אני תמיד...

"נוסעים יקרים כאן הקפטן שלכם מדבר. אני שמח לבשר שנחתנו בשלום בנמל התעופה בן גוריון, השעה עכשיו 18:10 והטמפרטורה בחוץ כ-10 מעלות. אנו מודים לכם שטסתם איתנו, אנו יודעים שהייתה לכם ברירה".

הרמקול משתתק.

צליל חגורות נפתחות ממלא את החלל הצהר, המואר בלבן חיוור.

חזרתי הביתה. מה שזה לא יהיה. הייתי בחופש בצד השני של אירופה. שבוע שלם בו לא צריך לענות לטלפונים. בו אף אחד לא מחפש אותך כי משהו לא עובד, או לא קרה, או צריך לקרות או צריך לעשות. שבוע בו לא תלויים במילה שלך שלושים אנשים אחרים. ועכשיו חוזרים לשיגרה...

איך אפשר לעשות את זה?

אני עוד לא יודע כיצד אצליח להתמודד עם המכה. "לאט ובזהירות" המנטרה השחוקה שלי מהדהדת בראש. הפעם לא נראה שזה יעבוד.

לקחתי חופש עד תחילת שבוע הבא. ננסה להמשיך עם השתיקה הברוכה כמה שרק אפשר. נראה עד כמה זה יצליח. כולם יודעים שחזרתי היום לארץ. ממחר אני כבר צופה טלפונים בהולים לדברים לחוצים.

אני שותק כי אני בוחר, לא כי אני חייב.

הלוואי ויכולתי להמשיך....