עוזבים את הבית

היו לי ימים עמוסים מאוד, אבל לא בא לי להרחיב..

עכשיו אני נורא עייפה, אני לא ממש יודעת למה אני לא הולכת למקלחת ולישון.. היום גיליתי שקבלתי במבחן שהיה לי לפני שבועיים-64.. המועד ב' מחרתיים, מיותר לציין שלא התחלתי ללמוד.. אין לי כוח!! יש מלא חומר, אבל אני חייבת להצליח! המבחן הוא במבוא לייעוץ חינוכי, שזה מה שאני מתמקדת בו בתואר. אז כדאי מאוד שאצליח בזה..

בסטטיסיטיקה קבלתי 78, זה בסדר, חבל ומבאס, אבל כנראה יישאר ככה.. למדתי המון למבחן, אבל הייתי חולה והחסרתי כמעט חצי מהשיעורים בסמסטר הזה- וזו התוצאה מסתבר. למרות שלא האמנתי בזה פעם..

הראש שלי לא היה בלימודים בשבועות האחרונים, הוא מתרוצץ במחשבות שבזמן האחרון התחילו אצליבנים. רוב הבנות חושבות על בנים ומחפשות, אני מנסה להתחמק מהם. ראיתי איזה תוכנית טלויזיה עם פסיכולוגית שאמרה שאנחנו בוחרים במי להתאהב, מבחינת נוחיות- מי שמתאים לנו מבחינת האופי שלו. זה דבר מאוד לא רומנטי להגיד, אבל אולי מרוב שזה רציונלי וקר, זה נכון. אז זה אומר שאני בחרתי לא להתאהב?

איזה עתיד יש לבחורה שפוחדת להתאהב? שפוחדת ממגע, יותר נכון..

כולם מכירים את המבט של מישהו שמעוניין, איך הוא מתחלף למבט מרחף כזה ומתקרב לאט.. איך שהמבט מופיע אני נסגרת ונסוגה. סיפרתי על ההוא שניסה לנשק אותי, הוא חבר של חבר של חברה שלי (איזה משפט סטייל כיתה ג'), נפגשנו בשבוע האחרון פעמיים, כי הצטרפנו אל הזוג הצעיר (והמקסים). הוא ממש נחמד, מנסה להתקרב אליי וזה, למרות הקטע הלא נעים שדחיתי אותו.. אבל כשאני איתו, והוא מלטף לי את היד, גם אם בהיסח הדעת, עוברת בי צמרמורת של פחד. הוא ליטף לי את השיער, ואני חיפשתי לאן לברוח. הוא ניסה לפתח שיחה, ואני- עניתי תשובות קצרות, לא היה לי מה לומר..

זה דבר מאוד נדיר! הוא בטח חושב שאני שומרת נגיעה, ובכלל די מוזרה..

המסקנה שלי היא שהבנים גולמים לי לשיתוק מוחי, לא כי אני מתביישת או חסרת ביטחון, אלא מפחד טהור.

הפרודיאנים יאמרו שהכל התחיל עם אבא שלי, אולי הם צודקים, הוא לא היה שותף לגידולי. יש בינינו שוני עצום, אבל בזמן האחרון הוא התחיל להפנים את מי ומה שאני, ושהתוצאה לא נוראה כל כך.. :)

אני חושבת שזה בגלל מה שעברתי.. זה בסדר, אף אחד כמעט לא יודע בדיוק מה עברתי.. אולי דווקא זה מה שלא בסדר, אני צריכה לדבר על זה יותר? אני מרגישה שכשאני הולכת ברחוב כולם יודעים, כי זה כתוב לי על המצח..

אני לא מרגישה שאני יכולה לסמוך על גברים- בכלל.

אני וא' כבר שנה ידידים, הוא ביקש ממני נשיקה על הלחי, לא יכולתי.. לא בגלל שאני מפחדת שזה ידרדר למקומות אחרים, אני לא מצליחה להסביר את עצמי. אבל ניסיתי להסביר לו, והוא לא קבל.

מעניין אותי אם יש בנים שמאויימים מבנות באותה מידה שאני מאויימת מהם. אולי אם אדע שיש גם להם חולשה, יהיה לי קל יותר.

חברה שלי אמרה לי שאני חייבת ללכת לטיפול. גם מזה אני מפחדת, איך הגעתי למצב הזה?

היא אומרת שלפחות התחלתי להודות בפחדים שלי, והפסקתי להדחיק, כי היא ראתה את זה ממזמן.

כן, כנראה שיש בעיה כבר הרבה זמן לא נגעתי בגבר, לא באזור רגיש- גם לא ביד, או ליטוף על הראש. באוטובוס אני אף פעם לא יוצרת קשר עין עם גברים, שלא יקבלו רמזים מוטעים. ובגלל שאני בכלל לא מסתכלת סביבי, אף אחד לא מוצא חן בעיני, חוץ ממי שאני בקשר איתו.. 

אז בשלב ראשון, הנה התוודאתי, אני לא כזו שפויה כמו שזה נראה בהתחלה..

מה השלב הבא? אני לא יודעת מה לעשות.. איך מתגברים על פחד שמשתלט, גובר וחונק? ועל מנגנוני ההגנה היעילים שבניתי סביבי? נעשיתי אלופה בהתחמקויות..

אם יש רעיונות...בבקשה..