ממשיך לנסוע

 

חודשיים וחצי עברו - היום.

 

אני עדיין לא כל כך מבין את השינוי שהתרגש עלינו. מה זה אומר לפתע להיות אבא של מישהו; להתעורר בבהלה באמצע הלילה כי פתאום אתה בוכה, ויום אחרי זה להתעורר בבהלה באמצע הלילה כי אתה לא בוכה, ולרוץ לוודא שאתה נושם.

 

פשוט תינוק מושלם. וחמסה, וטפו. לא שאני מאמין באמונות טפלות - אבל באמת בלי עין הרע. מיד מבחינים במושלמות התינוקית שלך; הכל במקום, הכל יפה, הכל פוטנציאל. משעשע, איך פוטנציאל בן חודשיים נראה כל כך טוב, ופוטנציאל בן שלושים נוטה לפתאטי...

 

הגוף שלך עוטה קפלים ומשמנים משגעים. סנטר כפול זה הכי, הכי. כל הזמן אתה אוכל. רוב הזמן, אמא נהנית מאוד להאכיל אותך. במיעוטו, היא רוצה לישון, להתקלח, לקרוא, לחיות. בבקרים אני מנסה ללכת למשרד ולרוב לא מצליח. עובד מהבית עד הכי מאוחר שאני יכול למשוך. ילד זה עבודה קשה. לא מתלונן, שתדע, כיף לי מאוד כמעט כל הזמן, אבל זה בהחלט לא פשוט.

 

כמה חיכיתי שתחייך; לא חושש התפתחותית (טפו!טפו! טפו!...) בכלל, אתה כזה בריון וערני שבכל רגע נדמה שאתה עומד להתחיל לדבר. מתוך אנוכיות לשמה - רציתי חיוך. חיכיתי וחיכיתי, והחלטתי שאנחנו פשוט לא מצחיקים מספיק. נחמדים, מאכילים, מחליפים חיתולים - זה כן. מצחיקים, לא ממש.

 

ואז חייכת אלי. חיוך אמיתי, בפה פתוח, עם עיניים צוחקות. שונה לחלוטין מהחיוך הרפלקסיבי שהיה קודם; אי אפשר להתבלבל. מיד צחקתי. צחוק גדול ומשוחרר, בלתי נשלט כמעט. בכל פעם שאתה מחייך אני לא יכול שלא לצחוק. כל החיוך הזה זה לגמרי בשבילי. שכר כזה, הוקרה, כבוד ויקר. הדבר הראשון שנתת לי. שווה.