הגיע לקיצו ואנשים פשוט לא יודעים את זה. כולנו רוחות רפאים, מרחפים בין העולם הזה לעולם הבא.

הערפל מתהדק, גובר על השלג ועל השביל. עכשיו לא ניתן לראות דבר. אני האדם האחרון בעולם. הכל שקט, הכול דומם.

למעט נקישות צעדיי, חיפושיו של סנאי, קריאתה של ציפור.

ודממה...