אתמול בלילה, בערך בחצות. שנינו מרוחים על הספה ומנטלית כבר בדרך למיטה, ואז אני אומר "את יודעת שתוך 24 שעות אני אהיה חייב לגזור את השיער שלך". כבר כמה שבועות שאני רוצה שהיא תסתפר (כי יש לי פטיש רציני על שיער קצר), ואנחנו בעיקר מתבדחים על זה. ואז אני אומר "תעמדי", והיא נעמדת. אני לוקח תמונות שלה מכל הכיוונים, להנציח את השיער הארוך. השיער שלה בקוקיות (כמו תמיד). אני יושב על הכיסא של המחשב, ואומר "רדי על הברכיים". היא על הברכיים מולי, הראש שלה בין הברכיים שלי. אני מוציא מספריים מהמגירה. היא מבוהלת, מחר היא צריכה ללכת לעבודה מוקדם בבוקר, מי יודע איך זה ייראה. ובכלל, השיער שלה, כבר הרבה זמן שהיא מגדלת אותו, מה פתאום שאני יגזור אותו. זה לא הגיוני. אנחנו לא תיכוניסטים. אנשים מבוגרים לא חותכים אחד לשני את השיער ("חותכים" הרבה יותר מתאים כאן מ"גוזרים"). אני מחזיק את המספריים, מצלם, משחק עם השיער, משחק עם המספריים. ההרגשה היא מוטרפת - היא מבוהלת וחוששת ופוחדת, אבל גם מחורמנת ונרגשת ומודעת לזה שאנחנו מתחילים מן טקס סימון קטן שבסיומו היא תהייה שלי קצת יותר. נדמה לי שרועדות לה הכתפיים. אני מצלם את הפנים שלה בדיוק ברגע שהמספריים התחילו לחתוך את השיער. אני תופס קוקיה אחת ומתחיל לגזור, וגוזר בקו ישר מעל לגומיה. זה כואב. היא מתחילה לבכות באותו הרגע. אחר-כך אני גוזר את השנייה. לא מרשה לה לגעת, היא לא יודעת איך היא נראית, רק מרגישה בחסרון השיער. אני מחבק ומנשק אותה וחוזר ואומר כמה היא יפה. שנינו מחורמנים נורא, אני גומר לה על הפנים ואז אנחנו צועדים יד ביד לחדר האמבטיה, והיא רואה בפעם הראשונה איך היא נראית.
הינה תמונות של ליפני ואחרי ובכוונה היא עם הגב כי היא לא רוצה להזדהות כאן
ליפני 
אחרי
הפנים מטושטשות הכוונה כמו שרשמתי למעלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
