עוזבים את הבית

אני לא מהמתמידים.. קורה שאני פשוט נעלמת.. כמו השבועות האחרונים. יש תקופות שבהם אני מרגישה שאני צריכה יותר חופש ממה שיש לילא עונה לטלפונים, מנותקת מהמסנג'ר, ולא מבקרת כאן.

לא הייתי בדיכאון, אבל עברתי כמה ימים קשים בסופ"ש האחרון.

בפוסט האחרון, אחד החמודים שהכרתי כאן, "עדיין חושב על זה" (השם הפרטי שמור במערכת) שאל אותי במה הגברים שוב אשמים. אולי בקרוב אני אספר את מה שצריך לספר.. אולי אז יותר יבינו אותי.

אני נמנעת מכל קשר עם בנים, אלא אם כן אני יודעת לגמרי שאין מניעים מיניים או רומנטיים.

ביום שישי יצאתי עם חברות שלי וחבר של אחת מהן וחברים שלו. בהתחלה היינו מפולגים, למרות שהיינו סך הכל שישה. הבנים עמדו ליד הבר ושתו, ואני- שלא שותה- רקדתי עם הבנות. אחרי חצי שעה בערך, הם השתחררו ובאו לרקוד איתנו. רציתי להמשיך לרקוד עם הבנות, אבל הבנים נכנסו בינינו. יצא שרקדתי עם אחד החברים של- , וידעתי שיש לו חברה, אז הרגשתי בטוחה. מבחינתי, התפקיד שלו היה להרחיק בנים אחרים במועדון מלהידבק אליי ולא להתחיל איתי בעצמו. הוא לא הבין את תפקידו כראוי...

רקדנו יחד, אבל בלי ידיים, אני לא רוקדת צמוד או מחובקים. הוא הבין את זה וכיבד את זה. 

בתחילת הערב הוא סיפר לי שחברה שלו הבריזה לו, אז במשך כל הזמן חשבתי שהוא בטח רוצה להתחיל עם בנות במקום להיתקע איתי..

לאט לאט שמתי לב למבטים שלו. המבטים של הבנים שמסגירים.. ואז הוא התרחק ממני והסתכל עליי רוקדת- בתגובה הפסקתי לרקוד והלכתי לשירותים. קיוויתי שיהיה עם מישהי אחרת עד שאחזור.. הוא היה לבד, האחרות היו עם הבנים האחרים, אז חזרתי אליו. לפחות הערסים פה לא יבואו, חשבתי.    בשלב יותר מאוחר, הגיע מישהו להתחיל איתי. בהתחלה התעלמתי ממנו, אבל הוא היה גבוה ושרירי כזה ודחף את בן זוגי לריקודים.

אמרתי לג'ברון "לא", זה לא עזר. בסוף הוא הלך.

חזרנו לרקוד יחד. "בואי נתאוורר קצת בחוץ"- הוא אמר לי.

"אתה יוצא? אוקיי, אני אשאר עם הבנות"

"מה, אני אצא לבד? בואי איתי"

באתי....

הוא התחיל לשאול אותי את שאלון הראיון עבודה:

איפה גרה?

מה עושה?

בת כמה?

היתה שתיקה, הרגשתי שהוא חושב על דברים שאני לא רוצה........

הוא התקרב אליי, עצרתי אותו, אני לא רוצה להתנשק.

הוא חמוד, אבל אני לא רוצה בכלל, אף אחד. לא רוצה להגיע לסיטואציה הזו!

אני מתה מפחד מזה...

-"מה? זה בגלל בחור?"

איך אפשר להסביר? איך אני אסביר לעצמי את זה... או לכם...? (אם מישהו עדיין קורא את זה ולא התייאש..)

אני כותבת כדי להבין, מה כל כך לא בסדר איתי?

אני לא נותנת לידידים שלי לנשק אותי על הלחי, ובטח שאין חיבוקים. והוא- אדם זר- חושב שיוכל להתנשק איתי???!!

-"כן, זה בגלל בחור"

-"האקס?"

הלב שלי התכווץ מבפנים, אני לא יכולה לבטא את ההרגשה שלי, הכל כל כך מודחק.

הפסקתי לבכות, לפני שנים, עכשיו אני במקום טוב יותר- בוגרת ולמודת סבל מבנים.

צינית ולא מאמינה במערכות יחסים.

-"לא האקס, בחור אחר, שעשה.. קרה משהו.."

-"נראה לי שהבנתי" הוא אמר, והפתיע אותי.

אף אחד לא הבין, לא החברות שלי, לא אמא שלי. זה תמיד נורא הפחיד אחרים, אז הדחקתי.

זה לא קרה לי- שכנעתי את עצמי. רק ככה אהיה כמו כולם.

אבל אני שנתיים לבד. אני לא זוכרת איך זה מרגיש מגע של מישהו.. ואני לא רוצה להרגיש, כי אז אפגע שוב.

-"את צריכה להתגבר על זה" הוא אמר. ואז נסגרתי חזרה, למרות שלא אמרתי לו כלום, רק כמה מילים בודדות.

-"למה את כל כך סגורה?"

הוא ניסה להתקרב, ולקחתי צעד אחורה.

הוא לא באמת מבין! איך יבין? הוא שייך אליהם, אליכם, המין שמפחיד אותי, שמאיים עליי. אתם יכולים להחזיר אותי לאותו רגע של חוסר אונים.

חייכתי אליו, הוא כמו כולם, החלפתי את המבט למבט המיואש והסגור שלי.

אני חוגגת יום הולדת 23 החודש. גם אותו אחגוג לבד (בלי בן זוג), וזה לא אכפת לי, אני אהיה עם החברות שלי.

אבל אם יום אחד אתעורר ואהיה בת 33- לבד?

מי שלבד ורוצה קשר, נמצא במצב טוב יותר ממני. אני פשוט לא רוצה...