התכניות לראש השנה כבר נעשו מזמן. יש דפוסים, שנקבעו במשך השנים, שחוזרים על עצמם שנה אחרי שנה, אלא אם חל שינוי משמעותי בחיים. בשכונה הקודמת, איפה שגרנו 25 שנה, ידעתי בדיוק איפה נהיה בכל ארוחה, מי יתארח אצלי ואצל מי אנחנו נתארח ולאיזה ארוחה. בשכונה החדשה קיים אותו דפוס ולכן קשה לאנשים חדשים כמונו להשתלב בסבב ארוחות החג. כאשר התחלתי להתקשר להזמין חברים חדשים רובם ענו לי שהם כבר מסודרים מזמן לארוחות החג. מכיוון שהשנה שבת מוצמדת לראש השנה, מה שלא קורה כל שנה, יכולתי עוד להזמין אותם לארוחת שבת.
הייתי קצת מאוכזבת שנהיה לבד ברוב ארוחות החג, אבל התנחמתי במחשבה שיהיה לי יותר זמן איכות עם הילדים ובעיקר עם החיילת שתבוא הביתה ל-4 ימים. גם חשבתי שלא יזיק לי לנוח, כי עוד לא התאוששתי לגמרי מכל הבעיות הבריאותיות שהיו לי. (עיין ערך הפוסט הקודם). בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל הקוראים הנפלאים שהגיבו בפוסט הקודם עם איחולי בריאות מקסימים, שבטוח עזרו לי להחלים מהר. על הכנס אכתוב בהזדמנות אחרת.
בתי כבר 6 חודשים בצבא. היא מתקדמת יפה, קשה לה, אבל היא מרגישה שהיא עושה משהו משמעותי וזה מה שחשוב. היא עכשיו בקורס הדרכה ופיקוד לקראת התפקיד שלה כמדריכת חובשים. הם לומדים הרבה, גם תיאורטי וגם מעשי. בין היתר הם מתאמנים אחד על השני בפתיחת ורידים והזרועות שלהם מלאים בסימנים כחולים.
שבועיים היא לא הייתה בבית וחיכיתי בחוסר סבלנות לראש השנה כדי לבלות איתה כמה ימים. אבל, אז החליט צה"ל לשנות לי את התוכניות. איך אומרים? "כל תכנית בסיס לשינוי". עכשיו למדתי מה זה. בתי התקשרה לבשר לי שהרס"ר תפס אותה ועוד חברה בלי כומתה בבסיס והעמידו אותן למשפט. בתור עונש הקצין גזר עליהן ריתוק לבסיס ולכן היא לא תחזור הביתה לראש השנה.
אין לכם מושג כמה אני מבואסת! שלא לדבר כמה אני מקללת את הקצין ששפט אותה, למרות שזיס חושב שאני לא בסדר שאני מקללת אותו. טוב, הוא צדיק, אני לא. איזה מן עונש זה? נראה לי שאין שום פרופורציה בין גודל העבירה לבין חומרת העונש. חוץ מזה, מענישים לא רק אותה, אלא גם את כל המשפחה שלה. מה, אין לקצין הזה לב? מילא שבת, אבל ראש השנה? אין לו טיפת רחמים לקצין הזה? אנחנו בראש השנה מתפללים שהקב"ה ישפוט אותנו במידת הרחמים ולא במידת הדין, אז למה הקצין לא יכול להיות קצת רחמן בתפקיד השופט?
רציתי להתקשר לקצין כדי להגיד לו מה אני חושבת עליו, (בצורה מאד תרבותית כמובן 
) במיוחד בהתחשב בכל מה שבתי עברה ושהיא התנדבה לצבא, אבל היא לא הסכימה. אני דווקא מעריכה אותה על זה, כי היא אמרה שגם אם ישחררו אותה, לא ישחררו את החברה שלה והיא לא רוצה להשאיר אותה לבד בבסיס בחג.
כך שכל התוכניות שלנו השתנו. לא רק לחג עצמו אלא לימים האלה. בתי ביקשה שנבוא לבקר אותה בערב חג בבסיס, אז איך לא ניסע? המשמעות היא שחסר לי יום שלם להכנות לחג. אנחנו צריכים לסיים את כל ההכנות לחג, סידורים, קניות, בישולים ל-4 ימים וניקיונות עד הערב. בנוסף לכל ההכנות לחג הוזמנו אתמול לברית מחוץ לעיר. ב"ה שיש שמחות, אבל מבחינתנו התזמון היה ממש גרוע. חזרנו בסביבות 11 בלילה לירושלים ונסענו ישר לסופר. עשינו חשבון שזה הזמן היחיד שיש לנו לעשות קניות בלו"ז הצפוף שלנו. זה לא ממש עזר לנו כי הבוקר הבת שלי התקשרה עם רשימת קניות משלה, אז נאלצתי לחזור לסופר בשיא הבלגאן.
גם לבית הקברות הלכתי היום, כי יש לי יארצייט לאמי. ממש לא קל לי, עצוב לי ואני לחוצה מאד. זה זורק אותי 20 שנה אחורה, לשנה בה אמי נפטרה. באמצע כל המולת ההכנות לחג, בערב ראש השנה בשעה 14:00 הבאנו אותה לקבורה. הייתי בטוחה שחוץ מהמשפחה הקרובה לא יהיו אנשים בהלוויה. הרי למי יש זמן 4 שעות לפני כניסת החג לזוז מהבית? אבל להפתעתי הגדולה הגיעו חברים, שכנים ומשפחה מכל מקום בארץ, אפילו מהצפון, כדי ללוות את אמי בדרכה האחרונה. זה היה מרגש ומנחם, לא אשכח את זה לעולם.
חזרתי עכשיו מבית הקברות וזה שם את הדברים בפרופורציות הנכונות. אז נכון שבתי לא תהיה בבית בחג, אבל ב"ה היא חיה והיא מתפקדת. ב"ה שכל שאר המשפחה בריאה וזה העיקר. אז לא אבשל ארוחות גורמה ולא אספיק לנקות ולסדר כמו שאני אוהבת, לא נורא.
אני מתנצלת מראש שלא יהיה לי זמן לקרוא את הפוסטים שכתבתם לכבוד ראש השנה ומאחלת לכולכם שנה טובה ומבורכת. כתיבה וחתימה טובה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
