אמא של מתבגרים

מדי פעם אני אוהבת להסתכל בישרא-בלוג על בלוגים לפי קטגוריות או לפי טבעות, לבדוק סטטיסטיקות כלליות של ישרא, מין סקירה כללית כזאת שבדרך כלל מגלה לי דברים מעניינים.

אין לי מה לעשות עם הנתונים האלה (לא, עוד לא התחלתי דוקטוראט, תודה ששאלתם ). סתם סקרנות.

יש הרבה אנשים נפלאים בישרא, כל אחד מיוחד בדרכו. עם כל זה, כל מי שקורא את הבלוג של שדות יסכים איתי שיש בו משהו מרגש עם קסם שקשה לעמוד בפניו.

לולי הפוסט הזה שלו לא היה עולה בדעתי לכתוב פוסט מחוה לשדות.

אינני יודעת לכתוב שירה כמוהו ובוודאי שאינני יודעת לצלם צילומים נפלאים כמוהו.

אבל, לצטט את יהודה עמיחי אני כן יודעת וגם לי יש סחלב יפהפה בבית, אותו קיבלתי מתנה מחברה טובה כאשר נכנסנו לדירתנו החדשה.

כל מי מכיר אותי יודע שאני אוהבת את ירושלים. זכות גדולה נפלה בחלקי לגור בה. למרות שזאת עיר עם הרבה בעיות, לא הייתי רוצה לגור במקום אחר. אני מזדהה עם השיר הבא של יהודה עמיחי. גם כי אני מכירה הרבה תיירים המתאימים לתיאור של הבית הראשון וגם כי אני רואה את עצמי כ"אדם שקנה פרות וירקות לביתו" של הבית השני.

תיירים / יהודה עמיחי

בקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי

וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל

ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,

בוכים על יפי גבורת נערינו

וחושקים בקשיחות נערותינו

ותולים את תחתוניהם

ליבוש מהיר

באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.