היא יושבת על הספסל שממול, בוהה בה מבלי לשים לב לסביבה, כל מבט חטוף עוקץ מעט
במין הרגשה של חוסר אונים וחיבה מתוקה... ראיתי אותה מדברת עם חברה.
היא ילדה חכמה, היא לא סתם עוד פנים יפות שגנבו את צומת ליבי... היא עכשיו בשבילי ההווה
והנה בדיוק כשאני מרשה לעצמי לגנוב עוד מבט לכיוונה גם היא לפתע מחזירה אחד.
בחצי חיוך נבוך אני מבין שאני אדום לגמרי וממש לא מרגיש חיבור לאיזשהי מציאות
הראש שכבר לא מרגיש שום מחויבות לשאר הגוף לוקח את המעט שנשאר מהדעה הצלולה שלי ופורש.
בגלל חוסר הנעימות של המצב החלטתי לגשת אליה ולאמר שלום, אולי תתפתח שיחה, אולי היא תחייך ונשב בשתיקה
מביכה עד שאחד מאיתנו ימציא חבר דמיוני שהוא אמור לפגוש עוד דקה בצד השני של הרחוב, ואולי היא תלך בלי לאמר מילה.
ניגשתי אליה ובחצי גמגום אמרתי "היי". היא החזירה "היי" בחיוך מבוייש ומיד המשיכה בשאלה לשמי.
"בלונדי" עניתי מיד, היא ציחקקה ואמרה שמתאים לי. היא הזמינה אותי להתיישב לידה אם אני רוצה ושהיא תשמח לדבר.
יותר מאוחר גיליתי שקוראים לה יולי. השם הזה תמידה הזכיר לי את השמש והקיץ, והיה נוח לחייך כשהיא אמרה אותו.
יולי סיפרה קצת על זה שהיא שרה ועל זה שהיא אוהבת מוזיקה ומעריצה להקות שאת אלבומיהן אני גאה להחזיק על המדף בחדר.
ישבנו שם כמה שעות, לא יודע כמה, לא אכפת לי גם... בשבילי העולם עצר בכל מבט על פניה. אפילו הקול שלה היה נעים.
בסוף, כמה שניסינו לדחות את זה, היינו צריכים כל אחד להמשיך לדרכו... החלפנו טלפונים ונפרדנו בחיבוק ידידותי וכמה
מבטים בעודנו מתרחקים מהספסל.
בעודי הולך לכיוון התחנה חשבתי רק עליה, על כיצד היא בדיוק כמו שדמיינתי כשבהיתי בה לפני שהכרנו.
כמה היא בדיוק מה שרציתי שהיא תהיה, ואיך קרה בדיוק מה שרציתי שיקרה. ואיך זה מדהים שבנאדם ביישן כמוני
הצליח ליצור שיחה כזו עם מישהי שמצאה חן בעיניי.
זה היה מושלם, בדיוק מה שרציתי שיקרה, בדיוק מה שקרה, בדיוק מה שהיא הייתה היא הייתה מושלמת, יותר מדי מושלמת...
ורגע אחד... איך יכול להיות ש...בום!
התעוררתי...
אני לא יודע כמה זמן נשארתי על אותו ספסל או מה קרה ואם היא בכלל הגיבה או סתם הלכה לה משם
אבל כשהתעוררתי שכבתי על המדשאה שלידי ומה שנראה כמו עורך דין אבל הסתבר שהיה רופא שבדיוק
עבר ברחוב שאל אותי מה קרה ואם אני בסדר.
בחוסר ריכוז מוחלט עניתי לקולם שכן וניסיתי להוכיח את עצמי על ידי התיישבות זקופה בכוחות עצמי.
בעודי משכנע את אחרון הסובבים אותי שאני באמת בסדר ושאני לא צריך מים או טרמפ לשום מקום
עבר בראשי רק דבר אחד, איפה היא?! היא נשארה? אולי בכלל הבכתי אותה בהתעלפות הרגעית שלי...
ואולי היא נשארה לידי עד שווידאה שאני בסדר.
קמתי על רגליי והתחלתי לסקור את סביבתי, בחיפוש אחר משמעות כלשהי, כיוון, או אפילו סתם משהו
שיעביר מעט את הבלבול, אבל כשהסתכלתי לפני הכל היטשטש שוב, במרכז שדה הראיה ובפוקוס
חד שמאין כמוהו, חייכה אלי הילדה מחלון האוטובוס, היא הרימה את ידה לאות שלום ידידותי ונעלמה
יחד עם האוטובוס בתוך ההמולה של מרכז העיר.
בשבילי היא תישאר אותו דמיון מתוק שיצרתי. תמיד תהיה לה את ההילה הלבנה בזכרוני
אבל אני לעולם לא אהיה אותו אחד שניגש אליה לשוחח בכדי להכיר סתם מישהי חמודה.
בלונדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
